להיות שם: חצי תגובה ליאיר לפיד ולעוזי דיין
(ומה עושים כשהמוח בורח לניכר אבל הלב במולדת נשאר?)
ארץ עוזבים רק בלב
ארץ שוכחים רק בלב
על ארץ מוותרים רק בלב
רק בלב
(מאיר אריאל)
לפני כשבועיים, ידידי הטוב שר האוצר תקף בקטנה את הישראלים היורדים מהארץ שיהודים ששרדו מהשואה נמלטו אליה בעור שיניהם, למקום שלדעתי הוא עדיין המקום המסוכן ביותר ליהודים בכל העולם כולו.
יום אחרי הדיבור המיותר הזה כתב בדף הפייסבוק שלו בן דודי האהוב עוזי דיין, גבר שמצטיין במינוף פליטות פה לאג'נדות, שהיורדים מהארץ הם בוגדים, לא פחות ולא יותר.
יומיים אחרי ההסתה המטופשת הזאת, שני בוגדים, מלח הארץ (במיל') זכו בפרס נובל בכימיה: הקיבוצניק מלוס אנג'לס פרופ' אריה ורשל, ופרופ' מייקל לויט, שעלה אלינו מדרום אפריקה וירד מאיתנו לאוניברסיטאות הרווארד וסטנפורד.
מנהיגינו הנאורים לא ייכנסו כמובן לתרומתם של האדונים הנכבדים בתחום הכימיה החישובית של מערכות מורכבות ומסובכות כמו חלבונים ודנ"א, אבל הם כן יתייחסו לדנ"א שלהם כישראלים שעזבו את ארצם החלבונית רק בשביל איזה פרס נובל או שניים.
"גם אני קיבוצניק!" אומר להם בטלפון שמעון פרס, שעדיין לא ניגב את דמעות התנין שלו על פטירת המרנצ'יק. "הזכייה שלכם מציבה בפנינו אתגר גדול", מברך אותם גם שר המדע יעקב פרי, "והיא גם מציבה בפנינו אתגר לאומי - להחזיר את המוחות הישראליים המבריקים הביתה".
מהמוח של עוזי דיין עדיין לא התקבלה שום תגובה.
הרבה מוחות ישראליים כבר ברחו מכאן, ולדעתי המוח המעוות ביותר שעזב אותנו הוא כמובן המוח של ידידי המכשף אורי גלר. גם המוח שלי, מוגבל ככל שיהיה, ניסה עד כה לפחות שלוש פעמים לברוח מכאן, אבל שלוש פעמים הלב החזיר אותו הביתה.
בניגוד ללפיד ולדיין, אני ממליץ בכל לבי ומוחי לעשות לפעמים קצת הפסקה מהארץ הזאת, לכל מי שיכול להרשות את זה לעצמו. השנים שביליתי בלונדון, בבוסטון ובניו יורק רק נתנו לי פרספקטיבה טובה וחדשה של הארץ הזאת שאני כל כך אוהב ושל המדינה הזאת שכל כך מביכה אותי.
בחמש השנים שהייתי באמריקה, בזמן שושלת הבושים והמלחמות נגד האסלאם, הבנתי שלא אנחנו המצאנו את היד הקלה על ההדק, את הגזענות, את המעמדות ואת חוסר השוויון המקובע בדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם, אבל יחד עם זאת, כמי שהגיע לשם ממדינה חצי תאוקרטית ונטולת חוקה, לא יכולתי שלא להעריץ את החוקה האמריקנית - ובעיקר את ההכרזה שמבטיחה לכל אזרח זכות "לרדיפת האושר". אלא שלהפתעתי הרבה, בכל פעם שחיפשתי את האושר שלי, המוח שלי קפא והלב החזיר אותי דווקא לארץ האומללה הזאת, ושוב ושוב מצאתי את עצמי קונה כרטיס לאזור הסכסוך ומוחא כפיים עם שאר הנוסעים כשאנחנו נוחתים ברכות על הראש ההפוך של בן-גוריון.
במונית משדה התעופה, בדרך לאיזו דירה שכורה ויקרה להחריד בתל אביב, אני מצדיע לגבעת חירייה, רואה שוב את כל הבתים החצי הרוסים שנראים כמו אחרי הפגזה, עצים יבשים שלא השקו אותם שנים כדי לחסוך לכנרת.
"תראה כמה מכוער פה," אני אומר לנהג.
"תגיד לי, אח שלי," הוא עונה לי, "אתה מכיר עוד ארץ בעולם שהייתה נותנת לנו לגור בה?"
חמש שנים הייתי באמריקה אבל לרגע לא הפסקתי להתגעגע לפיצוצייה שלנו פה, ולקח לי קצת זמן להבין שבאמריקה הרגשתי כמו חולה נפש סופני שברח ממוסד סגור והוא חייב לחזור אליו כי רק שם יודעים איך לטפל בו, ואם הוא מתחיל פתאום להתפרע נותנים לו חומוס, סלט ערבי חתוך דק-דק, איום איראני, מסכות אב"כ, עצרת זיכרון לרבין, גלגל"צ, שלמה ארצי, ובמקרים קשים הגבעטרון: ים השיבולים - תזמזמו את זה ותלכו לישון.
והאמריקנים האלה ממש לא הרגיעו אותי. הם כולם, איך להגיד, יותר מדי מתפקדים, יותר מדי נחמדים. כולם מחייכים את החיוך הזה שנראה כמו צלקת. אנשים שבחיים לא פגשת אומרים לך "האב א נייס דיי", ולוקח לך זמן להבין שזאת הדרך שלהם להגיד "לך תזדיין".
ואם אתה נוגע במישהי לא בכוונה במרפק באיזו כיכר סואנת היא מיד אומרת לך "אקסיוז מי סר" ואתה אומר לה "איי אם סורי" כאילו אנסת אותה בטעות.
אני זוכר שפעם טיילתי עם הבת הקטנה שלי על שפת נהר הצ'רלס הרוגע בבוסטון, ופתאום הרגשתי שמישהו נוגע לי בתחת. ישר דפקתי "אקסיוז מי" מדויק ומהיר, ורק אחר כך הבנתי שזה היה עץ! אתם מבינים, התנצלתי בפני ענף של עץ מייפל מצוי שמישש אותי! ואם הייתי אמריקני - אין ספק שגם הייתי תובע את הענף המטריד הזה, ועם עורך דין יהודי טוב הייתי גם זוכה.
וכאן, בארץ חמדת אבות, בן אדם יכול לדרוס אותך ולברוח, להשפיל ולקלל אותך בלי אפילו לחשוב על להגיד סליחה או להתנצל, ואם מישהו מחייך אליך פה פתאום ברחוב הוא או עובד זר או זונה או שניהם.
חמש שנים חייכתי באמריקה עד שנתפס לי הפה וקפא לי המוח שברח, אבל לא עבר אפילו רגע אחד שבו לא התגעגעתי לבית המשוגעים שלנו כאן, וזה לא סתם שלארגון הריגול שלנו קוראים "המוסד". וכן, אחרי כמה שנים שאני בארץ רק בגלל הלב הפטריוטי שלי, אני כמובן רוצה שוב להבריח את המוח הבוגדני שלי לאיזו ארץ אחרת, אבל מי ירצה אותו?
ושוב אני מבין שלכתוב בשפה העתיקה והקדושה שלנו זה אולי נשגב אבל ממש לא רווחי, ובגילי כבר לגמרי ברור לי שלא אתחיל עכשיו פתאום לקפל חלבונים ולבחון מצבי מוטציה, כמו שני הזוכים בפרס נובל הבוגדים והדגולים שקיבלו את הפרס היוקרתי ביותר בעולם.
ואם המוח שלי מרגיש לפעמים מאוכזב ונבגד, זה בגלל הלב הטיפש שלי, לא בגללם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם