טירונות צנחנים 2013 - לא מה שחשבתם
תכירו את הלוחמים החדשים: 7 שעות שינה, שוקולד על הכרית, עוצר אימונים בחום ובקור, תלושים לחג ובכל זאת - לא חיילי צעצוע
המחלקה נמצאת בשבוע שדאות בשטח האש הצמוד לבסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) בשומריה שבנגב הצפוני. הם עומדים בשטח בצורת האות ח'. הגוף עדיין נערי ולא מוצק, המבט ההמום בעיניים מעיד על כך שלא השלימו את המעבר מן האזרחות.
במשך שנים רבות גיוס בני העדה נחשב לכישלון חרוץ. בצבא פעלו לתמוך בעדה וכדי שיקבלו הקלות בשירות, החיילים האתיופים נחשבים לעולים חדשים גם אם המשפחות שלהם הגיעו לארץ לפני 20 ו-30 שנה . ובכל זאת, רובם המוחלט ממלאים תפקידי מינהלה בסיסיים - ג'ובניקים. עד לשנים האחרונות כל חייל אתיופי שלישי הגיע לכלא הצבאי בשלב כזה או אחר של שירותו, ומאות לא הצליחו לסיים שירות צבאי מלא.
אלא שבא"ח צנחנים, מתברר, הוא משהו אחר. הבסיס קיבל בשנה שעברה את אות ראש אכ"א בצה"ל על פעילות לקליטת העלייה האתיופית. כיום בכל מחלקה יש לפחות כמה חיילים בני העדה האתיופית, וסמל עופר אינו היחיד בסגל הפיקוד. הוא עצמו התגייס לצה"ל רק אחרי שנת שירות במכינה הקדם צבאית "אור אופיר" שבמרכז שפירא, שמכשירה נוער אתיופי לשירות צבאי משמעותי.
לעופר ואסיהון יש שמונה אחים ואחיות. אחד האחים, חיים, שירת אף הוא ביחידה מיוחדת. ההורים משה ומלכה עלו לישראל ב"מבצע משה" בשנת 1984, והשתקעו בקריית מלאכי. עופר אינו מסתיר את העובדה שלמרות מבטי ההערצה של הטירונים, הוא עדיין נושא צלקות בגין צבעו ומוצאו. "אין ספק שצבע עור זה דבר שונה", הוא אומר. "הרבה פעמים אנשים לוקחים צעד אחורה כשהם נתקלים באתיופים. לא כולם מוכנים לקבל אותנו לחברה. אני זוכר שאפילו בבית הספר אחד המורים היה פונה אל התלמידים האתיופים ואומר לנו 'אתם השחורים' בהפסקות היו בדרך כלל קבוצות של חברים לבנים וחברים שחורים. פעם הגעתי לבקר בבית של חבר לבן, וראיתי על הפנים של אמא שלו שהיא מופתעת.
"לפני השירות הצבאי ניסיתי למצוא עבודה בכל מיני מקומות בקריית מלאכי, אבל הרגשתי שאני לא מצליח בגלל שאני אתיופי. יש עדיין מחסום בפני האתיופים כמעט בכל מקום, אולי עם הזמן הוא ייעלם.
דווקא בצבא מרגישים את זה פחות. החברים הכי טובים שלי מאז שהתגייסתי הם לבנים ואני מחובר אליהם טוטלית. גם ההורים של הטירונים קיבלו את העובדה שאני אתיופי בשיא הטבעיות, כשבאו לבקר בבא"ח לפני כמה ימים".
את מחלקת ה"ביינישים" של עופר פגשנו במהלך ביקור ארוך בבסיס האימונים של הצנחנים בשומריה. הבסיס ממוקם למרגלות הגבעות שמעבר לקיבוצים להב ודביר, בשיפולי הר חברון, על גבול הקו הירוק. במבט ראשון הוא דומה יותר לבית הארחה מאשר למחנה טירונים, ולא בכדי - הבסיס נבנה במתכונת אמריקאית ובמימון של ארצות הברית כתחליף לבסיס האימונים המיתולוגי של הצנחנים בסנור שבשומרון. המרחבים של הבסיס גדולים, בין המבנים השונים פרוסות מדשאות רחבות ידיים, מגרשי הכדורסל מוארים גם בשעות המאוחרות של הלילה, וליד כל מבנה יש חבלים ומתקני כושר בסיסיים, שמזכירים שבכל זאת לא מדובר בנופש הכל כלול.
בפעם הראשונה בילינו עם טירוני הצנחנים מיד כאשר נחנך הבסיס המפואר, בדיוק לפני עשר שנים. חזרנו לשם כעת, בספטמבר 2013 בעיקר כדי ללמוד מה השתנה בצנחנים ובצה"ל, ולא פחות חשוב מכך - להבין דבר או שניים על החברה הישראלית.
הביקור התחיל מחוץ לבסיס: דרך עפר מובילה מהמחנה לעבר שטחי האש שבהם מתאמנים הטירונים. רוח סתיו נעימה החלה לנשב בשעת אחר הצהריים של סוף הקיץ בנגב, הטירונים היו שרועים מתחת לרשת צל שנפרסה מעל לראשיהם. החובש הפלוגתי אחז בידו מכשיר צה"לי, שמודד בו בזמן טמפרטורה, רוח ולחות, ומשקלל את הנתונים לכדי מידת עומס חום. פעם היו יותר מדי מקרים שבהם טירוני צנחנים התייבשו בקיץ וקרסו או סבלו מכוויות קור בחורף. היום אין חוכמות: ליד כל מידה של עומס חום כתוב למפקדים איזה פעילויות מותרות, ובעיקר מה אסור לעשות.
"זה אולי רק נראה שלא כל כך חם", מסביר מפקד הפלוגה, סרן עמית מקלסי, "אבל המכשיר לא מזייף, וההוראות בקשר לעומס החום הן חד-משמעיות. בגלל זה שלחנו את הטירונים לנוח בצל החל מהשעה עשר בבוקר ועד לשעה חמש פחות או יותר. במקום להתאמן בחום - נשתדל לעשות כמה שיותר אימונים בשעות החשכה".
מקלסי אמר לנו את הדברים ליד אוהל מפקד הפלוגה, שהוקם בצמוד לשטח האימונים. הוא מסביר במשפט מתומצת וברגל אחת את כל תורת הצנחנים מודל 2013: " לא צריך לשבור את הטירונים, צריך להכשיר אותם". אגב, כשהגענו בפעם הראשונה לבסיס טירוני הצנחנים החדש לפני כעשור שמענו משפטים דומים. אז זה נשמע דמיוני, בלתי מתקבל על הדעת. במשך עשרות שנים גדלו דורות של צנחנים באוהלים בסנור ובשטח האש הצמוד בחמאם אל מליח, ועברו תיזוזים אין-סופיים שכללו בין השאר טיפוס סיזיפי על גבעות בזמן נתון מראש ובדרך כלל בלתי אפשרי לביצוע (זכורים לצנחנים במיוחד גבעת "קבר א-שייח" ומשימות כמו כתיבת שם הפלוגה באמצעות סלעים שהועלו אחר כבוד אל מעלה ההר).
המ"פ מקלסי גדל כבר אל תוך העידן החדש, והכל נראה לו מובן מאליו. הוא בן 24, בן העיר נשר בצפון, וגם הוא מתנשא לגובה עצום שיכול היה להפוך אותו לכדורסלן בקולג? אמריקאי, בעיקר כשהוא חובש לראשו כובע קסקט. אחותו הצעירה ממנו ענבר התנדבה לשרת כלוחמת ביחידת קרקל, ויש להם עוד אח צעיר, תיכוניסט. ההורים ממעמד הביניים של הכרמל - האבא בעל עסק, האמא רואת חשבון בטכניון.
מקלסי התנדב לצנחנים לאחר לימודים בבית הספר הריאלי, יחד עם ילדי הפנימייה הצבאית שלומדים שם (הוא עצמו לא היה "פנימיון", בן פנימייה). "מהריאלי התגייסנו שבעה לצנחנים, ארבעה מהפנימייה ועוד שלושה שהם לא פנימיונים, כמוני?", הוא מספר. מקלסי, כפי שניתן לצפות, לא חושב שהיחס לטירונים מעיד על פינוק יתר.
הוא מספר על הטירונים שמגיעים מבסיס הקליטה והמיון (בקו"ם) היישר לשומריה. מבחני המיון לחטיבה, הגיבוש, התקיימו כמה חודשים לפני הגיוס. בשבוע הראשון רוב החיילים מנסים להתקבל באמצעות גיבוש נוסף ליחידות המובחרות של הצנחנים - לסיירת החטיבתית או לדובדבן. הטירונים בפלוגה ז' שעליה מפקד עמית, יגיעו בתום 11 חודשי הכשרה לגדוד 101 של הצנחנים. יחד עמם עוברים הכשרה בסיסית גם טירונים שמיועדים להגיע ליחידות עילית מחוץ לחטיבת הצנחנים, כמו סיירת מטכ"ל ומגלן.
בשורה התחתונה, אפשר לשכוח מאוהלים: אחרי הגיבוש מגיעים הטירונים למבנים ממוזגים. החדרים רחבים וארוכים, נראים כמו קלישאה של סרטים על הצבא האמריקאי. בתוכם שורות של מיטות קומתיים. ליד כל מיטה האביזר החשוב ביותר לכל חייל - תקע המאפשר הטענה של הטלפון הסלולרי. כל טירון שמגיע לשומריה מקבל סדין מקופל על המיטה ואפילו חפיסת שוקולד קטנה, שהפקידה הפלוגתית מחלקת כדי להתחיל את השירות עם טעם טוב. לטירונים, וגם למפקדים הזוטרים, על פי החלטת מפקד הבסיס, אסור אמנם להסתובב עם הטלפון הנייד בשעות היום, אבל זמן לפנאי הם מקבלים בנדיבות.
בבקרים קמים רק בשעה שש וחצי או שבע. ההתארגנות לארוחת הבוקר נמשכת כשעה. בצהריים יש הפסקת אוכל שאורכת שעה. החיילים מקבלים בכל לילה שבע שעות שינה לפחות. בנוסף לכך כל חייל מקבל שעה נוספת (שעת ת"ש) לצורך התארגנות, ובעיקר כדי לשלוף את הסלולריים. בשעת הת"ש כל טירון מחובר לסמארטפון שלו. הרוב מתקשרים בדיוק בשעה עשר להורים, אחר כך לחברה (למי שיש), ומשאירים לעצמם מעט זמן כדי להתקלח, לצחצח שיניים ושאר סידורים אישיים. בשעה אחת עשרה בדיוק - כיבוי אורות.
"אני לא מקבל את הטענה שאנחנו מגדלים ככה חיילי שוקולד", אומר המ"פ מקלסי. "את רוב האנרגיה אנחנו שומרים להכשרה המקצועית, ולא מבזבזים אותה על שטויות. אנחנו מצפים שהחניכים יכבדו את המפקדים ויעריכו אותם, ולא שיפחדו מהם בגלל שהם מתזזים להם את הנשמה. אגב, למפקדים המשימה היא הרבה יותר קשה מאשר בזמנים שבהם היה מקובל להעניש כל חייל על כל דבר שעשה או לא עשה. עכשיו צריך להסביר כל פקודה, לא רק לצעוק אותה".
בצה"ל 2013 לכל הורה יש את הטלפון של המפקדים בזיכרון של הנייד, אבל מקלסי וגם מפקד הבא"ח, סגן-אלוף גיא ברגר, מספרים כי ההורים לא מתקשרים הרבה ולא מתלוננים. כשהם כבר מתקשרים בדרך כלל יש סיבה טובה - רצון להתריע על בעיה אמיתית או אפילו לתת טיפ למפקד איך להניע את הילד להישגים טובים יותר.
אולי הסיבה שלא מתקשרים היא יום ההורים שנערך בשומריה שבועיים אחרי תחילת הטירונות, שבו פגשו את המפקדים ושמעו מהם בפירוט רב מה מצפה לילדים. יכול להיות שזה בכלל משום שדור ההורים של היום הם בוגרי צבא בעצמם, שסבורים שמה שהבנים שלהם עוברים קשה פחות מהדברים שהם עברו בתקופת השירות הצבאי שלהם. כך או אחרת, הם יכולים לדמיין מה פחות או יותר קורה בנגב.
זה לא שאין תיזוזים בכלל: הטירונים עצמם מספרים כי לפעמים שולחים אותם להקיף מבנה מסוים בתוך 30 או 40 שניות, או מורידים אותם ל"מצב 2" (מצב של שכיבות סמיכה, שבו הגוף נשען על ידיים הפשוטות לפנים).
המפקדים, לעומת זאת, מספרים כי אפילו התיזוזים המעטים הם חלק מ"סרגל מאמצים" סוג של גרף אימונים שנבנה בקפידה ומבטיח שהעומס הגופני ילך ויגדל בצורה הדרגתית, כדי לצמצם את הסיכון של שברי מאמץ. כך (כמעט) כל ריצה מתועדת ונכנסת לתוך הסרגל.
חטיבת הצנחנים נחשבת במידה מסוימת לאליטיסטית, אבל לדברי סרן מקלסי זה לא משנה את העובדה שמתוך 118 חיילים שקיבל לפלוגה 28 הם עולים חדשים או כאלה שנזקקים לסיוע קבוע בגלל קשיים כלכליים בבית. לנזקקים יש תלושי מזון שהצבא מאפשר לו לחלק (מעבר לתוספת למשכורת, על פי קריטריונים מסוימים). לקראת ראש השנה, למשל, הוא חילק עשרות תלושים, בסך 120 שקל כל אחד, לחיילים נזקקים.
והנה עוד משהו שהושרש בעשר השנים לקיומו של בא"ח הצנחנים בשומריה: מסדר בוקר אינו מתחיל בצעקות או באיומים של המפקדים. "בוקר טוב כיתה א1', הכל בסדר? ישנתם טוב?" שואל אחד המ"כים, ולאחר מכן מקריא לחייליו לוח זמנים להמשך היום. בתקופת אימוני השדאות סדר היום משתנה לחלוטין: ישנים בשטח מתחת לכיפת השמים, אסור לקחת טלפון סלולרי בכלל (עשרה ימים רצופים שנראים לטירונים כנצח ולו רק מהסיבה הזו).
לפנות ערב, אחרי שעומס החום ירד, החיילים הצעירים תרגלו עוד ועוד פעולות חי"ר בסיסיות, כמו הליכה שקטה בסדר תנועה. הודעות הועברו מחייל לחייל באמצעות נגיעה על הכתף או לחישה באוזן. המרווחים בין החיילים שבתנועה היו קבועים. התנועה מתבצעת על פי סימנים מוסכמים בלבד. טירונים ש"מסומנים" כבר מהגיוס כבעלי פוטנציאל קצונה מתמנים למפקדי חוליות, שמשגרים את הסימנים האלה, על פי ההוראות של המ"כים.
מרשים למדי: כבר אחרי כמה ימי אימונים בלבד, קשה להאמין שמדובר בחיילים שחודש קודם לכן עוד ניגשו למבחני בגרות בבית הספר. לדברי מקלסי, בניגוד למקובל לחשוב, הטירונים שלו מגיעים מכל קצוות הארץ, ולא רק ממגזר מסוים. מושבניקים, קיבוצניקים, דתיים וחילונים, עירוניים (גם מתל אביב ומערי השרון השבעות יש לא מעט). ככלל מפקדים בצה"ל לא אוהבים את ה"סידור" של מחלקה הומוגנית שבה יש רק בני ישיבות שמשרתים שירות מקוצר (שנה וארבעה חודשים בלבד), אבל הם בדרך כלל לא מעזים לדבר נגד ה"ביינישים" כדי לא להסתבך עם הרבנים של הישיבות. סרן מקלסי אומר עוד כי כבר מהיום הראשון רואים מי מהטירונים בילה שנים בצופים, ומי בחיים לא ראה את הכוכבים בשמים במבט מהשטח.
המפקדים מקפידים כיום על "משמעת מים הפוכה.? בשנים הראשונות של צה?ל אסרו על חיילים לשתות כי חשבו שזה מחשל אותם. כיום מחייבים לשתות שלושה ליטר לפני כל מסע, כדי שלא יהיו התייבשויות.
טירוני מחזור אוגוסט 13 עשו עד עכשיו מסע של ארבעה קילומטרים בלבד, אבל עוד יגיעו למסעות של 90 ק"מ, עם אלונקות פתוחות בחלק ניכר מהדרך. אף שהמסעות די קצרים בינתיים, ההכנות מתחילות כבר שלוש שעות לפני היציאה לדרך: בכל חצי שעה דורשים המפקדים מהטירונים לשתות חצי ליטר מים בדיוק, כלומר חצי מימייה. עד לאחרונה היה מקובל לשתות מימייה שלמה פעם בשעה, אבל השיטה שונתה משום ששתייה של ליטר שלם בבת אחת גרמה להקאות או לבחילות.
החיילים מספרים כי העובדה שלקחו מהם את הסלולריים בימי השדאות אילצה אותם להכיר לעומק זה את זה. במקום לדבר בטלפון עם האזרחות או לעדכן סטטוסים בפייסבוק בשעת הפנאי, הם ערכו שיחות נפש - עד שעומס החום ירד.
כבר ערב. כיתה ג' בפלוגה ז' מייצגת למדי את שאר הכיתות בבסיס האימונים של הצנחנים. הסמל הוא לביא בארי מהיישוב שהם. הטירון יאיר וימפפהיימר מבית שמש אומר כי עד עכשיו לא ממש הפתיעו אותו. "היה מבחינתי שקוף שזה מה שיהיה בטירונות, רק בלילה בשטח קצת הופתעתי כי התאמנו הרבה".
עידו מצא מקיבוץ הסוללים מספר שהחבר'ה שלו מהתיכון של הקיבוצים ביפעת עשו מעבר חד מהבגרויות לשירות. "כמעט כמו כל חבריי, עשיתי מיון ליחידות ההתנדבותיות ובסוף הגעתי לצנחנים",
אופיר אליאס מרמת גן מספר שכל החיים רצה לשרת בקרבי. "לא לקחתי בחשבון שום אפשרות אחרת", הוא מספר.
"אני אוהב לוזח זמנים קבוע והרבה סדר, כך שהשירות הזה מתאים לי. בכל מקרה, לא רציתי להיות ג'ובניק שאין משמעות אמיתית לשירות שלו. לא חלמתי דווקא על הצנחנים. אבא שלי היה בתותחנים, ואני רציתי משהו מאתגר. נפלתי מהגיבושים לשייטת, למגלן ולדובדבן לפני שהגעתי לכאן. האמת היא שדמיינתי שהטירונות תהיה הרבה יותר קשה. ההורים סיפרו שהצבא זה משהו קשה-קשה, אבל בסך הכל אפילו מאוד כיף. אנחנו באמת מכבדים את המפקדים, לא מפחדים מהם".
בסיס האימונים של הצנחנים מלא בעולים חדשים וגם במתנדבים מחוץ לארץ שבאים לשנת שירות שלאחריה הם חוזרים לארצותיהם. אחד מהם הוא מירו פליק, חייל בודד מפנמה סיטי, שבחופשות מהטירונות מתגורר בדירה של המשפחה בירושלים יחד עם בן דודו שהגיע לשנה של שירות בצה"ל. "האח שלי דב היה בגדוד 101, ואמר לי שכדאי לי להתנדב. הפסקתי לימודי כלכלה במיאמי כדי להתגייס. אחרי השירות אחזור ללימודים", הוא מספר. מתנדבים ועולים אחרים מגיעים מאנגליה, מקסיקו, ארצות הברית, צרפת ומקומות נוספים.
בחזרה לטירונים של המ"כ עופר: אחרי שעות של אימונים הם נראים רצוצים, עם האפוד הכבד, הקסדה על הראש והפק"ל (תיק הציוד) על הגב. "הביינישים" לא נחשבים לקיצוניים, כאלה שאינם מוכנים לשמוע קול אישה וגם לא לראות חיילת בקצה העין שלהם. הרבנים שלהם מקבלים את זה. יש בסביבה קצת בנות - מש"קיות חינוך ות"ש, מש"קית עלייה ומש"קית קליעה וכן הלאה.
גם מדריכת הספורט, המד"סית, היא חיילת, אבל הסידור הוא שהיא לא מדגימה להם שום תרגיל, אלא מסבירה בעל פה מה צריך לעשות או לכל היותר נותנת לאחד המפקדים לעשות את ההדגמה.
ומהשטח לבסיס: בשעות הלילה המאוחרות, בבא"ח, נשמר השקט הכללי שמאפיין את האימונים. גם בשיעורי הספורט לא נשמעים קולות המפקדים או המדריכים. החבר'ה רציניים. הטירונים שהתגייסו בסך הכל ארבעה חודשים לפני המחזור הכי טרי בצה"ל, ונמצאים כעת באימון מתקדם, נראים בוגרים ושריריים פי כמה מהחדשים.
"בוא נעמיד דברים על דיוקם", אומרים לנו מפקדים בבסיס. "אמנם לא מענישים פה כל הזמן ולא צועקים, אבל הדרישות המקצועיות והפיזיות הן גבוהות מאוד. לא מחפפים. המפקדים בגדודים המבצעיים אומרים לנו שהחבר'ה מגיעים אליהם ברמה מקצועית הרבה יותר גבוהה מאשר פעם, בימים שבהם הטירונות הוקדשה ברובה לטיפוס על גבעת קבר א-שייח ולירידה ממנה. החברה הישראלית השתנתה, כבר אי אפשר להעניש חיילים סתם בלי סיבה, צריך להסביר להם וגם למשפחות שלהם כל דבר ומה הסיבה לו, אבל גם צה"ל השתנה ביחד עם הדור הזה".
amirr@israeldefense.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם