מצוות עדות: העד הרואה ואינו רואה
לפעמים אנחנו מעדיפים לא להבחין במה שעומד לנגד עינינו
אני מקפידה לא לענות לשיחות ממספרים חסויים. מי שצריך אותי באמת – שיזדהה. אבל השבוע משום מה עניתי פעמיים. הטלפון הראשון היה מדניאלה ממשרד הבריאות, שביקשה לדעת למה לא חיסנתי עדיין את בתי. "את מתלבטת? זקוקה אולי לעוד מידע?" הסברתי לה שאני דווקא מוצפת במידע, ואחרי עיון ומחשבה החלטתי אפילו לחסן. חמושה במסקנות ובכוונות הטרחתי את עצמי עם הקטנטונת כבר פעמיים לטיפת חלב, אבל שם לא שמעו את הקריינית ברדיו מבטיחה שהם יהיו פתוחים משמונה עד שמונה, ואולי כדאי להקצות חלק מתקציב הקמפיין לטובת שעות נוספות לאחיות. "את צודקת", ענתה לי דניאלה הנחמדת, "אבל אני רואה כאן שסניף טיפת החלב שלך יהיה פתוח מחר משמונה עד שמונה, אז תלכי?"
הטלפון השני היה מהמשטרה. חנה מאגף התנועה רוצה לדעת מתי כבר אגיע לתת עדות. זאת הפעם הרביעית שקבעתי איתה והברזתי. כשאמרתי לרוכב הקטנוע שנפגע בתאונה שאשמח להעיד אם יצטרך, לא לקחתי בחשבון שבאמת יקראו לי ושזה ידרוש ממני לפנות זמן מהחיים שלי, לנסוע לתחנת המשטרה בדרום העיר, לשלם 20 שקלים על חניה ולחכות חצי שעה בתור לחוקרת התנועה. בחור עצבני שישב לידי ושמע אותי רוטנת הסביר לי שאם הייתי מסרבת להגיע היו שולחים אליי ניידת ומביאים אותי בכוח. קצת לא נעים, אבל זה היה חוסך לי את החניה.
מצווה מספר 122: מצוות עדות. כשאני חושבת על עדות בהקשר ההלכתי שלה, מיד קופצת רשימת הפסולים: קטנים, עבדים, נשים, עיוורים, חרשים, רשעים, בזויים, שוטים, קרובים למושא העדות או זה לזה ונוגעים בדבר. בחוק הישראלי כשר לעדות כל מי שנכח במקום בעת ביצוע העבירה, וקלט בחושיו את הנעשה. האחריות לבירור מהימנות עדותו מוטלת על השופטים.
יש משהו גורלי בסיטואציית העדות. שלא כמו מבצע העבירה, שפעל בזדון או ברשלנות - העד נקלע למצב מכורח נסיבות מקריות לחלוטין, כמו החלטה לצעוד ברחוב ליאונרדו דה וינצ’י במקום באבן גבירול. העובדה שהוא עמד ליד העץ כשהוא נפל ביער מחייבת אותו לפי חוק לדווח באיזו מהירות הוא נפל, באיזו זווית נחת וכמה רעש יצר בנופלו. ומי שלא חושב שעצים של אחרים הם עניינו? תמיד קיימת האפשרות לא לראות.
שלושה קופים יושבים בשורה. זה אינו רואה, זה אינו שומע, זה אינו מדבר. הם מגיעים מקירות מקדשים יפניים וכוונתם המקורית היתה לבטא את הצורך של הנפש לשמור על עצמה מרוע. כמו שמירת הלשון והאוזניים מדברי לשון הרע, ושמירת העיניים ממראות מזיקים. בדרכם למערב אספו הקופים רובד נוסף של משמעות, והגיעו לסמל את המבט המוסט, את האוזניים האטומות ואת הפה שלא יעיד.
להלן עדותי כפי שמסרתיה לחוקרת: ביום חמישי, 8 באוגוסט, בסביבות עשר בבוקר, הייתי עם אחותי בדרכי לספריית בית אריאלה. עמדנו על אי תנועה בין שני הנתיבים של שדרות שאול המלך, בהצטלבות עם רחוב לאונרדו דה וינצ’י, כשרוכב קטנוע שנסע בדה וינצ’י התנגש ברכב פרטי שגנב את האדום בשאול המלך. הקטנוע נפל עליו ומעך אותו, אבל הוא הצליח לקום ואפילו להזיז את הקטנוע לצד הדרך (החוקרת: זה כי יש להם אדרנלין ברגע הראשון). אחר כך הוא כבר לא הצליח לקום ונזקק לפינוי לבית החולים. הנהגים החליפו פרטים, קצת עזרנו להם עם זה כי הם היו נסערים.
לא מעט אנשים עמדו על אי התנועה בבוקר ההוא, עדים שותפים לרגע ההתרסקות. כולנו עצרנו את נשימתנו יחד כשרוכב הקטנוע צנח ונחבט אל הכביש, ואז נשמנו לרווחה יחד כשהוא קם על רגליו, כמעט בהלם שהוא עדיין חי.
כשהרמזור התחלף לירוק הרוב חצו את הכביש והמשיכו ללכת. לכולם יש מקום ללכת אליו ומישהו שמחכה להם שם. לאחריות של כולנו יש גבולות שמקיפים את חיינו במעגלים סמויים. העדות, שהיא בהכרח התערבות, היא רק השלב האחרון של הבחירה הראשונית של כל אחד מאתנו: מה רוחב אלומת הפנס שאיתה נצא לגשש את דרכנו בעולם.
התנגשות קטנוע במכונית אמנם מציגה את עצמה בקול רעש גדול, אבל בכל פינת רחוב יושבות תאונות שמחכות לעדים. כמו הזעקות של ילד שעולות באופן קבוע מאחד הבניינים בשכונה ואולי מישהו צריך לעשות כבר משהו. אבל מי? אי אפשר להיות עד כל הזמן. לא אם אנחנו רוצים להגיע בזמן לאסוף את הילדה הפרטית שלנו מהגן. לא אם אנחנו רוצים שיישארו לנו משאבים לשמוע גם את הבכי שלה.
אפשר לקרוא את המילה "עד" בפתח במקום בצירה, כך שהיא מגדירה עד היכן מגיע תחומו של כל אחד. יש לקוות שיהיו יותר תחומים חופפים מאשר אזורי הפקר.
בפרק הסיום של סיינפלד נזרקים כולם לכלא אחרי שהיו עדים לשוד, ובמקום לסייע צילמו את המתרחש ולעגו לנשדד. אבל האמת היא שחוק "השומרוני הטוב" כפי שהוצג בסדרה לא קיים באמת. כלומר, אין שום חוק שמכריח את אזרחי ארה"ב לסייע לאדם אחר במצוקה. החוק רק מספק הגנה מפני תביעות נגד מי שכן בוחר לעזור לזולתו, זאת כדי לעודד אזרחים לסייע זה לזה בלי לפחד מההשלכות.
בארץ קיים מאז 1998 חוק "לא תעמוד על דם רעך" שמחייב כל אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו. המסייע לא צריך לסכן את עצמו או את זולתו בתהליך, ופעולה פשוטה כמו להזעיק את המשטרה או את מד"א בהחלט נחשבת לעזרה.
אחרי שהרוכב הפצוע פונה מהמקום באמבולנס התפניתי להבחין עד כמה נסער היה הנהג הפוגע. איש מבוגר, שאולי כבר לא היה צריך להיות מאחורי ההגה. הוא משך אותי אליו לחיבוק, נישק אותי על הלחיים ואמר, "תודה". רק ברגע הזה הבחנתי במספר שהיה מקועקע על זרועו השמאלית. גם זאת עדות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם