כשלי הבטיחות וקשר השתיקה בקיבוץ
ביולי האחרון התחשמלו למוות גדעון רז, ניר גלסמן ואוריאל בוכריס בזמן שעבדו בבריכת הדגים בקיבוץ איילת השחר. ביקור בצפון חושף עצב עצום
חיכו להם שם נבו ויניב מאיילת השחר כדי לעשות יחד את העבודה השגרתית. השעה הייתה 8:50. חום של יולי, תוספת של מים, חבר'ה צעירים. בטח היו צחוקים, הווי משותף וסדרת פעולות קבועה שכבר הכירו בעיניים עצומות.
הנה שוב הם פורשים רשת, עושים טבעת אנושית ולאט-לאט מקטינים מרחק ומרכזים את הדגים כדי שיהיה ניתן לשלוף אותם בקלות מהמים. מאות פעמים הם עשו זאת בלי להישרט.
אז גדעון, בן מעגן מיכאל, נשלח להביא ציוד מבחוץ כדי שניתן יהיה להשלים את ההליך; אבל בדרכו הוא כנראה פגע בחמצנית - המכשיר שמערבל את המים. חמצנית היא פריט מוכר בכל בריכה. אין בה משהו חריג. משום מה, הפעם המכשיר העביר לגדעון זרם חשמלי קטלני. גדעון נפל במקום.
התחילה בהלה מסביב. מה קרה? באותן שניות לא חשבו שמדובר בהתחשמלות. אמרו: "אולי הוא קרס בגלל משקל הציוד הכבד, אולי שריר נתפס ברגלו? מהסיפורים שסופרו מאוחר יותר עלה שניר גלסמן מקיבוץ אפיקים היה הראשון שהגיע לעזור. הוא אפילו דחף את נבו, שעמד קרוב יותר. אבל במקום לסייע גם הוא ספג את המכה הקטלנית כשנגע בחברו המת.
על פי הגרסאות, נבו הרמן, האחראי על הבריכה מטעם איילת השחר, הבחין שמשהו מוזר קורה לפי תנועות הגוף של הקורבנות. הוא קפץ מהר לעבר מבנה הבטון שעמד בסמוך לשפת הבריכה, שם נמצא גם ארון החשמל. לפני שהצליח לסדר את התקלה הוא הספיק לראות את אוריאל בוכריס, שגם הוא ניסה לסייע לחבריו, חוטף מכת חשמל ונופל. יום חם של קיץ. בריכות דגים, צחוקים. וטרגדיה בלתי נתפסת.
המקרה עבר לחקירת משטרה, ומשם לחוקרי מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית של משרד הכלכלה. על פי הגורמים המוסמכים, המסקנות יוגשו בקרוב ואז גם יוחלט אם יש מקום לכתבי אישום.
ביום ראשון נסעתי לאיילת השחר שבגליל העליון. אמרתי, נשאל כמה שאלות על מה שהיה, סיפור המשך לאסון. לא חשבתי שאתקל בקשר כה עז של שתיקה. הראשון היה מנכ"ל איילת השחר, יובל נעמני, שהסביר שהוא מנוע מלהתראיין, בעצת פרקליטיו. הוא סיפר שנחקר ותושאל, ובאותה נשימה אמר שאף אחד מבני הקיבוץ לא ישתף איתנו פעולה.
"למה?" שאלנו . ניסינו להסביר שפנינו לשלום. הוא אמר שהוא מצטער, אבל לא יוכל לעזור יותר. החלטנו שנמשיך לתחנה הבאה, לנבו הרמן, האיש שהיה אחראי בבריכה באותו בוקר קטלני. סיפרו לנו שהוא גר בצד השני של היישוב, לא רחוק משכונת הקרוואנים. את הבית שלו קשה להחמיץ.
הבית היה ריק. לטלפון הרמן לא ענה. יוסי אלוני, הצלם, אמר שאם אנחנו כבר שם, לפחות נחכה. בסוף הוא בטח יגיע. ישבנו בחוץ, לא רחוק מהמרפסת, ואכלנו רימונים שקטפנו מהעץ הסמוך.
הגיע בחור ממושקף, רכוב על מיול. "את מי אתם מחפשים?" שאל. "את נבו", אמרנו. "מי אתם?" חקר. "מעיתון 'מעריב'" השבנו. "קבעתם איתו פגישה? כי ככה לא נופלים באמצע היום על בן אדם", המשיך. אמרנו שמדובר בכמה שאלות. ירצה - יענה, לא ירצה - בסדר גמור. אנחנו לא באים להכריח אף אחד.
הבחור נסע לדרכו. אחרי חמש דקות חזר כדי לראות אם אנחנו עדיין שם. היינו. נסע. החלטנו להיכנס לרכב ולהשקיף על הבית מרחוק, כדי לא למשוך תשומת לב ולעורר סערה מיותרת.
אחרי עשר דקות המיול שוב הופיע. עצר, הסתכל ימינה ושמאלה. במשך כמה שניות חשב שכבר התחפפנו ואז קלט אותנו יושבים בתוך המכונית. הבחור נסע לדרכו.
כעבור שתי דקות נעצר לידנו טנדר גדול. יצא ממנו בחור חסון שהציג את עצמו כקצין הביטחון של היישוב. "יש הוראה מעורכי הדין לא לדבר עם התקשורת, אין לכם טעם לחכות", אמר בתקיפות מנומסת. עזבנו.
ביציאה מהיישוב אמרנו שכבר שנים לא נתקלנו בכזה יחס חשדני. היינו בטרגדיות, ימים קשים, אבל מסך כזה הוא אירוע נדיר. החלטנו לבקר את משפחות הנספים ולשמוע מהן אם יש למישהו סיבה ממשית להקטין את האש.
נדב רז, אביו של גדעון, סירב בתוקף לדבר. לא היה מוכן להיפגש וביקש מאיתנו לרדת מהכתבה. לא רק שאיבד את בנו היחיד, הוא גם איש מעגן מיכאל, ומפעל הדגים שייך להם. האם הם היו צריכים לבדוק את רמת הבטיחות בבריכה? אלה שאלות לא קלות שאיתן המקום צריך להתמודד מאז האסון.
בקיבוץ מירב, שעל פסגת הר עמינדב, יישוב שהיה ביתו של אוריאל בוכריס המנוח, פתחו בפנינו את הדלת, אבל לא יותר מזה. אמרו שיחזרו אלינו. לא עשו זאת. רק יעל וצורי, הוריו של ניר גלסמן, הסכימו לדבר בתנאי שגם אחיו יהיו נוכחים בפגישה. קבענו ביום שלישי בערב, אצלם בקיבוץ אפיקים.
צורי, 74, נחשב מורה ספורט מיתולוגי באזור הכנרת, האיש שהיה אחראי במשך שנים על חינוך בני נוער בתיכון האזורי בית ירח. בסביבתו אומרים שהמשפט המפורסם מהסרט "מבצע סבתא" - "אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר" - שייך לו. כשאשתו הראשונה של צורי נפטרה ממחלה קשה, הוא נשאר עם שלושה ילדים, טל, עדי ועטר, ואז במילואים הכיר את יעל, בת אותו קיבוץ.
יעל, 53, גדולה רק בשנה מבנו הבכור טל. לה ולצורי נולדו חמישה ילדים: איתן, ניר, יאיר, עופר, ואחרי שבעה בנים - באה סוף-סוף תמר, היום בת 14, גדולה רק בשנה מבתו הבכורה של טל, אחיה. "'טל אמר לי בזמנו: 'אבא, אתה לא צריך נכדים, אתה עושה אותם'", צורי צחק והביט באהבה על בנו הבכור.
"אבל כשהגדולים היו ילדים הייתה בקיבוץ לינה משותפת. הקשר ביניהם בילדות היה די רופף. רביעיית הבנים שלי ושל יעל כבר גדלה בבית כחבורה. אני, שהייתי בן יחיד, הייתי לפעמים יושב בצד ומקנא בהם. רק שבמשך שנים, עם כל המשפחה הגדולה, היה לי גם פחד סמוי. שבעה בנים, סטטיסטית יכול לקרות משהו רע. אתה יודע איך זה, תאונות דרכים, צבא. כולם הרי קרביים. בסוף מאיפה המכה מגיעה? מבריכת הדגים".
ניר , בנו בן ה-23 של צורי, היה במב"ח (בן משק בשנת חופש). תקופה שבה אתה יכול לצאת מהקונכייה המחבקת, להרוויח כסף, לטייל ואחרי זה לשוב למסגרת. צורי הציע לניר שיישאר בקיבוץ ויעבוד שם, אבל בנו רצה לשנות אווירה, אז בחר במעגן מיכאל שבו היו 120 חבר'ה כמוהו. צעירים. בנים ובנות ועבודה מהנה.
יום לפני מותו ניר בא לבקר אותם. בעבודה צ'יפרו אותו, נתנו לו להוריד דגים בבריכות של קיבוץ גשר הסמוך לאפיקים ולקחת את הרכב לסיבוב לפני שיחזור. ניר סיפר לאביו שהציעו לו להישאר לעבוד שנה נוספת במעגן מיכאל, אבל הוא טרם נתן תשובה. הוא חשב להדריך בחו"ל, היו לו הרבה חלומות, ילד מוצלח. לפני שהרחבנו, עדי, אחיו של ניר, ביקש לספר סיפור.
"כשניר עוד היה איתנו, נפגשנו אצל טל, האח הגדול, לארוחה במושב אילניה", אמר. "לי יצא לדבר הרבה עם ניר באותו יום, גם מפני שאני מכיר חלק מהאנשים שעבדו איתו. אז ניר סיפר שבוקר אחד נסעו עם הטרקטור, מילאו את המכל עם הדגים ועלו מהבריכה. הופ, פתאום נשבר היצול של המכל וכל העגלה נעמדה על אפה.
"ניר אמר שאחד מהחבר'ה נעמד בצד ובשביל הצחוק קריין את המקרה 'עוד אירוע חמור של בטיחות בבריכות של איילת השחר'. עצם זה שהבן אדם אמר 'עוד אירוע'. כנראה היו שם כשלי בטיחות שכבר צחקו עליהם".
האחים מספרים שהם לא מכירים הוראות בטיחות לבריכות דגים, ואם יש כאלה - לא ממש דואגים לאכוף אותן. טל, שמנהל שני מפעלים למוצרי פלסטיק באזור כרמיאל עם מאות עובדים, אמר שאצלו יש כל הזמן מבדקים וחזרות ודגשים, כמעט יותר משעות עבודה.
"אף אחד לא חשב שבריכות דגים הן משהו מסוכן. אבל אם אתה חושב על זה בהיגיון, אז יש שם חשמל ומים שהם שילוב מאיים", טל הסביר. "במכוני חליבה, למשל, כל מערכת החשמל היא 24 וולט. בבריכות האלה אומרים שהיה מתח גבוה. אין לנו מידע קשיח מהחקירה, יש בינתיים רק רכילות".
החקירה נמצאת בשלביה הסופיים. ממש בשבוע-שבועיים הקרובים יוגשו הממצאים לעיונה של המשטרה. ורדה אדוארדס, ראש מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית בפועל ומפקחת עבודה ראשית במשרד הכלכלה, שאנשיה עמלים כעת על הסיומת, לא נידבה מידע, אבל בכל זאת אמרה: "בהרבה מקרים אתה לומד על סיכון רק אחרי שמישהו שילם את המחיר.
"המטרה היא לעשות פעולות מניעה ולא תמיד זה מצליח. המקרה הנוכחי חריג מבחינת היקף הנפגעים שלו. סוג התאונה הוא משהו שלא היה בסל הנושאים השוטפים שלנו, וזה קרה וזה הדליק הרבה נורות אדומות. בהחלט יכול להיות שיהיו נהלים חדשים. אנחנו עובדים על זה".
איך אתם פועלים?
"יש לנו חוקרים שבודקים אם היו כאן עבירות על הוראות ותקנות ואם היו אנשים שביצעו עבירות. החקירה מתבצעת במקרה הזה, כמו בהרבה מקרים אחרים של תאונות קשות, מול המשטרה. אנחנו עושים בעיקר את החלק המקצועי ובודקים מה היו הגורמים ומה גרם לאירוע. כותבים דוח ומעבירים למשטרה שמחליטה על המשך החקירה, או הכנת תיק לכתבי אישום".
במשפחת גלסמן לא נפלו מהכיסא כששמעו על חומת השתיקה והחשדנות שבו נתקלנו בקיבוץ איילת השחר. חלק מהדנ"א של החברה הקיבוצית הוא שאת הכביסה המלוכלכת משאירים בבית ולא מזניחים אנשים בעת צרה.
"ההנהלה הבכירה של המפעל הגיעה לפה בזמן השבעה ולא הוציאה מילה. זה היה נראה כאילו הם תודרכו", טל סיפר. "ההתנהגות שלהם לא חריגה, כי צריך להבין שמעגן מיכאל זה קיבוץ חזק מאוד. אני הלכתי לשבת עם מנהלת החשבונות, אשתו של מכר, ולידה ישב בכיר במפעל כדי שלא ייצא מלל שהוא לא תחת שליטה ובקרה".
עדי מכיר הרבה מאוד אנשים באיילת השחר, חברים ותיקים. במשך תקופה ארוכה הם סיננו אותו כשניסה ליצור איתם קשר, כנראה מחוסר נעימות. נבו, הדייג, התאדה. סיפרו שלקח את האירוע קשה מאוד.
כולם מכירים את כולם בקיבוץ. איפשהו קרה שנתקלו באמצע הדרך. גם בשבעה אנשי איילת השחר הגיעו כדי להשתתף בצער המשפחה, אפילו חמותו של נבו הייתה אצלם. צורי, האב, אומר שלא מעניין אותו אם יש אשמים. לא ינחם אותו אם מישהו יישב בכלא, ניר ממילא לא יחזור לחיים. "אני אגיד משהו יותר קיצוני", אמר. "גם אם ניר היה נהרג באיזה מבצע הרואי במהלך שירותו הצבאי והיה מקבל צל"ש, זה לא היה מנחם אותי. בשורה התחתונה הוא חסר לי, ולא משנה אם זה אשם או ההוא".
עדי וטל, לעומתו, רוצים לקבל תשובות ברורות. הם גם לא מפסיקים לתחקר ולשאול את מי שהיה שם. אבל לדבריהם אלה שנכחו באירוע נתנו גרסאות שנשמעות היום כמו רשומון. "אני רוצה לדעת מה הסיבה, כמו שבצבא בודקים מקרים", אמר עדי. "זה הרי לא קרה סתם. אולי יש הסבר הגיוני".
טל משוכנע. "לא מעורבת פה טעות אנוש, אלא רשלנות חד-משמעית. כרגע אני לא רוצה שהאנשים האחראים ייענשו, אבל אני כן רוצה לדעת מי לא עשה את הדברים כמו שצריך, ואולי אחרי שאדע וזה יקומם אותי, אז אני ארצה איזה סוג של ענישה".
יעל האם ישבה בצד. היא לגמה תה ואמרה בחיוך נוגה: "ניר היה מקצועי ברמה של ניהול, וכשהוא היה צריך ליהנות ממקצועיות של מישהו אחר, היא לא הייתה שם. כשניר זינק להציל את גדעון, לדעתי הוא לא העלה בדעתו שיכול להיות פה איזה כשל. לא עברה בו המחשבה שאנשים לא מתנהלים בסטנדרטים שלו".
ביום שניר נהרג, יעל וצורי ליוו את בנם עופר ללשכת הגיוס בטבריה. היה זה בנם יאיר ששמע מחבר על הטרגדיה בבריכת הדגים והתקשר לבשר להוריו. המידע זרם במהירות לבית המשפחה בקיבוץ. ככה זה כשיש אינטרנט, ובסביבה כולם מכירים.
"חשבתי שבגלל שיש לי הרבה בנים אולי זה יהיה קשה בצורה אחרת", צורי אומר. "אבל זה קשה לי בצורה נוראית, כאילו גדעו איבר מגופי. אני מקווה שהזמן יקהה קצת את הכאב ושאני אוכל לדבר בעתיד על ניר בלי להיחנק מדמעות". טל נזכר שעדי התקשר לבשר לו באותו יום על מות אחיהם. "הוא אמר 'קרה אסון', רק לא אמר לי מי. הוא נחנק בבכי".
טל חושב שהיו באירוע הנורא הזה סממנים צבאיים. הגיל הצעיר של ההרוגים, המוות המהיר כמו בירייה, אבל במיוחד הנכונות של החבר'ה האלה לקפוץ למים בלי לחשוב פעמיים כדי להציל מישהו, ולאו דווקא חבר קרוב. אוריאל בוכריס, למשל, התחיל לעבוד בבריכות האלה רק שבועיים לפני המקרה, בקושי הכיר את האחרים ועדיין זינק אחרי שהשניים ספגו את המכה הקטלנית.
מוות מיותר, איום. אנשים צעירים שרגע אחד חייכו בבריכה ואחרי שנייה שכבו בה מתים. "אותי מאוד מעניין איזה זרם היה שם", עדי אומר. "אני אשמח לדעת שהיה שם כמה שיותר מתח גבוה, שזה היה חד, מהיר".
כ-70 אלף תאונות עבודה מתרחשות בישראל בשנה, כ-60 אנשים משלמים בחייהם, מספר שלא משתנה בהרבה. ב-2013 שלושה בחורים צעירים נכנסו לסטטיסטיקה היבשה מול הנוף המרהיב של הרי נפתלי, בתוך המים הרגועים.
בקיבוץ מעגן מיכאל בחרו לא להתייחס לדברים עד לסיום בדיקת הרשויות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם