אנחנו, החיים בבטחה: רשמים מביקור בפולין
מסע במחנות ההשמדה הוכיח לי שהקרב על השואה עדיין בעיצומו. כתב "הארץ" מעדיף לשכוח ולהרגיע, שר החינוך שי פירון מדגיש מסר הומניסטי, ורק אני שואל: מה היו הנרצחים רוצים שנזכור?
ישראלים בברלין המתרוננים בחומהּ המזמין של גרמניה החדשה, ואפילו משורר קשיש וגלמוד הזב מררתו על ישראל, מוזמנים להרהר מדוע הגרמנים בברלין בחרו באנדרטה כה מופשטת. דונם אבנים בגדלים שונים המייצגים כביכול מצבות ליהדות אירופה ומשמשים ביומיום למשחקי מחבואים של ילדים גרמניים ורודי לחיים, ובלילות כ"זולה" לסקס מזדמן. טוב היו עושים לו היו בוחרים באמבטיה קטנה ומוכתמת המעידה אלף מונים על שהתרחש. אמבטיה שתספר כיצד גרמניה איבדה צלם אנוש, כיצד אנשי מילואים גרמניים, אנשי משפחה למופת, רצחו יהודים לתוך בורות ביערות אילמים.
לפני שנמשיך, הבהרה טכנית. למי שתמה להיכן נעלמתי בשבועיים האחרונים, אז ככה, בשבוע הראשון שהיתי בפולין כחלק ממשלחת של שר החינוך (גילוי נאות: למעט כרטיס הטיסה שמומן ע"י משרד החינוך, כל שאר ההוצאות – לינה, אש"ל - שולמו מכספי). בשבוע לאחריו אושפזתי בבית החולים לאחר ניתוח תוספתן (ותודה לצוות בכירורגית ב' הדסה הר הצופים). אם יש קשר פסיכוסומאטי, הוא בעיני המתבונן.
הכל החל לפני כחודשיים. שר החינוך הרב שי פירון הזמין אותי להצטרף למסע לפולין שתכליתו בירור ועיון במסעות בני הנוער לפולין, לאחר 25 שנות המפעל. כל השאלות פתוחות, כולל דיון בהמשך המסעות עצמם.
אני שייך לדור אחר. הדור שהסתפק בספרים, סרטים וביקור ב"יד ושם". במשך השנים חשבתי שלי באופן אישי אין מה לחפש בבית הקברות של יהדות אירופה. נסעתי, ופולין טלטלה אותי כהוגן.
נתחיל בפולמוס. אי אפשר להתעלם מהוויכוח על מטרת המסעות, יעילותן ותרומתן לנוער הישראלי. בין המקטרגים הגדולים, עיתון "הארץ" בשבתו על כס הנאורות והאוניברסליות. המסעות מתוארים כניסיון של מערכת החינוך להעביר את הנוער אינדוקטרינציה לאומנית. הוויכוח ישן: מהו לקח השואה? עם לבדד ישכון, או מסר אנושי כללי? טיסת אף־15 מעל אושוויץ כאקט אינפנטילי, או כסמליות מצמררת?
כדי להדגים את הוויכוח, בקליפת אגוז, אצטט מדיאלוג טוויטר ביני לבין אור קשתי, כתב החינוך של הארץ, אחד הקולות הבולטים המבקרים את המסעות ואת שר החינוך החדש.
בעקבות המסע לפולין כתבה סמדר שיר (ידיעות אחרונות), אחת המשתתפות במסע, את סיפורו האישי של הרב שי פירון. לסבתו רחל היה בן, דב שמו, ברל'ה. באחד הלילות במחנה הריכוז תקף אותו כאב אוזניים, והסבתא נשאה אותו בזרועותיה ויצאה לחפש מזור. מחוץ לבלוק ניגש אליה אחד השומרים ושאל בקול אדיב אם אפשר לעזור לה. סבתו הצביעה על הילדון הבוכה והשומר הוסיף בחביבות, "אשמח לעזור לך", הניף את קת הרובה והנחית אותה על ראשו של ברל'ה ובקע אותו לשניים. מבהלה שמטה הסבתא את בנה יחידה מידיה וברחה.
על עדותו האישית של השר פירון צייץ אור קשתי, כתב החינוך של "הארץ": "ברכות לשר החינוך שמספר לתלמידים איך השומר במחנה הריכוז 'הניף את קת הרובה, הנחית אותה על ראשו של ברל'ה ובקע אותו לשניים'. פורנוגרפיה של הרוע".
לא התאפקתי וצייצתי בתשובה: "וואו, כל כך חתרני. אז מה, הוא צריך לספר לתלמידים שהשומר ביקש בנימוס גרמני צונן מהילד להיכנס למקלחות?"
"לא", ענה קשתי, "לא קשור לחתרנות, סתם תפיסה שונה של מטרות החינוך והדרכים הראויות לקדם אותן".
התעקשתי: "אבל מה על האמת ההיסטורית? הרי הרוע הנאצי היה גרפי ומתועב. האם עלינו לחוס על תלמידי י"ב ולהורות שואה סטרילית?"
קשתי השיב: "קיטש ומוות, שילוב מנצח".
קשתי יודע ספר, הוא אינו בור. הוא יודע מה הקונוטציה כשהוא משתמש במינוח המפורסם של פרופ' שאול פרידלנדר לתיאור הנאציזם, "קיטש ומוות", ודי לחכימא.
כתבתי לו: "עשית מעשה מכוער. גם אם יש לך ביקורת על השר ועל הוראת השואה, עצם ההשוואה להגדרה של פרידלנדר לנאציזם מקוממת".
קשתי שאל: "למה השר בחר לספר דווקא את הסיפור הזה? מה המטרה של הסיפור? איזה רגש הוא ניסה לעורר כאן?"
השבתי: "אולי כי זו מהות השואה - רצח ילדים יהודים בידי תליינים חסרי צלם אנוש".
אבל הוויכוח עקר וכאמור ישן, וקשתי, עם כל הכבוד, הוא פיון. כמוני.
אני תוהה אם ההתנגדות למסעות בני הנוער לפולין היא קוסמטיקה. הסיפור האמיתי הוא עצם זיכרון השואה. לא בכדי, אחד המגיבים לקשתי בטוויטר ציין את שמו של פרופ' יהודה אלקנה, שכתב את המאמר "בזכות השכחה", מאמר שעורר עניין רב וסערה והתפרסם בעיתון הארץ במרץ 88'. פרופ' יהודה אלקנה, ניצול ואיש שמאל, התקומם נגד הפרשנות שניתנה לשואה בישראל, שלדעתו הניבה תחושות חרדה עמוקות, מנטליות של מצור ותסביך קורבן - הבסיס לסכסוך הישראלי־פלסטיני. לטענתו, אי אפשר ללמוד מהשואה לקחים חיוביים. ישראל חייבת לשכוח, כדי להיות נורמלית.
הנורמליות הזו, שגם עמוס איילון המנוח ניסה לעגן במציאות ההיסטורית של גרמניה לפני המלחמה בספרו המשובח "רקוויאם גרמני", וכשל במלאכת מחשבת של בא לברך ויצא מקלל; הנורמליות הזו, שבה היהודי בורח מיהדותו ומלאומיותו, נשרפה עם הבשר והשומן במיידנק, באושוויץ ובטרבלינקה.
אגב, השר פירון לא סיפר את הסיפור לילדים ולא לבני הנוער אלא לקבוצה שלנו, והבהיר שאינו מספר אותו לתלמידים, אבל ידו של קשתי הייתה קלה על ההדק. עכשיו תורי להסתבך. הפסקה הבאה היא שדה מוקשים, אז תעצמו את האוזניים. חמישה ימים ביליתי במחיצת הרב פירון וצוותו. איך להסביר בלי לצאת חנף, למה אני אוהב את הרב? אולי כי היחס שלו לתלמידים פנומנלי. יש בו אהבה, רוך וקבלה. אני שמח שילדיי לומדים במערכת חינוך שהוא מופקד עליה, שלא לדבר שבצוות שלו יש חברים שלי. ומי שיש לו בעיה עם הדברים שישתה ממי המיניסקוס שלי.
יחד עם זאת, אנו לא רואים עין בעין את הוראת השואה. לאורך המסע חלקתי עליו ועל המסר המועבר לתלמידים. בניגוד לדעה הקדומה של עיתון הארץ, המסר לבני הנוער בפולין הוא אוניברסלי, הומניסטי, תקין פוליטית עד כדי סירוס. בני הנוער חווים קתרזיס רגשי בכייני ולא צו הישרדות יהודי. עצבן אותי שמדברים על נאצים, לא על גרמנים.
אבל בעיקר חסרה לי השאלה "למה".
"למה נטבחו התמימים, למה הרעב, קברי האחים, הטיפוס, הלהביורים של האס־אס במאורות דחוסות בילדים מבועתים? ולמה ההונגרים, הפולנים, האוקראינים, הליטאים, הטטארים, חוטפים יהודים וטובחים בהם, עוקרים מידיהם את כלי נשקם האחרונים, במקום להתאחד עמם נגד האויב המשותף?" אני קורא את הפסקה של פרימו לוי מתוך "אם לא עכשיו אימתי", שמלווה אותי במסע. האם גם זה "קיטש ומוות"?
בדרך לאושוויץ אני מביט מחוץ למיניבוס. פולין יפהפייה. משום מה, בתודעה התקבע לי דימוי אפור, עלוב ומכוער, של מדינה מזרח אירופית נחשלת. אבל קרקוב מדהימה והיערות צבועים בשלכת מרהיבה של כתום, סגול ואדום. במסע אני חש שהפולנים הם נוכחים־נפקדים בסיפור. לא מדברים כמעט על פשעיהם ושנאתם. בספר פרימו לוי מספר על מפגש בין הפרטיזנים היהודים לראש כפר פולני המסביר להם על שנאת היהודים.
"אודה על האמת, היינו מרוצים... הגרמנים לא היו נחמדים אבל חשבנו שהם באו לעשות צדק, או בקיצור לקחת את הכסף מהיהודים ולתת אותו לנו.
"אז הם היו כל כך עשירים, היהודים בזבורז'?
"כולם אמרו ככה. הם היו לבושים עלוב, אבל האנשים אמרו שזה מפני שהם קמצנים. ואמרו עוד דבר, שהיהודים הם בולשביקים, שהם רוצים לעשות קולקטיביזציה של האדמה כמו ברוסיה, ולהרוג את כל הכמרים.
"אבל זה לא הגיוני, התערבה לינה, איך הם יכולים להיות עשירים, קמצנים ובולשביקים באותו זמן?"
"לא הגיוני" לא הפריע אף פעם לרצוח יהודים. גם היום.
אחר כך, בסביבור, טקס לציון 70 שנה למרד במחנה. על שלט בדרך העפר למקום הטקס מצוין שמו של ליאון לייב פלדהנדלר, שיחד עם קצין הצבא האדום אלכסנדר פצ'רסקי הנהיג את המרד. פלדהנדלר שרד את המלחמה ונרצח בלובלין בידי פולנים, כנראה פרטיזנים לאומנים. על השלט רשום "נרצח בנסיבות לא ברורות". חיילים פולנים עומדים במסדר כבוד, חמושים ברובי גליל ישראליים מכודנים. אחו הדשא מוריק תחת השלכת, מוקף בשבילי אבנים. אחד הנואמים מספר שאפילו החלב היה שחור בסביבור. והדשא פולט חלקיקי עצמות של עשרות אלפי יהודים.
אושוויץ–בירקנאו, מיידנק, כל תובנה כתובה תהיה תפלה. באושוויץ 1, המחנה המקורי המשמש כמוזיאון, תנועה ערה של תיירים. אני חולף מול בלוק אחר בלוק. תמונות, שיער, מזוודות ונעלים. המערכת הרגשית שלי קורסת. אני דולף. אין לי מה לומר.
רק אחר כך, כשהטלטלה נרגעת, אני מבין מה היה חסר לי באושוויץ, מה חסר לי במסע. יש "איך", אין "למה".
כל עוד המסע לפולין מבוסס על תיאור ה"איך" מתוך כאוס אמוציונלי שמוביל לקתרזיס, המשמעות אחרי שבועיים תהיה קצף על מים. בלי שריטה אינטלקטואלית משמעותית, בלי עיסוק בשאלות יסוד של "למה", חבל על הזמן ועל הכסף. אפשר לסמוך על תלמידי י"ב, לדעתי הם מסוגלים לקיים דיון שמבוסס גם על קוגניציה ולא רק על אמוציה. ויש כל כך הרבה לדבר איתם. להסביר להם על הבדלי הגישות ביחס לתכנון ההשמדה, לכתחילה או בדיעבד. היחס לשואה במהלך השנים, מהדגש על הגבורה שבמרד לדגש על הגבורה שבהישרדות בכל מחיר. גם מחיר מוסרי. לתהות עם התלמידים כיצד יש להבין את אתוס מצדה ומרד בר כוכבא נוכח הפסיביות היהודית שהתפתחה בגלות והגיעה לשיא בטבח המיליונים.
הייתי שואל את הנוער מה היו רוצים הנרצחים שנזכור. ברור לי מה רוצים ללמד בתוכניות של יד ושם, אבל מה היו הנרצחים רוצים שנזכור? הומניזם, או "יידן נקמה"? הייתי מספר להם על לסקוב ואבא קובנר, על תכנון נקמה המונית שלא יצא לפועל, ודן איתם בדברי הרב שך שאמר "אשרינו שאנו מעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים".
ברמה הטכנית, ברור לי שהמסעות כיום ארוכים מדי. אחרי שלושה ימים בפולין רציתי לחזור לישראל. צמצום המסע והתמקדות באתר אחד יעשו רק טוב. השאלה הכלכלית גם היא לא פשוטה, ואולי יש לקיים מסעות רק במימון המדינה ורק למצטייני ההכנה. חשוב לא פחות לנער את הבורות. מסע בישראל לא פחות חשוב. אסור לזהות היהודית להתבסס רק על הטרגדיה, ולא על מכלול הקיום ששיאו תקומה וחזרה להיסטוריה. תלמידים צריכים להכיר את אושוויץ, אבל לפני כן את תל יזרעאל, חברון, ביתר ותל חי. על כתפיו של השר פירון מוטלת אחריות כבדה, לחזק את הזהות היהודית־עברית בלי לגמגם ולפחד מכנופיית הפוץ־ציוניים. בשביל העתיד, כדאי מאוד שיצליח.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם