בת ים מחפשת אשמים במות החייל תומר חזן
התושבים בבת ים לא יודעים על מי לכעוס יותר: על העובד הפלסטיני מ"צחי בשרים" שפיתה את החייל אל מותו, או על הבעלים שהעסיקו אותו
"הבעלים צריך ללכת לכלא ראשון", צעקה אישה מבוגרת שוב ושוב. מה זה משנה, סיננה חברתה, איבדנו את החייל. מרחוק הן וחברותיהן נראו כקבוצת מקוננות. לבושות שחורים, שיער מפוספס לבלונד, כפכפים ומסקנות קולניות. החצים, אלה המכונים תמיד "חצי זעם", נורו מכל עבר. אחד לבעל המסעדה, אחד לרוצח, שלישי למעבידים שמעסיקים עובדים ערבים.
"אלוהים ייקח את הרוצח ביחד עם הבעלים", צרחה אישה חמושה בסיגריה, קולה חרוך ומשתעל. ובחזית המסעדה, צמוד לוויטרינה, נרות נשמה מאייתים את שם הנרצח. חזן תומר. על הוויטרינה עצמה צה"ל מודיע בצער על מותו. למי שעוד לא ידע.
חופשת חג עכשיו, וילדי העיר, טרודים בהמולה שהתרגשה על בת ים, מפטרלים בין הסקרנים לנרות הנשמה. "אני עבדתי באולם אירועים והגשתי צלחות עם ערבים", מספרת אחת התושבות לחברותיה, "אחד מהם אמר לי, אם היה לי אומץ הייתי דוקר אותך".
ברחוב הרצל 82 בבת ים מחפשים דרך סלולה להוליך בה את הכעס. ואולי חוץ מהכעס, קצת חרפה. על העובד שכל הסועדים הקבועים הכירו היטב, על הפיתוי הקל, קל מדי, שבו הוליך את החייל הצעיר, רצח והשליך אל הבור.
וליד "צחי בשרים", "סלון אווה". ביניהם פיצוצייה נטולת שם. בחזית מסודר פרלמנט גברי, ליוצאי גרוזיה בלבד. לא כולם שולטים בעברית ולכן הבקיא מדבר בשם כולם. לא להעסיק ערבים בבת ים, הוא דורש. ומי ישטוף צלחות ויסחב ארגזים? יש מספיק יהודים, הוא עונה. וחוץ מזה, שלא יעבדו ושלא תהיה מסעדה, רק שלא יהיו רציחות כאלה.
"גם לי יש עסק לירקות ואני לא מעסיק ערבים", הוא מספר ומסרב להזדהות בשמו. "אחי היה צנחן ונהרג בלבנון ביום הראשון של המלחמה", הוא מספר, "בשביל מה נהרג?". הגברים בפרלמנט הגרוזיני הכירו את הרוצח. אנחנו כל יום פה, מספר הדובר, "בערב החג עשה לי סלטים, בא לפה. תמיד עשיתי לו כבוד, הייתי מביא לו כוס וודקה, אח שלי".
לא רחוק מ"צחי בשרים", מרחק הליכה, ביתו של חזן. שכונה שקטה, ממוצעת. פה ושם, בין הבניינים, מבצבצות סוכות. אחת מהן סוכת אבלים. חול המועד היום. חול המועד וחג שמצמצמים את ימי האבל של משפחת חזן, בשל שמחת החג שדוחה מנהגי אבלות. מחוץ לבית המשפחה סיפרו על מבול ששטף את העיר עם היוודע דבר הרצח, ומיד נשבעו "להפסיק ללכת למסעדות האלה. לא אבולעפיה, לא אבו חסן, לא כלום". על בעל המסעדה היהודי שהעסיק פלסטיני דילגו.
ולבסוף, בית קברות צבאי. היכן שפיתוי ורצח, זעם וכאב נפרטים לכדי כללי טקס צבאי קבוע, שגרתי כמעט. שוב קבוצת חיילות, הפעם במדי חיל האוויר, מובילות שיירה רגלית; שוב חיילים, פניהם פני ילדים, סוחבים ארון עטוף; שוב דגל, חזן, חופת איקליפטוסים, שמש פוצעת. רק הדור, שהתגייס ומשתחרר בשנות רגיעה יחסית, צעיר יותר. להם זו טבילת האש.
מאות הגיעו, משפחה וחברים, חיילים, בני העיר ולא רק. וכשהאם שרה מספרת על חלקת הקבר שמעתה היא לה כבית שני, קול קהל בוכה נשבר ועולה ומהדהד ואינו נפסק, גם כשהחזן הצבאי מסלסל "אל מלא רחמים". סלסול מוקפד, בקול נקי וצח, והוא מלווה בבכי מאות.
"נלקחת בשעת מנחה, שעת 'רעוא דרעוין' - שעת הרחמים והרצון של שבת", סיפר הדוד מישל. לא כעס או נקמה בפי המספידים, אלא חוזק, ראש מורם, הודיה על שנים במחיצתו של תומר חזן, שנים מועטות מדי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם