בר-אילן 2: הנאום שלא היה

נאום "בר-אילן 2" נותר נטוע בעבר ולא הציע חזון לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. נתניהו העדיף לדבר כמו היסטוריון במקום להנהיג

גילי הרפז | 8/10/2013 9:30 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
ביום ראשון נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו את מה שהיה יכול להיות "נאום בר-אילן 2", אך היה קרוב יותר להדרן של נאומו באו"ם בשבוע שעבר. לא נרשמו אכזבות, כי גם לא ממש היו ציפיות. לא ראינו ידיעות מקדימות בכלי התקשורת שכללו הדלפות מהנאום או הבטחות להכרזות מרחיקות לכת בסגנון המוכר של "נתניהו עומד להפתיע את כולם". הנאום לא סיפק כותרות מרעישות והיה רחוק מלעורר עניין בינלאומי, כפי שעשה נאום בר-אילן הראשון.

עוד בנושא:
- נתניהו: "מטרת איראן היא להשמיד את מדינת ישראל"
- לשכת רה"מ אישרה כי נתניהו יישא נאום מדיני בקרוב
- ראש הממשלה מתכנן: נאום בר אילן 2

כצפוי, הנאום התחיל בנושא האיראני. ראש הממשלה יצא שוב נגד מתקפת החיוכים המסוכנת של חסן רוחאני, הסביר בידענות על צנטריפוגות, אורניום ופלוטוניום, ונתן עצות מדיניות לקהילייה הבינלאומית. אפילו הגימיק התורן ("יפרקו - יקבלו"), שמוחזר מתקופת הסכמי וואי והתייחס אז לפלסטינים (" ייתנו - יקבלו"), הוקדש לאיראן.

סדר היום של ראש הממשלה ממשיך לעסוק בעיקר בנושא האיראני, בעוד הנושא הפלסטיני נתפס כשולי. ההתייחסות לעניין הפלסטיני התמקדה בשאלות הלא רלוונטיות של מי לדעת נתניהו התחיל את הסכסוך (הפלסטינים), מתי בדיוק הם התחילו אותו (תקיפת בית העולים ביפו ב-1921), ואלו גורמים אינם מהווים את שורש הבעיה (הכיבוש, השטחים, ההתנחלויות).

דווקא הרטוריקה של נתניהו מיטיבה להדגים את השורש האמיתי של הבעיה: העיסוק האובססיבי בעבר והיעדר החזון המדיני לעתיד. ישראלים, פלסטינים, ימנים ושמאלנים נגררים לא אחת לשיח של האשמות הדדיות. מי שלא באמת חפץ בסיום הסכסוך יכול להמשיך ולהתווכח על התאריך המדויק שבו הוא פרץ, אך הוא לא יקדם אותנו לעבר פתרונו.

ראש הממשלה נאם אמש יותר כמו בן של היסטוריון, ופחות כמו מנהיג שאמור להתוות מדיניות ולקרוא "אחריי!" הוא הזכיר ילד קטן שמצביע על הילד השכן שרב איתו, מאשים אותו שהוא התחיל ראשון, אומר הרבה מה לא ומעט מה כן.

נתניהו מסביר שכדי לפתור את הבעיה צריך לרדת לשורשיה. נכון, העבר חשוב ואי אפשר להתעלם ממנו, וסכסוך ארוך שנים ועקוב מדם לא יימחק במחי חתימת פיילוט על נייר במדשאות הבית הלבן. אבל כדי להגיע לפתרון מדיני לא דרושה הסכמה על התאריך המדויק שבו פרץ הסכסוך; גם אין הכרח להסכים על מי יותר אשם - ישראל או הפלסטינים. מספיק לבחון את הקווים האדומים האמיתיים של שני הצדדים לאור הפתרונות הפרגמטיים הקיימים.

ראש הממשלה חזר על הקווים האדומים שלו בנאום אמש: פירוז המדינה הפלסטינית לצד סידורי ביטחון ברורים והכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, תוך ויתור על שיבת פליטים פלסטינים. יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס אבו-מאזן מציג את הקווים האדומים הפלסטיניים מעל כל במה אפשרית: הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על בסיס גבולות 67', שבירתה מזרח ירושלים. הקווים האדומים של ישראל והפלסטינים אינם סותרים זה את זה, והפתרונות הקיימים (מתווה קלינטון, יוזמת ז'נבה, הצעות אנאפוליס) מספקים מענה לאינטרסים החיוניים של שני הצדדים.

חוברת שהוציא פיקוד העורף בימים האחרונים לבתי ספר יסודיים תחת השם "ת(ל)מיד להיות מוכן" מסעירה את הרשת. החוברת נועדה להכין את תלמידי כיתות ה' למצבי חירום, ומלמדת אותם בין השאר על ההבדלים בין מלחמה לבין פיגועי טרור ועל סוגים שונים של רקטות. היא מעודדת אותם לשמוע סיפורי קרב מהוריהם, ולקחת אחריות על כך שבתיהם ימוגנו כראוי מפני התקפות טילים.

רובנו גדלנו בצל מלחמות ישראל, ואנחנו מקבלים את המציאות המורכבת של חיינו כאן כרע הכרחי. המנהיגים שלנו מיטיבים לנאום ולהסביר איך הגענו למצב הזה. הגיע הזמן שנדרוש מהם להראות לנו לאן ממשיכים מכאן.

הכותבת היא דוברת יוזמת ז'נבה
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טור אורח

nrg מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח

עוד ב''דעות''

פייסבוק