אורן יוגב: האיש שהמציא את השידור הרב ממדי
רגע אחרי שחתם חוזה עם הניו יורק יאנקיז ורגע לפני פגישה עם "סוני", הוא נזכר שהכל התחיל במחסן של סבו הצלם בירוחם
צפו בשידור רב ממדי ממשחק הניו יורק יאנקיז:
על אף השעה המאוחרת, הטיסה הארוכה מלוס אנג'לס והפגישות המתוחות שסיים כמה שעות לפניה, לאורן יוגב לא בוער לרוץ עם הראיון. רק דבר אחד הורס לו את האידיליה.
"אתה רואה את שתי המצלמות בתקרה?" הוא שואל ומצביע לעבר הכניסה למסעדה. "אחת מהן מכוונת לעבר דלת הכניסה והאחרת לעבר השולחנות. הן מכוסות בכיסוי שחור כדי שלא נוכל לדעת לאן הן מכוונות בכל רגע. מבחינה מצפונית מפריעה לי החדירה לפרטיות.
"העובדה שאתה מצולם בכל רגע נתון בלי שאתה יודע, העובדה שמישהו יכול לקחת את כל המידע הזה ולעשות בו שימוש נגדך. היום בכל מחשב שאתה קונה יש מצלמה שבנויה בתוך המחשב ובלי שום בעיה יכולים להשתלט לך עליה בלי שתדע ולעקוב אחריך. היום מרבית המצלמות במקומות ציבוריים מוסוות כך שאתה בכלל לא מודע לקיומן".
יש משהו משונה ברתיעה של יוגב ממצלמות. אם לשאול את הפתגם המפורסם באנגלית, אין דוגמה טובה יותר לאדם שטועם כעת מהתרופה שהוא רקח במו ידיו; נכווה מהטכנולוגיה שכבר עשר שנים מהווה את מקור פרנסתו, שפתחה לו את דלתות לשכותיהם המפוארות של ראשי הוועד האולימפי ובעלי קבוצות הספורט הגדולות בעולם: טכנולוגיה חדשה מסוגה המכונה Free-D, המאפשרת לספק שידורים וידאו חוזרים המדמים תלת-ממד עם השהייה של שלושים שניות בלבד מהשידור החי.
"המטרה שלנו היא לשנות את תרבות הצפייה שמוכרת לנו", הוא אומר. "אנחנו רוצים להרוג את תעשיית השידור: לא רק בספורט אלא בכלל. בקולנוע, בחדשות, באינטרנט, באתרי המכירות".
תן לי דוגמה.
"קח למשל את אצטדיון הדאלאס קאובויז. היום, בזכות הטכנולוגיה החדשה שלנו ו-24 מצלמות ה-4k שהתקנו במגרש של הקאובויז, זה האיצטדיון הכי מתועד בעולם. המחשב שלנו לוקח את התמונות שמגיעות מארבע מצלמות שונות שמתעדות כל שחקן על המגרש ויוצר תמונה אחת תלת-ממדית שמשלבת בין כולן, שלא מוגבלת משום בחינה ושלא תלויה בשום אופן בזווית של המצלמה במגרש".
אבל כבר היום יש שידורי ספורט בתלת-ממד, אז מה בעצם ההבדל?
"צריך להבין שכל הנושא של תלת-ממד לא מתרומם והולך למות בקרוב. שידורי תלת-ממד דורשים משקפיים מיוחדים וטלוויזיה מיוחדת וזה יוצר חוויית שידור מלאכותית. הצרכן נעשה עצלן יותר, והתלתממד רק מקשה עליו.
"הדבר האחרון שאתה רוצה הוא להקשות על הצרכן עם משקפיים שהוא צריך להרכיב וטלוויזיה מיוחדת. אבל אנחנו נותנים זווית צילום ממקום שאין בו מצלמה וגם עומק של תלת-ממד בלי שצריך משקפיים מיוחדים וטלוויזיה מיוחדת. היום גם רשת אי-אס-פי-אן וגם רשת סקיי הודיעו שהן מפסיקות את שידורי התלתממד שלהן. זהו, התלת-ממד הולך למות".
כמה שעות לפני שיחתנו סיים יוגב ארוחת ערב במשרדיה המפוארים של חברת גוגנהיים פרטנרס בניו יורק, אחד מבתי ההשקעות הגדולים בעולם- 2,200 עובדים , תיק השקעות בשווי 180 מיליארד דולר, ומאז השנה שעברה גם בעלות על קבוצת הבייסבול לוס אנג'לס דוג'רס, שנרכשה תמורת סכום חסר תקדים במונחים ספורטיביים, 2.15 מיליארד דולר.
ארוחת הערב הזו הצטרפה לסדרת פגישות עם ראשי קבוצת הבייסבול המפורסמת בלוס אנג'לס. יוגב הסתובב באיצטדיון, נפגש עם המנהלים, בדק את המערכות, הציג תוכניות. "הם היו מעוניינים מאוד, אבל עכשיו זה תלוי בהחלטה של הבעלים מגוגנהיים", הוא מסביר.
מחר בבוקר, הוא ממשיך ומשתף אותי בלו"ז הפגישות שלו, תגיע משלחת מיוחדת מטעם ענקית הצילום "סוני". שישה בכירים בחברה שהביאה לכל בית את מהפכת הצילום של המאה העשרים, שטסו כל הדרך מיפן כדי ללמוד מקרוב על הטכנולוגיה החדשה של יוגב.
"הם הגיעו למצב שהם צריכים להמציא את עצמם מחדש", הוא מסביר. "הם איבדו את המוניטין האדיר שהיה להם בתחום הטכנולוגיה והצילום, ואני חושב שזה חשוב להם עכשיו במיוחד לקראת אולימפיאדת 2020, שתיערך בטוקיו".
את לו"ז הפגישות הזה, שהיה מעביר רטט בגופם של מרבית היזמים בעולם, מתאר יוגב בטבעיות. שום שריר לא זז בפניו כשהוא מדבר על הפגישה הצפויה עם סוני; שום זיק לא ניצת בעיניו כשהוא מדבר על המגעים המתקדמים עם בעלי הלוס אנג'לס דוג'רס, וכך גם כשהוא מתאר את החוזה השנתי עם הניו יורק ינקיז, אחד ממותגי הספורט החזקים בעולם, והמגעים עם רשת פוקס האמריקנית, שמחזיקה בחוזה שידור בלעדי של יותר מארבעים קבוצות בייסבול ופוטבול מקומיות.
לפגישה בבית גוגנהיים, הוא מספר, הגיע באותם בגדים שהוא לובש כמה שעות לאחר מכן במקדונלדס: ג'ינס פשוט, חולצת משבצות פתוחה ונעלי ספורט. "הם כולם באו חנוטים בחליפות יוקרה, עניבות. אבל אני יכול לבוא איך שאני רוצה, אני היזם", הוא מסביר ומחייך בסיפוק.
נתיב הקריירה של יוגב החל כבר כשהיה צעיר, במחסן של סבו בירוחם. "סבא שלי היה צלם", הוא מספר. "הוא נהג לצלם צילומי משפחה, לא מעט דיוקנאות של תושבים מקומיים ובשנים האחרונות גם לא מעט צילומי תלמידים בבתי ספר בעיר. ממנו למדתי לראשונה את יסודות הצילום, את כל העניין של חשיפה לאור, של איך אתה תופס את המציאות במצלמה. מאז שאני ילד קטן נמשכתי לעניין הזה של הקפאת המציאות לתמונה אחת. אני זוכר את המחסן של סבא, את חדר החושך שבו הייתי עוזר לו לפתח את התמונות בגיל שמונה".
אלא שמה שהחל בתמונות תלמידי בית ספר הפך עם השנים לתמונות של מבוקשים באפגניסטן. לאחר שהשתחרר מהצבא בדרגת סרן בשיריון המשיך יוגב ללימודי אלקטרואופטיקה, תחום המשלב פיזיקה והנדסת חשמל. עם סיום הלימודים התקבל לעבודה באלביט מערכות, וכמה שנים לאחר מכן נשלח לאנגליה, שם השתתף בפרויקט שאפתני להקמה מאפס של מערך מל"טים בשימוש הצבא הבריטי.
"הראשון הוא השימוש באלקטרואופטיקה לצרכים צבאיים נגד אזרחים מטעם מדינת ישראל, וההיבט השני הוא שאתה עושה את זה בשביל מדינה זרה. חציתי שני הקווים הללו, הייתי שכיר חרב במדינה זרה. אלא שלמרבה הצער, רק אחרי שהבנתי שחציתי את הקו השני הבנתי שגם את הקו הראשון חציתי. התעוררו אצלי שאלות רציניות בנוגע לאתיקה של השימוש בכלים הללו נגד אזרחים".
אבל בסופו של דבר, לא עדיף חיסול ממוקד של מל"ט מתקדם מאשר פצצה של טון שמוריד מטוס F-16?
"מבחינתי, ברגע שאתה יוצא עם מטוס קרב רועם ורועש אתה למעשה נותן התרעה. פה אתה בא בעורמה. אין לך טייס שיוצא למשימה עם כלי רועש. כשאתה יוצא למלחמה קונבנציונלית, הצבא החכם יותר, המאומן יותר, הוא שמנצח בקרב. אבל כשאתה צבא טכנולוגי מאוד, כמו הצבא האמריקני שיוצא לקרב מול האזרח העיראקי, זה פשוט נראה לי לא הוגן".
ומה לגבי מל"טים לא התקפיים, רק לצורכי תיעוד?
"יש לי בעיה גדולה עם התיעוד שנעשה היום בעולם. אנגליה היא המדינה הכי מתועדת בעולם. מחקרים מצביעים על כך שאדם אנגלי מתועד בממוצע בין 58 ל-65 פעמים מהרגע שהוא יוצא בבוקר לעבודה ועד שהוא חוזר הביתה, בין אם זה ברחוב, בחנות, במעלית, במשרד. גם בארצות הברית השקיעו משאבים אדירים במצלמות מעקב אחרי אסון התאומים. היום בכל מלון בארצות הברית יש בין שלושים לחמישים מצלמות. בכל שדה תעופה יש מאתיים מצלמות.
"בנוסף, בבריטניה תעשיית התיעוד הרבה יותר פרוצה. יש שם חקיקה שאומרת שלכל שוטר מותר בכל רגע נתון לקחת אליו את מצלמות האבטחה של כל חנות, מסעדה, עמוד חשמל. זה גם הוליד תגובת נגד בלא מעט מקומות. בבית ספר של הילד שלי, לדוגמה, אסרו על ההורים לצלם את הילדים במהלך טקסים מחשש שהם יצלמו בטעות גם ילדים אחרים".
ההזדמנות לעזוב הכל ולצאת לדרך חדשה נקרתה בדרכו מוקדם מן הצפוי, על כוס בירה בבר ספורט בעיר לסטר שבאנגליה, בעת שהוא צופה עם חבר לעבודה במשחק כדורגל של מנצ'סטר יונייטד.
"ישבתי בבר עם אביב שפירא, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל מהטכניון, שהיה אחראי על ההיבט של האווירונאוטיקה של המל"ט בפרויקט בבריטניה", הוא נזכר. "ובמהלך המשחק התחלתי לחשוב איך הוא היה נראה מנקודת המבט של הכדור, מה שהוביל לרעיון להקים מיזם חדש שיאפשר ליצור זווית צילום ממקום שאין לך בו מצלמה. רצינו לשבור את חוקי הפיזיקה, למרות שמסיבות ברורות היה ברור שאי אפשר לשים מצלמה על הכדור".
אבל כבר היום יש בכל משחק עשרות מצלמות שמכסות כל נקודה על המגרש.
"תחשוב לרגע על העיניים שלנו ועל המוח. נכון שהעיניים הן שני החיישנים, הסנסורים, אבל המוח חשוב יותר, כי בסופו של דבר התהליכים של המוח מייצרים את ההדמייה הסופית. המוח מתרגם את מה שהעיניים קולטות למצב של ראייה תלתממדית.
"יש ניסוי מפורסם, 'ניסוי הגורילה': שתי קבוצות נערים, אחת לבושה בחולצות שחורות והאחרת בחולצות לבנות. מבקשים מאנשים לספור כמה פעמים חברי הקבוצה הלבנה מוסרים את הכדור, ובמהלך הסרט נכנסת לתמונה גורילה גדולה, נעמדת לכמה שניות במרכז המסך, מניפה את הידיים גבוה למעלה ומוציאה אצבע משולשת לצופים. המחקר מראה ששמונים אחוז מהנשאלים בכלל לא שמו לב לגורילה שנעמדה להם באמצע המסך.
"ניסוי אחר נעשה בלובי קבלה של מלון: במהלך הצ' ק-אין פקידת הקבלה מפילה את העט מתחת לשולחן. היא מתכופפת להרים אותו, ובמקומה חוזרת לכיסא פקידת קבלה חדשה. גם במקרה הזה שמונים אחוז מהאורחים המשיכו בצ' ק-אין כרגיל בלי שהם שמים לב שהפקידה התחלפה, למרות שהעיניים שלהם הבחינו בכך בבירור. שני הניסויים הללו גרמו לנו להבין שהרבה יותר חשוב לשים דגש על המוח מאשר על העיניים, שבמקרה הזה הן המצלמות.
"רצינו ליצור מכונה שתהיה על-אנושית, עם שמונה, עשר ויותר עיניים שיתפסו את המציאות כמו המוח. מכונה שתחליט מה אנחנו רואים ומה אנחנו לא רואים. למשל, אני ואתה יושבים עכשיו זה מול זה, אתה מסתכל עליי ואני עליך. אם יש מעלינו מכונה שמחברת בין מה ששנינו רואים היא יכולה ליצור מזה תמונה אחת, שמאפשרת לך לראות איך אני רואה אותך ולהפך".
שפירא ויוגב החליטו לצרף למיזם את מתיאו, אחיו של שפירא, מחלוצי ההדמיה הממחושבת בישראל ואחד המייסדים של Animation Lab, סטודיו לאנימציה ממוחשבת שפועל בחממת JVP בירושלים. יחד הקימו השלושה את ריפליי טכנולוג'יס, שמתמחה בפיתוח טכנולוגית Free-D.
שישה חודשים לאחר השיחה הראשונית בבר השכונתי בבריטניה, בשלב שמרבית חברות הסטארט-אפ האמריקניות עדיין עסוקות בחיפוש איש יחסי ציבור ומעצב ללוגו, יוגב ושותפיו כבר שידרו את טורניר הגולף היוקרתי מסבב ה-PGA שבפלורידה בהשתתפותו של לא אחר מאשר טייגר וודס. חודשיים לאחר מכן הם כבר שידרו את תחרות התעמלות הקרקע של אולימפיאדת לונדון ללא פחות מ-160 מדינות ברחבי העולם.
למה החלטתם ללכת דווקא על גולף בשלב הראשון?
"בשלב ההוא בפיתוח, המערכת יכלה להתמודד רק עם ספורטאי אחד בזמן נתון, ולכן לא יכולנו לנסות ספורט קבוצתי כמו פוטבול או בייסבול. טורניר הגולף בפלורידה נערך חודשיים לפני האולימפיאדה וזאת הייתה הפעם הראשונה ששינו את חוקי המשחק בגללנו. ברשת אן-ביסי רצו שנשדר ב-Free-D את חבטות הפתיחה של השחקנים, ומכיוון שמרבית השחקנים חובטים ביד ימין, המאמן שלהם תמיד עומד לשמאלם ועוזר להם לכוון את החבטות. אלא שבשביל שנוכל לתעד את החבטה, המאמן היה חייב לעבור לצדו הימני של החובט.
"בעקבות כך באן-בי-סי פנו לכל השחקנים וביקשו מהם שבאותו יום ובאותה חבטה המאמן יעמוד בצד ימין ולא בצד שמאל, וכולם הסכימו מיד. היחיד שלא הסכים היה טייגר וודס. גם כשצילמנו אותם באימונים לפני כן לאף אחד לא הייתה בעיה עם הנוכחות שלנו, למעט וודס, שהתלונן כל הזמן שהמצלמות מפריעות לו".
איך חתימת הסכם השידור עם הוועד האולימפי, חצי שנה אחרי שהחברה קמה, השפיעה על המשך דרככם?
"הייתה התרגשות אדירה וסיפוק גדול, אבל זה גם יצר לא מעט חששות ופרפרים בבטן. המערכת אז הייתה רק בתחילת הדרך והיא הייתה צריכה לעבור עוד לא מעט שיפורים. צריך להבין שהוועד האולימפי מקבל כל הזמן פניות מגופי שידור מכל העולם, כי כולם יודעים שזו הבמה הטובה ביותר מבחינת יזמות ונכונות לקדם טכנולוגיה חדשה. בכלל, המשחקים האולימפיים נחשבים לפורצי דרך מבחינת איכות השידור שלהם.
"ברגע שיש לך חוזה מול הוועד האולימפי, קל הרבה יותר לגייס כספים. אם עד אז התקיימנו על הלוואות שלקחנו מהמשפחות, אז ברגע שהיה לנו ביד חוזה מול הוועד האולימפי הדרך למשקיעים הייתה קצרה וקלה הרבה יותר. זה הביא לנו ארבעה מיליון דולר בשני גלי גיוס, מה שגם אפשר לנו לצמוח מחמישה עובדים לעשרה. אני זוכר שבזמן שידור האולימפיאדה בארץ, כשהעבירו בשידור חי את תחרות סוס הקפיצות, השדרנית אמרה שזו טכנולוגיה מדהימה, שהיא לא ראתה דבר כזה מעולם, ולא היה להם מושג שמדובר בחברה ישראלית".
הוא בן 39, נשוי ואב לשניים. הוא מתגורר בישראל, אבל נודד כל הזמן על קו תל אביב-ניו יורק. קצת יותר משנה לאחר אולימפיאדת לונדון, יוגב ושותפיו לחברה יודעים כי צלחו כברת דרך ארוכה כשעברו מתחרות סוס הקפיצות והתעמלות הקרקע לחתימה עם שניים ממותגי הספורט הגדולים ביותר בעולם: קבוצת הבייסבול של הניו יורק יאנקיז וקבוצת הפוטבול של הדאלאס קאובויז.
"היה לי ברור שאם אני הולך לספורט קבוצתי אני רוצה להתחיל עם המותגים החזקים ביותר. בבייסבול אלה הינקיז ובפוטבול אלה הדאלאס קאובויז", אומר יוגב. יוגב יודע על מה הוא מדבר: מגזין העסקים של פורבס דירג את הינקיז והקאובויז כשתי הקבוצות בעלות השווי הגדול ביותר בארצות הברית, 1.85 מיליארד דולר כל אחת.
כמה שעות לפני הפגישה עם "סוני", ליוגב חשוב להבהיר למי שרוצה לשמוע שהוא לא עומד למכירה. "הרבה אנשים חושבים שמדובר בפגישה לקראת אקזיט, אבל לא זה המצב", הוא אומר. בכלל, את המילה "אקזיט" פולט יוגב בנחירת בוז מופגנת, מתקשה להסתיר את הביקורת הגדולה שיש לו על מה שהפך בשנים האחרונות למוטיב מרכזי בסיפורי ההצלחה של חברות הסטארט-אפ הישראליות.
"זה גם המוניטין שיש היום לחברות ישראליות בעולם", הוא אומר. "חברות אינסטנט. באת, עשית, ואתה נמכר לחברה יותר גדולה. חברות שכל מה שמעניין אותן זה זבנג וגמרנו. כשנפגשתי עם משקיעים ונציגים של חברות הון-סיכון הם הסבירו לי שהם נרתעים מלהשקיע בחברות ישראליות כי הן כל הזמן מבקשות להימכר ולהביא את המכה. במקום לחשוב איך לגדול עם החברה ולפתח אותה, היזם חושב רק איך למכור אותה כמה שיותר מהר".
אז מה השאיפות שלך? להתרחב לאן?
"הרבה אנשים רוצים להימכר לגוגל. אני רוצה להיות גוגל", הוא מכריז בלי גרם של ציניות. "אני רוצה להרוג את עולם השידור. הטכנולוגיה שלי תאפשר להיפטר מהרבה מאוד מצלמות ומהרבה מאוד צלמים. אם בטקס הפתיחה של האולימפיאדה בלונדון היו 180 מצלמות ו-180 צלמים, אני יכול לעשות עבודה טובה יותר, עם אין סוף זויות צילום, באמצעות ארבעים מצלמות וחמישה אנשי מערכת בלבד. למעשה אולי נעשה את זה כבר באולימפיאדה הקרובה".
יש איזו סיטואציה שאתה חולם לצלם?
"לקחת את ריצת הגמר של המאה מטרים באולימפיאדה, להקפיא את הפוטופיניש ולטייל עם הטכנולוגיה שלנו בין האצנים, כמו במוזיאון השעווה. פשוט לטייל. לתת לצופים את הזיעה, את המבט בעיניים, את הוורידים הבולטים, את השרשראות. להקפיא את הזמן הזה של הפוטופיניש ולטייל במרחב. הטכנולוגיה הזאת כבר קיימת. במקביל אנחנו עושים מאמצים להיכנס למשחקים האולימפיים בברזיל. צריך להבין שמבחינתנו הספורט הוא רק חלון הראווה. השלב השני הוא משחקי מחשב, אתרי רכישה באינטרנט, מופעי מוזיקה, סרטים, אתרי חדשות".
איך זה אמור לעבוד בדיוק?
"היום כשאתה פותח אתר חדשות אתה רואה תמונה אחת בראש העמוד. אבל תחשוב שאם יש לך אירוע גדול ויש עשרות מצלמות שמתעדות את מה שקרה שם, וכולן מחוברות למערכת שלנו, אז במקום לראות תמונה אחת באתר אתה יכול באמצעות ה-Free - D לקבל תמונה שמשלבת בין כל התמונות שכולם צילמו ומאפשרת לך לנוע במרחב כמו בתלת ממד.
"טקס קורס קצינים, לדוגמה: יש לך מאות קרובי משפחה וחברים, וכולם מצלמים באייפון שלהם, והתמונות שהם מצלמים זורמות למוח שלנו שיוצר מזה תמונה שתאפשר לכל אמא ולכל בת זוג לראות את החייל שלה מכל מיני זוויות שונות בנוסף לזווית של המצלמה שלה. לראות את הטקס דרך התמונות של מאות מצלמות אחרות שהיו במקום".
אז בסופו של דבר אתה, שמתנגד כל כך לכל המצלמות בחוץ, רוצה להרגיל אותנו לראות את המציאות דרך עדשות המצלמה של מאות מצלמות שונות.
"לגמרי. אבל אצלי זה כדי לבדר, לא כדי להרוג. נכון, אני בז למל"טים, אבל הנה אני משתמש בטכנולוגיה שלהם ל-Free-D. אלו היסודות שגדלתי עליהם, אבל הכוונה שלנו היא שונה. אולי אלביט תבקש ממני להרים לאוויר שמונה מל"טים ולחבר את כל התמונות שלהם לתמונה אחת של כל שדה הקרב מכל זווית - זה בהחלט אפשרי. אבל בוא נאמר שאני מעדיף שיבואו אליי מהוליווד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם