חידת שקספיר: המרפסת של יוליה
(שממנה משקיפים בכיף שקספיר וקרל מאי, ומאחור מציצים חברי נעוריי - ידון צור ומאיר שלו)
"אני לא יודעת מה לכתוב", אומרת נטאשה.
"מה שאת רוצה", אני אומר, "זה לא ממש מקום טוב למחסום כתיבה".
השיחה לכתיבה יוצרת הזאת מתקיימת בצפיפות אנושית מיוזעת, במערה קטנה עם קירות גבוהים ומקושקשים בגרפיטי, ברחוב קאפלו בוורונה, מול המרפסת הקטנה והבדויה של יוליה שגורפת אליה מיליוני תיירים בכל שנה, וכל אחד מהם גם מקפיד למשש את הפסל הדי מכוער של יוליה, ונוגע בשד הימני שלה, נגיעה שמבטיחה לפי מסורת המקום אהבה נצחית.
למרות החום והצפיפות השד הקטן הזה קר כמו קרח, ומי בעצם רוצה אהבה לנצח? הבת שלי, עוד תיירת מאמריקה, מנציחה אותנו על קיר האוהבים שמול המרפסת שכעת מרוח עליו בטוש שחור עבה ובלתי מחיק: "NATASHA AND ABUIA FOREVER", ורק ברכבת בחזרה לוונציה אני מספר לה שכל הסיפור שמאחורי מונומנט האהבה הקיטשי הזה לא היה ולא נברא.
שקספיר, אם היה או לא היה, מעולם לא נסע לוורונה, העיר שבה מיקם את זוג האוהבים הטרגי, ואם לומר את האמת גם הטרחני במקצת, ואם המרפסת של יוליה היא המצאה ספרותית דמיונית - שקספיר הוא אניגמה.
ההיסטוריונים של הספרות חוקרים כבר מאות שנים את זהותו של גבר שנפטר כשהיה בן שלושים, שבציורים נראה כמו גמד שמנמן, ועד כה לא נחשף השם "שקספיר" בשום מקום במרשם התושבים של סטרטפורד, אנגליה, בתקופת כתיבת המחזות המיוחסים לו (1586 ־1616). כמו כן, לא נמצאו עד כה שום כתבי יד של המחזות שלו. החתימה היחידה שהשאיר שקספיר אחריו הייתה החתימה על הצוואה שלו, ככה שיכול להיות שהדבר היחיד שאנחנו יכולים להגיד על ויליאם שקספיר בוודאות זה שהוא אכן מת.
בסיפור שנשמע כמו סיפור מתח בלשי עוצר נשימה, רוב מלומדי הספרות מאוחדים בדעתם כשהם קובעים כמעט בביטחון מלא שמי שכתב את כל המחזות והסונטות של הכאילו־שקספיר הזה הוא ככל הנראה מחזאי אחר בן אותה תקופה, כריסטופר מארלו, שהסתבך עם הכנסייה כשהטיף לאתיאיזם, שרשמית נהרג באיזו קטטה דתית אבל איש לא ראה את הגופה שלו, ושכנראה ברח לאיטליה תחת שם בדוי, יש אומרים כמרגל סודי של המלכה, ושם כתב את כל המחזות והסונטות המיוחסות לשקספיר ההוא, והן אכן מלאות געגועים למולדת.
אם מארלו אכן כתב את "רומאו ויוליה", יש מצב שהמרפסת הזאת דווקא אמיתית - אבל שקספיר עצמו לא.
"הוא מסתגר, אוטם את כל החלונות, מגיף תריסים מפני זיוו של האור, ובאמצע היום הוא בורא לו לילה".
ובעצם, למה משנה מי כתב, ואם הוא הכיר או לא הכיר את המקומות שכתב עליהם? מה שחשוב בספרות אמיתית הוא הקול של הסופר וההזדהות של הקוראים עם הסיפורים שלו. כשהייתי ילד קטן במושב אידאולוגי וספרטני, הנחמה שלי הייתה קריאה לילית של הספרים של קרל מאי, עוד סופר שבדה סיפורים שהתרחשו בגיאוגרפיה של דמיונו בלבד.
קרל מאי, מורה גרמני, כתב ספרים על המערב הפרוע באמריקה וכולנו האמנו לסיפורים שלו למרות שרוב הזמן הוא הסתגר בביתו הדל שבסקסוניה, ויצא מהבית רק לבית הספר או כדי לנצח על מקהלת הילדים שלו, שהייתה בוודאי הריגוש הכי חזק שלו. כילד בנהלל אני זוכר שרק הבנות קראו ספרים, אבל הייתה לנו שלישייה סודית שקראה – ידון צור ז"ל, מאיר שלו ואני. וכבר בגיל שתים עשרה ידענו לשחק ולדקלם קטעים ארוכים וסבוכים מ"וינטו", הפרא האינדיאני האציל עם רובה הכסף המהולל שלו, שגילם כמובן ידון צור השזוף והחסון. את "יד הנפץ", חברו חיוור הפנים של הפרא, גילם בהצלחה מאיר שלו, שבא מירושלים לבקר את סבתא וסבא שלו בחגים ובחופשים, ואכן היה חיוור כהוגן.
אני עצמי הסתפקתי בגילום "יד האש", ואולי לכן כבר בגיל ארבע עשרה הייתי מעשן כבד.
ועכשיו, ואני אומר את זה בזהירות הראויה: כל מי שקורא נכון את הספרים הנפלאים של מאיר ימצא שם לא רק את העמק שלנו אלא גם את העמק שהוא המערב הפרוע של החלוצים והחולמים, הכפר כפי שהוא נחרת בדמיון הילדותי, כמו העיירה של גבריאל גרסייה מרקס ומאה שנות בדידותו.
"אהבתי היחידה נולדה משנאתי היחידה".
המחזה "רומאו ויוליה" פופולרי כבר יותר מארבע מאות שנה, בעיקר כי תמיד יהיה ביקוש קמאי אנושי לסיפור אהבה טרגי על שני קטינים שמסתיים במוות הרואי.
והטרגדיה מתעצמת כשבסוף המחזה מתברר לנו שההתאבדות הרומנטית הכפולה של יוליה קפיולט ורומיאו מונטגיו הייתה בעצם טעות. רומיאו שומע שיוליה שלו מתה, נכנס לאיזה בית מרקחת בוורונה שפתוח כל הלילה וקונה בקבוק עם חומר קטלני. הוא רואה את יוליה הנרדמת וחושב בטעות שהיא מתה, ומיד מרעיל את עצמו כי הוא ממש לא רוצה לחיות עוד רגע אחד בלעדיה. ואז יוליה מתעוררת ורואה שרומיאו שלה מת בגלל טעות באבחנה של אישה ישנה, כי זה מאוד דומה, וגם היא לא מוכנה לחיות בלעדיו. היא מנסה ללגום מבקבוק הרעל אבל הוא ריק, ואז היא דוקרת את עצמה למוות. מסך. מחיאות כפיים. קידה.
"זהו צד מזרח ויוליה היא השמש".
אז גם אם המרפסת של יוליה היא מלכודת תיירים וטעות, תנו כבוד למרפסת המטפורית וכבוד לצעירים שמתו בגלל אהבה וטעויות מצערות, אבל לא בגלל מלחמות מיותרות.
ואיזה מזל זה שבוורונה, שלא כמו אצלנו בשנות ה־50, לא היה הטרנד החסכני והמכוער הזה של לסגור מרפסות.
כל הציטוטים הם כמובן מהמחזה "רומיאו ויוליה"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם