האסון בכנרת שנשכח 70 שנה: הפרטים נחשפים
אחרי עשורים של שתיקה, קרוביהם של 11 רפתנים שנספו בשיט חגיגי בכנרת מתחילים לגלות את פרטי האירוע, שנמחק מדפי ההיסטוריה. עכשיו הם נשבעים: "יותר לא נחניק את הזיכרון"
תוך כדי שיוט איטי מבקשים הנוסעים מהסקיפר לעצור כקילומטר וחצי מחופיו של קיבוץ עין גב. הם עומדים לרגע דוממים, מתייחדים עם הזיכרון הישן ומשליכים פרחים אל המים השלווים. הנוכחים לא מצליחים לעצור ברגשות הגואים, והעיניים הדומעות משחררות מטען כבד בן שבעים שנה.
שעתיים לפני השיט המפליגים לא הכירו זה את זה, אלא שאירוע טרגי משותף איחד את כולם: אסון הרפתנים מ-1943. מדובר בפרק לא ידוע בספרי ההיסטוריה, אולם צאציהם של הנספים מבטיחים: לא עוד.
"אני, שכל חיי נושא על גבי את המעמסה הכבדה של שם אבי, נשבע כאן היום, יחד איתכם, לספר, לדבר, לשפוך ולא להחניק. לשתף ולחלוק עם ילדינו, נכדינו ונינינו את מה שהיה ועל מי שהיו, כדי שנזכרם וסיפורם יונצח לעד", אומר נחמיה פרידמן על הסיפון בטקס הזיכרון הצנוע שנערך לציון 70 שנה לאסון שבו נספו בטביעה אחד עשר רפתנים.
ב-19 באוקטובר 1943 היה נחמיה פרידמן עוד בבטן אמו. אביו נחמיה יצא מביתו בקיבוץ נגבה בדרכו לכנס מגדלי הבקר שנערך בדגניה א', על גדות הכנרת. אל האירוע הגיעו טובי הרפתנים מכלל הקיבוצים והמושבים. בכירי המשק באו לציין 25 שנה לענף החלב בארץ וגם לחגוג את ההישג הבלתי מבוטל: תנובה של 55 מיליון ליטרים בשנת תש"ג.
בצל האיקליפטוסים הוצבו שולחנות עמוסי כל טוב. מרים ברץ, הרפתנית הראשונה בארץ, נשאה דברים חמים. אפרים שמרגד, מנהל הישיבה, מסר דו"ח על פעילות התאחדות המגדלים. עזריאל לוי הרצה על הסלקציה של הבקר בעמק יזרעאל. החגיגה נמשכה עם תצוגה של מיטב פרות העמק, וטרינרים הסתובבו ונתנו חוות דעת, המצטיינים בין בעלי העגלים זכו לפרסים ולכבוד. דבר לא בישר על האסון שעומד לקרות.
שיאו של האירוע היה שיט לאור ירח מדגניה ועד קיבוץ עין גב, מרחק של עשרה קילומטרים. כולם חיכו לרגע המכונן. קיבוץ עין גב נחשב אז לוונציה של היישוב הקטן בארץ. מאחר שלא היה כביש סלול שהוביל אליו, רוב התנועה הייתה באמצעות שיט מטבריה או מדגניה. הרבה מטיילים היו שטים לקיבוץ בסירה, מסיירים במקום, אוכלים במסעדה המקומית וחוזרים לבתיהם עמוסי חוויות.
הרפתנים, בדרך כלל אנשים קשי יום שמבחינתם שיט הוא עונג השמור לעשירים, לא הסכימו לוותר על האפשרות ליטול חלק בחגיגות. אלא שבקיבוץ עין גב הצליחו לספק שתי סירות בלבד - אחת עם מנוע, האחרת נגררת. מרב הנוסעים שהשתיים היו יכולות להעמיס: כשמונים כל אחת. מספר המבקשים להפליג הוערכך ביותר ממאתיים.
היו אלה ימי טרום הקמת המדינה. עין גב היה קיבוץ צעיר, בן שש, חסר ניסיון, עם ערימה של חבר'ה צעירים שהתקשו להגיד "לא". כמו סרדינים הצטופפו הרפתנים הנרגשים על סיפון שתי הסירות. מצב הרוח היה מרומם, הים היה רגוע, אבל כבר ביציאה העיד אחד הניצולים שחש בשכבת מים דקה שנגעה בסוליית נעליו. כקילומטר וחצי לפני ההגעה ליעד החלה הסירה הנגררת לשקוע במהירות.
פרידמן, שיחגוג 70 בקרוב, זוכר עד היום את הקושי להתמודד עם מותו של אביו. "במסיבות שבהן קראו לכל ילד עם אבא שלו, לא היה מי שיבוא איתי, והייתי במבוכה. במפגשים חברתיים בקיבוצים אחרים, מי שבא איתי היה מגלה בסוד שלילד ההוא אין אבא וקרה לו כך וכך. ראיתי את זה מהצד. יש כל מיני זיכרונות כאלה שמלווים אותי כל חיי. היה לי קשה להגיד את המילה ?אבא' במשך שנים".
אחת הנספות באסון הייתה יהודית דרש, שעלתה לארץ מפולין ב-1939. אחייניתה מצד האב, שלומית ויין (74), המתגוררת כיום במושב ביצרון, מספרת כי דודתה הגיעה ממשפחה עם תשעה אחים ואחיות, מבוססת מאוד ומשכילה. "רצו שגם היא תלמד, אבל היא הלכה להכשרה. התחננו בפניה שתחזור ללודז', והיא לא הסכימה.
כשהגיעה ליפו בעלייה לארץ, נפלה לים. היא לא ידעה לשחות ולכן היו צריכים למשות אותה. היא נשבעה אז שלא תיכנס עוד למים. מישהי כתבה עליה שהיא פחדה לעלות לסירה בכנרת, אבל בסוף שוכנעה וזה מה שקרה. אבי איבד את כל משפחתו בשואה, והמוות של אחותו הקטנה השפיע עליו מאוד. יש לי עדיין פתק שכתב בימים ההם: ?לאסוננו יטקה הייתה בין הטובעים'".
החשש מנספים היה גדול. ההפלגה התקיימה בלב ים ובחושך, וחלק מנוסעי הסיפון כלל לא ידעו לשחות. יוסף רכלבסקי מכפר יהושע, שנספה באסון, עוד הספיק לצעוק בחשכה: "לכו תצילו את הצעירים, אני יודע לשחות". הוא לא שרד את אותו הלילה.
במעט הסיפורים שנכתבו על האירוע נכתב על אחד הניצולים, רפתן מעין החורש, שמיד אחרי שחזר מליל הבלהות האיץ בקיבוצו לבנות בריכת שחייה וללמד את החברים לשחות כדי שמקרה כזה לא יחזור.
חלק מהרפתנים הצליחו לעלות על הסיפון, אולם רבים נשארו במים. הבטיחו להם שמיד כשיורידו את האנשים בחוף, ישובו לקחת אותם. אבל זו הייתה תקופה ללא מכשירי ניווט או אמצעי סימון. הסירה שביקשה לחזור ולסייע לא מצאה את נקודת הטביעה, והנותרים בים לא שרדו.
הבריטים, ששלטו אז בארץ, מיהרו להעלות לשמיים מטוסי סיור וגם שלחו אמודאים שיעזרו בחיפושים אחרי הנעדרים. כאוס שרר במקום. חברים העידו שראו את אחד הנוסעים, חיים קראפט, יוצא מהמים, ומערכת העיתון "דבר" התגייסה לעזור ופרסמה למחרת מודעה: "בן 23, היה לבוש בגדי חאקי ומכנסיים קצרים. מי שראה את החבר מתבקש להודיע על כך למערכת". התברר כי קראפט נספה.
גם דב שואבי מקיבוץ שריד לא שרד את ההפלגה. יוסף ק', חבר קיבוץ שריד, תיאר אז את האסון שנפל על חברי הקיבוץ עם היוודע דבר מותו של שואבי. וכך כתב: "בשעה שש ורבע בבוקר הטלפון מצלצל. מדברים מדגניה א'. 'למשתתפי כינוס מגדלי הבקר קרה אסון, חברכם איננו'. שפורפרת הטלפון נמסרת לשני ולשלישי. לא רוצים לשמוע, לא רוצים להבין. אולי טעות. אולי אי הבנה. איכה ייתכן? אנו מטלפנים לדגניה, עוד מקווים, עוד מצפים. מוסרים על אסון, סירה שטבעה, אנשים שנספו. שואלים ברמזים, עונים קטעי מילים. אין איש מעז להעלות על שפתותיו את השאלה האיומה, והיא מתפרצת 'הגידה בבקשה, הוא חי, או. . . .?' השפורפרת הורדה". עשרה ימים אחרי האסון נמצא מקום הסירה הטובעת. שואבי היה בתוכה, ידיו עדיין אוחזות בהגה. 11 גופות בסך הכל נמשו מהמים.
אבל כבד נפל על היישוב הקטן בארץ ישראל. מודעות גדולות הופיעו בכל העיתונים היומיים, דקת דומייה נערכה בוועד הפועל של ההסתדרות, אבל משום מה מישהו דאג לטאטא את זיכרון האירוע לא רק מספרי ההיסטוריה, אלא גם מהאלבומים המשפחתיים. אסון הרפתנים קרה בסתיו 1943, ונדמה כי נשכח באותה שנה.
"בבוקר ההוא הקיבוץ היה בהלם, בשוק מוחלט", מתארת יעל קדמון ממרחביה, שאיבדה באסון את אמה, נשקה גוטסמן. "אף אחד לא בא לעבוד איתנו בבית הילדים, אז פשוט השתוללנו. פתאום מישהו נכנס ואמר: 'ילדים, תהיו בשקט. יכול להיות שנשקה ואיצ'יו טבעו בכנרת'. הייתי בת שש ואני זוכרת את זה במדויק. אני זוכרת איך הוא נכנס ומי זה היה. צריך לזכור את התקופה, לא היו כל כך מודעים אז למוות, בטח לא כמו עכשיו. לא עשו פסטיבלים. הסבים נשארו בפולין וההורים היו צעירים. אז עמדתי בצד וידעתי שאני צריכה להיות עצובה". מקבוצת מרחביה נספה גם יצחק זוהר.
הסופר וההיסטוריון מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, מבקש להזכיר כי בתקופה ההיא העסיק אסון אחר את היהודים, ולכן דאגו להשתיק את הסיפור. "הגיעו הידיעות על ממדי השואה. מצב הרוח היה קודר, אי ודאות. הגיעו למסקנה שהדמעה לא עובדת", אמר . "אולי אני פורק את עצמי רגשית באמצעות הבכי, אבל לא אתרומם ואשתקם. התפיסה הייתה להשאיר את המוות ככה, שצריך לדעת לשתוק.
"במלחמת העצמאות הייתה התקפה על עין גב ונהרגו חמישה לוחמים. בבית הקברות ישב הצבא הסורי, אז קברו בטבריה. אחיו של אחד ההרוגים בא למפקדה ואמר: 'אני רוצה לצאת ללוויה'. ענו לו: 'אתה לא יכול, הסורים עדיין פה'. הסתובב וחזר לעמדה. זה אח שנדד בכל השואה ויצא ממנה והגיע לקיבוץ. אתה יכול להבין מה עבר עליו. יש בית קברות במעיין חרוד ובו חלקה של תינוקות בלי אף מצבה. נכון, שמעתי על אסון הרפתנים כי אני מעורה בהיסטוריה של עין גב, אבל יש מבני המקום שלא ידעו עד עכשיו על הסיפור".
בהתחלה דרשו בעין גב להקים ועדת חקירה שתבדוק את האירוע ואת הכשלים. היו שטענו כי הסירה שטבעה שכבה ימים ארוכים בחוץ, ומזג האוויר הקיצי פגע בעץ שממנו הייתה עשויה, אבל הנושא הורד מהשולחן ולא טופל. אחת הטענות להשתקה היא שלא רצו להכניס אז את הקיבוץ הצעיר למרה שחורה ולמצוא אשמים. צור מגלה כי שוחח בעבר עם אחד הספנים, שמאז הלך לעולמו. הספן, טוען צור, התוודה בפניו שגם אם חלפו השנים, מעולם לא סלח לעצמו על אותו לילה.
משפחות הנספים ניסו לאטום את החור הגדול באמצעות השתיקה. ירדנה כהן, בתו של אייזיק פיינזילבר שטבע באסון הרפתנים, הייתה בת שלוש בעת האירוע. עד גיל תשע הייתה משוכנעת שאביה הוא מוטוס, שהיה נשוי לאמה, חדווה. מעולם לא סיפרו לה אחרת. יום אחד, במהלך ריב עם אחד מבני כיתתה, הטיח בה הילד את האמת בפנים. "אמרתי לו: 'אבל זה כן אבא שלי'", היא נזכרה השבוע.
"והוא המשיך: 'זה לא אבא שלך'. הלכתי לאמא שלי כשאני בוכה, והיא עדיין לא סיפרה את כל הסיפור, אלא רק את המינימום הנדרש. הדעה הייתה שאם לא נטפח יותר מדי את המוות, נתגבר על כל הבעיות. ניסיתי כמה פעמים לדובב אותה והיא התחילה לבכות. בתור נערה בת 14 את לא רוצה לראות את אמא שלך בוכה. הרגשתי שאני עושה לה רע, והייתי אומרת: ?כשתוכלי, תדברי'. זה אף פעם לא קרה".
עוזי שמש, הנכד של רבקה זונא, רפתנית ממזרע שטבעה באסון, מספר כי חווה יחס דומה מצד אביו, איתן. הוא מדבר על קשר ארוך של שתיקה. הוא ידע שהיה אסון, אבל לא יותר מזה. "כאדם סקרן שתמיד עשה עבודות שורשים, ידעתי שהייתה לי סבתא שטבעה בכנרת. אבל למה ומה היה ואיך זה השפיע על הקיבוץ? אלה דברים שלא היו בהוויית החיים שלנו עד שקיימנו את הטקס. ביום ההוא הבנתי עד כמה הנושא היה טאבו בתוך המשפחות ובקיבוצים. לא דיברו עליו".
אתה מצליח להבין היום למה?
"זה קשור לתקופה וגם לאופי האנשים. אנשים צנועים. אבא שלי נולד ב-1925, שנתיים אחרי הקמת מזרע. זה דור שבגיל שלוש עזב את ההורים ועבר למשמר העמק, מרחק של חמישה עשר קילומטרים, כדי להתחנך. היה לו סיפור חיים קשה. זה דור שלא ידע לבטא קושי, צער. הכל התנקז פנימה. רק ביום ההולדת ה-80 שלו , כשעלינו על גג הפנימייה במשמר העמק וצפינו על הקיבוץ, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא התפרק ואמר איזה קושי אדיר זה היה. בחמישים ושש שנות חיי היו לי עשרות הזדמנויות לחקור את האסון ההוא ולרדת לעומקו, ולא עשיתי את זה".
הסיפורים על הימים שלאחר האסון אינם רבים. גם התיעוד נעלם מאלבומי בני המשפחה. פרידמן, שאביו נספה באסון, מודה: "הטקס פתח ושחרר אצלנו המון דברים. הוא היה מדהים בשבילנו". באירוע אף הוקרן סרט זיכרון שהכין איציק הדר ובו ראיונות עם צאצאי הנספים. אחת הבנות שאמה טבעה הודתה בכאב: "אני לא מוכנה לדבר על זה, כי הכנסתי לראש שלי שאין לי אמא. אמרו לי שאין אמא, אז אין אמא".
בסיפור אחר מתארים הקיבוצניקים איך אחד מילדי הנספים היה מחכה במשך חודשים, בכל יום, לאוטובוס של השעה ארבע אחר הצהריים: אולי אבא שלו יחזור סוףסוף מהכנרת.
את הטקס המרגש ארגן דוד (דודיק) רכלבסקי, בנו של יוסף המנוח ואביו של הסופר ספי רכלבסקי (מחבר "חמורו של משיח") הנקרא על שם סבו. רכלבסקי, חקלאי בן 73, יוצא כל בוקר לאלף עגלים שהוא מגדל בכפר יהושע. הוא היה בן שלוש כשקרה האסון. אין לו שום זיכרון מאביו, אבל הוא לעולם לא ישכח איך בני המושב לא הסכימו שהמשק יתמוטט בעקבות הטרגדיה. במשך כעשרים שנה עזרו לאמו דבורה ולאחותו לאה להחזיק את המקום, עד שגדל ולקח את העניינים לידיו.
"סבלתי מאוד מהמקרה", רכלבסקי משוכנע. "וזאת למרות שאחותי ואמי פינקו אותי כמו אתרוג. היה לי קשה כי אבא שלי היה חקלאי מוצלח מאוד. הוא גם היה הנציג של כפר יהושע בכינוס. צריך להבין שרפתות היו אידאולוגיה, ואצלו הייתה הרפת הכי גדולה בכפר והכי מתקדמת. לפני שלושה חודשים היינו בטיול שורשים בעיר הולדתו אוברוץ' שבאוקראינה. ראיתי שם את הנהר וידעתי שפה אבא שלי התרחץ ושם למד לשחות. לכן הוא גם חשב שיוכל לעזור".
הצורך לחקור את מותו של אביו התעורר אצל רכלבסקי במקרה לפני שבע שנים. הוא פגש מכרה שהזמינה אותו לצפות בסרט שעשו אחייניותיה על אביהן שנהרג במלחמת ההתשה. לרכלבסקי התברר כי האחייניות היו בנות שנתיים ושלוש כשאביהן נהרג, אבל הן ליקטו חומרי ארכיון, ראיינו חברים והצליחו לשחזר את האירוע והתקופה. אז החליט כי יכין סרט על אביו, אלא שהתעוררה אצלו בעיה: רוב האנשים שהכירו את יוסף רכלבסקי כבר אינם בחיים. לאט-לאט התחקה אחר חברי קיבוץ ותיקים שהעלו זיכרונות, והתחיל לגבש חומר על אביו.
אלא שלרוע מזלו החקירה נעצרה. בדצמבר 2008 ביקר רכלבסקי בגבעת יואב שברמת הגולן. הוא מעד, התגלגל לתוך ואדי ונפצע קשה. במשך חודשים ארוכים היה מאושפז, חסר הכרה, בבית החולים רמב"ם. במשך שנתיים עבר ניתוחים ושיקום ממושך בבית לוינשטיין, ובכפר יהושע יודעים לספר שאחרי נתק ממושך חזר לתפקוד.
דודיק איש נמרץ. הוא חזר לעבודה בחקלאות והעלה שוב את הרעיון להכין סרט ולארגן טקס זיכרון. הפעם גם היה תירוץ: 70 שנה לאירוע - זמן מתאים לאחד את משפחות הנספים לטקס זיכרון משותף, שיתחיל בדגניה א' ויסתיים במשט לכיוון עין גב, שבמהלכו יונחו זרי פרחים.
רכלבסקי חיפש את בני משפחות הנספים. הוא עבר מקיבוצניק אחד למשנהו, ולאחר עבודת תחקיר מאומצת הצליח להגיע כמעט לכולם, לבד ממשפחתם של יואל היבוש מכפר יחזקאל ושל גיטה פרלסון מקבוצת אפיקים. "יש לי שלושה כרטיסי מפעל הפיס, וכל הזמן אני מחכה לזכייה", הוא צוחק. "אני לא יודע איך למדוד את השמחה שהייתה על כל בן משפחה שמצאתי, אבל נראה לי שזה בערך אותו הדבר".
אחת מהשיחות שערך רכלבסקי הייתה לעוזי שמש מקיבוץ מזרע, הנכד של רבקה זונא. הם אפילו גילו שנפגשו כבר בעבר. שמש, מומחה להפקת אירועים, הפיק לכפר יהושע אירוע באחריותו של רכלבסקי. שמש שמח על הטלפון שקיבל, וביקש לעזור בהפקת טקס הזיכרון ובגיוס כספים. "המונח 'אסון הרפתנים' ליווה אותנו כל השנים, וזהו", מגלה שמש.
"לא דיברו על הנושא כשהייתי ילד, וגם כבוגר לא הבנתי איך אפשר לטבוע בכנרת. היא תמיד הצטיירה בעיניי כאגם ידידותי. נכון שיש בה מצבי קיצון, אבל לא אירוע כזה דרמטי של טביעת אנשים במספר כזה. בחורף אחד, לפני בערך עשר שנים, הייתה סערה והמזח של טבריה נפגע. לקחתי אוטו מהקיבוץ ונסעתי לראות את זה כדי להבין. היום אני יודע שטביעה היא אחד האירועים הכי מהירים שיש. טובעים כי הריאות מתמלאות. יש בלבול ופאניקה. אתה לוגם קצת מים, וזהו. נגמר".
ההתרגשות לקראת האירוע הייתה גדולה. נדמה היה שבני המשפחות חיכו עשרות שנים להזמנה. "שמחתי מאוד", מודה שלומית ויין, אחייניתה של יהודית דרש. "כל מה שנשאר לי ממנה הן שתי תמונות באלבום. אחת פספורט והאחרת עם חברים. אני שומרת עליהן מכל משמר. לצערי יש לי משפחה קטנה. כל החיים היו לי אח, אחות, אמא ואבא. לא סבא ולא דודים".
המפגש נערך בחצר הראשונים בדגניה א'. כמאתיים איש, שעד לאותו הרגע לא ידעו שהם חולקים עבר משותף, נפגשו לערוך את טקס הזיכרון. "האירוע פתח סיפורים חדשים למשפחות", משוכנע עוזי שמש. "כתבתי על סבתא דברים כדי לקרוא בטקס, ובשביל הילדים שלי זו הייתה הפעם ראשונה שהם שמעו אותם".
לכל משפחה ניתנה דקה לדבר על יקירה. על אף הזמן הרב שעבר, אנשים התקשו לפתוח את הפה. "סיפרתי דברים שצברתי מאנשים במשך השנים", נזכרה יעל קדמון, בתה של נשקה גוטסמן. "מישהי שעבדה איתה ברפת סיפרה כמה עזרה לה, כמה הייתה אישה טובה ונדיבה. לקחתי זיכרונות של אחרים וקרבתי אליי. בטקס התרגשתי יותר ממה שחשבתי. הוא היה משמעותי הרבה יותר ממה שדמיינתי. כל אחד היה עם האבל הפרטי, והיה בסדר מבחינתי שלא נפגשתי עם שאר האנשים. רק עכשיו הבנתי כמה המפגש היה חסר. עם המון כבוד ובלי בכיינות, הוא נתן לי הרגשה טובה שהנה, נתנו פומביות לאסון. חשבתי על אבא שלי, כמה חבל שהוא לא זכה לראות את זה".
הטקס התארך. אנשים לא הפסיקו להעלות זיכרונות מפעם, המעצורים השתחררו. "זו הפעם הראשונה שמדברים על הדבר הזה בצורה חופשית, ואנשים משמיעים כאבים שהם גוררים איתם כבר שבעים שנה", מסביר נחמיה פרידמן. "אבל אחד הדברים שמעציבים אותי הוא שאני לא מרגיש היום שותפות למשפחות האחרות. זה כי לא היו מפגשים קודמים. אבל לפחות למדתי שרבים חוו חוויות דומות לשלי, ושגם הם סבלו מקשר השתיקה וההסתרה, שחשבתי שאפיינו רק אותי".
פרידמן לא בטוח שהטקסים יהיו עוצמתיים גם בשנים שיבואו. לעומתו, רכלבסקי לא מניח לזיכרון לשקוע. סיפורים חדשים כבר נערמים אצלו במגירה. גם עוזי שמש, הנכד של רבקה, לא מניח לנושא, והחל לגייס כספים להקמת מיצג ולהצבת יד זיכרון. במוזיאון הרפת בקיבוץ יפעת כבר נמצא לוח זיכרון קטן לזכר הנספים. עדיף מאוחר מאשר אף פעם, הם אומרים.
"יש הרבה אירועים בהיסטוריה שנשכחו עם השנים", מסביר ההיסטוריון והסופר מוקי צור. "יש אירועים שנשכחו כי הגיבור עשה כמה עלילות בחייו ואחר כך סטה, וזוכרים קטע אחד מחייו והחלק האחר 'עף'. יש מיעוטים ששומרים על הזיכרון, ומתחזקים אירועים שיכולים להיראות פשוטים בעינינו. ויש בארץ גם קבוצות שמבחינתן האירוע היה ונגמר. כאן כל משפחה סיפרה על אותה בעיה של שתיקה והדחקה, ואם רכלבסקי לא היה מתעורר ומזכיר את האירוע הטרגי, זה היה ממשיך להיות עוד מקרה שקרה ונסגר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם