טור פרידה ממעריב: שלום לכל זה
(טור פרידה לקוראים היקרים, ואם אין לי קוראים אז רק ליקרים)
"בכל בוקר כשאני מתעורר אני קורא את רשימת מאה האנשים העשירים ביותר בעולם של פורבס, ואם אני לא שם – אני הולך לעבודה"
(רוברט אורבן)
זה הטור האחרון שלי במעריב.
והוא היה אמור להיות חומל ותרבותי, תאמינו לי.
וכבר כתבתי אותו, וכבר עמדתי לשגר אותו לנעה, הסופרת והעורכת המשובחת שלי.
ואז גלשתי לאתר "וואלה", והקלקתי על המילה "ברנז'ה" בהמלצת חבר שאוהב להרגיז אותי בשבתות, ואז החלטתי שדיוק חשוב לי יותר מנימוסים טובים ומחמלה מאולצת.
אחרי סקירה די מדויקת ומפרגנת של עבודתי בעיתון, הופיעה הפסקה התמוהה הזאת: "מעיתון מעריב נמסר כי בהמשך להתחדשות ולרענון הכותבים סוכם כי טורו השביעי הוותיק של גפן ימשיך להופיע עד סוף אוקטובר - - - "
לא נכון. זה הפוך.
העיתון לא פיטר אותי. אני התפטרתי ממנו. הסוכן שלי שלח לעורך מכתב תרבותי מאוד שבו הוא מודיע על התפטרותי.
וכן, אני ממש לא יכול לחכות לראות את הרענן שיתמקם בעמוד שלי, ובשיחה שהייתה לי עם רענן שקד התברר לי שזה ממש לא הוא, ולא הייתי נכנס לעניין שלכאורה הוא קטנוני ואישי אם זה לא היה משל על העיתונות המודפסת הגוססת, שלשיטתה העובדות לא חשובות, וכל מה שחשוב הוא שתצא גבר. אז תעזבו אותי בבקשה, אני לא מרגיש טוב. שלום לכל זה.
גם ב"וואלה", מתברר, העובדות הן אופציה, כשהם כותבים בפסקה האחרונה: "תגובת סוכנו של יהונתן גפן, בועז בן ציון, טרם התקבלה". כשאני מטלפן לבועז לניו יורק הוא אומר לי שאף אחד לא פנה אליו, ואכן לא קל להגיב כשלא פונים אליך. אם יש משהו שאני יודע על הסוכן שלי כבר יותר מעשרים שנה, הוא שהדבר השני שהוא הכי אוהב זה להגיב.
יש כל כך הרבה דרכים להיפרד.
ובטח שלא אתחיל עכשיו לחפור לכם עם הזיכרונות שלי על ארבעים שנות עבודה קשה בעיתון שאהבתי וסיפק לי עבודה מעניינת במשך ארבעים שנה.
ארבעים שנה למלחמת יום כיפור זה קונספט לאומי, אבל את מי מעניין לשמוע על פועל קשיש שעבד ארבעים שנה במקצוע שנכחד, וכל מה שיכול עכשיו לצאת לו מהפה זה: שלום לכם, שלום לכל זה.
שלום לדד ליינים, ואין שום דבר שהופך אותך לכותב יצירתי יותר מדד ליין, שלום לפתקים שאתה כותב כל השבוע כדי להפיק שמונה מאות מילים שמי בכלל קורא אותן. ואחרי שלא אהיה בעמוד הזה, על מי יקיאו בכל שבוע הטוקבקיסטים מוגזי השכל?
לקחתי ברצינות את כתיבת הטורים האלה שלי. ארבעים שנה. ניסיתי לדייק בעובדות ולהראות את הצד האחר של הדברים, הייתי תת תרבות של בנאדם אחד, שמי בכלל רוצה להקשיב לו.
שלום לך, מועקה שמתחילה ביום חמישי ונגמרת בעזרת השם ביום שני שאחריו, אחרי אישור ההגהות והאיור, ודרך אגב, כמה כתבים עדיין מגיהים את עצמם בעיתונות המודפסת? ולמה שהם יעשו את זה אם הם כל הזמן במצב שמלינים את שכרם או מפחידים אותם בפיטורים וקיצוצים?
שלום לכל זה. והרי בעצם הייתי צריך להרגיש הקלה גדולה. אבל מה היה אומר סיזיפוס אם יום אחד הוא היה משתחרר מהאבן הכבדה שלו? ותחשבו גם על זה - האם יום אחד נדע על סיפורו של סיזיפוס מנקודת המבט של הסלע?
לדעתי, רוב העיתונות המודפסת, הגוססת בלי כבוד, כבר מזמן נכנעה לטעם ולא מכתיבה טעם. כמו תוכניות הריאליטי המטופשות אנחנו מאכילים את האספסוף ולא רוצים לעצבן אותו. וקרב יום שהוא לא יומון ולא לילה, שבו לא יהיו יותר עיתונאים. דוגמניות וזמרים יכתבו טורים, וכל מי שנפלט מהאח הגדול יקבל פרס ניחומים: הגיג במדור הדעות.
וכן, יש לי עדיין מה להגיד, אבל איפה אמצא את המקום הזה שבו חשובות ההבעה בכתב והעובדות?
"למה שלא תפתח איזה בלוג?" שואלים אותי חברים צעירים שלי. מה זה בלוג? ופתאום אני נזכר בגרפיטי שראיתי בתחנת הרכבת של הייגיט בלונדון: "אל תאמין בשום מקצוע שהמציאו אחרי שנת 1990".
וכן, אני בטוח שיכתבו עוד ספרים ומחקרים בנושא "עלייתה ונפילתה של העיתונות הכתובה". בכל פעם כשאני שומע מחבר עיתונאי שלי שכבר שלושה חודשים מלינים את השכר הזעום שלו, מה שברור לי יותר מכל הוא שהעיתונאים רק יהיו יותר ויותר עניים, והם שמחים בכל פעם כשמגיע הטלפון המפתיע מהעורך: "נחשו מה? המשכורת שלכם נכנסה!"
יש!
כבר בשנות ה־50 של המאה שעברה אמר הסופר ג'ון סטיינבק, שעבד במגזינים: "עזבתי את העיתונות כי פגשתי שם יותר מדי אנשים מעניינים שקיבלו שם משכורת מאוד לא מעניינת".
למרות הכעס והביקורת, יש לי אמפתיה והערכה למיעוט העיתונאים הישר והמוכשר של העיתון הזה ושל עיתונים אחרים; אלה שהמילה מוטיבציה אומרת להם יותר מהמילה אמביציה. האמיצים והעניים שלא רק רוצים לומר משהו, אלא גם יש להם מה להגיד.
אז ביי ביי ושלום, ואת החיבוק האחרון והאוהב הזה שלי, אחיי העבדים המדוכאים בידיים מיובלות מקלדת, אני משאיר להם ולעתידם במקצוע שאין לו עתיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם