האויב שבפנים
להחלטות של אובמה יש השפעה ישירה על הסיכוי שלי להישאר גמול מסמים
בכל מקרה, גם אם אסד לא יעביר את נשקו הכימי לפיקוח בינלאומי, אני עדיין בונה על זה שהקונגרס והסנאט לא יאשרו את התקיפה. ואם במקרה הם כן יאשרו, אני מקווה שזו תהיה תקיפה קצרה ומתומצתת - כזו שלא תגרום לסוריה או לאיראן להוציא את הארטילריה ולכוונה למדינת היהודים. כי כמו שהסברתי קודם, לא מתאימה לי מלחמה עכשיו.
לאחרונה התחלתי להרגיש שאני נמצא על הקצה בכל הקשור למצבי הנפשי, מה שמשפיע באופן ישיר על חוסן הגמילה שלי מסמים. לכן החלטתי להגביר את התדירות שבה אני הולך לקבוצות התמיכה האנונימיות כדי לשאוף קצת "החלמה". אני מכיר את הקבוצות האלה עוד מהגמילה שלי בארה"ב. שם הפגישות נערכו בדרך כלל בכנסיות, ואילו כאן בארץ הלוקיישן קצת שונה - כאן הפגישות נערכות במקלטים.
במסגרת חיזוק תשתית הגמילה שלי ביקרתי בעשרות מקלטים ברחבי גוש דן, ומצאתי את כולם מוכנים ודרוכים לתקיפה. השירותים עובדים, המסננים הוחלפו, המזגנים גם הם מוכנים לפעולה ורצפת הבטון נקייה יחסית. אם אתם שואלים אותי, העורף מוכן למלחמה. אבל אני לא מוכן. זו הבעיה. בכל פעם שאני יושב בקבוצת תמיכה בשבועות האחרונים אני שואל את עצמי איפה נערוך את הפגישות אם תפרוץ מלחמה. אם לא הבנתם, על כפות המאזניים מונחת המלחמה הפוטנציאלית של המדינה עם סוריה מול המלחמה הפרטית שלי להישאר נקי מסמים. ומכיוון שבאופן כללי המדינה ידעה יותר מדי מלחמות, ומכיוון שאם אדרדר שוב לסמים זו תהיה הפעם האחרונה שיהיה לי הלוקסוס להידרדר למשהו, אני חושב שהמדינה יכולה לוותר למעני על חדוות ההפצצה ולדאוג שבחודש הקרוב תימשך שתיקת הצופרים. בעוד חודש מהיום, כך אני מרגיש, אהיה חזק יותר נפשית, ומלחמה עם סוריה לא תהרוג אותי. בעוד חודש מעכשיו אוכל להרשות לעצמי לא ללכת לקבוצות תמיכה, אבל גם זה רק לזמן מוגבל. גם בעוד חודש, כך אני מרגיש, לא אוכל להרשות לעצמי לחימה שהיא מעבר לשבועיים, שבועיים וחצי גג.
אז אני מבקש מכל המעורבים בדבר שגם אם בעוד חודש תרגישו שאין מנוס מפתיחה במלחמה - בבקשה עשו את זה קצר ולעניין. בתור השראה קחו את מלחמת ששת הימים. שישה ימים זה בדיוק מה שאני מבקש. לא מעבר לכך. תודה על ההבנה.
בסדר, לרגע עצרתי את הכתיבה ונכנסתי לאינטרנט, ואני רואה ששר החוץ הסורי מסכים להצעה של שר החוץ הרוסי שרוסיה תפקח על הנשק הכימי. יפה מאוד. עכשיו נשאר רק לחכות ולראות איך האמריקנים יגיבו, אם הם יסכימו לפתרון והאם בזה בעצם אפשר לשים את כל הכוננות הזו מאחורינו - לטובת הגמילה שלי, וגם לטובת המזרח התיכון כמובן.
בחיי שאני מרגיש שנרקומני ישראל צריכים לכנס אספת חירום ולהחליט על הקמת ועדת חקירה שתנסה להבין מי אחראי על המחדל הזה. באמת, תחשבו על זה רגע, האם יכול להיות דבר מטומטם יותר מלקחת את האוכלוסייה הכי שבירה נפשית, האוכלוסייה הכי רגישה לטלטלות, ולבסס את כל מערכת התמיכה שלה במקלטים של המדינה הכי שבירה ורגישה בעולם? מדינה שכמעט לכל מהלך שלה יש פוטנציאל להבעיר את כל המזרח התיכון? זה נראה לכם הגיוני? מי אחראי על הקונספציה האידיוטית הזו?
בסדר, רבותיי, כבר 1:20 בלילה, והנה זה מגיע: אובמה הצהיר שההעדפה שלו היא לפתור את המשבר ללא תקיפה צבאית. ועל זה אני אומר: אמן!
טוב, אני פורש לישון. נראה מה יביא עלינו יום המחר.
בוקר טוב. התעוררתי. מזה ארבע וחצי שנים של ניקיון מסמים, הדבר הראשון שאני עושה לאחר שאני מתעורר הוא לקרוא פרק קצר מתוך ספרון שנקרא "רק להיום". בספרון עצמו אפשר למצוא בכל יום פרק אחר. כל פרק הוא לא יותר מפסקה וחצי שמדברת בכל פעם על נושא אחר שקשור בהחלמה. הפרקים מחולקים לפי תאריכים, כך שאתה פשוט קורא את הפרק של התאריך שבו אתה נמצא. כשהייתי בארה"ב הייתי קורא את הפרק היומי כי הכריחו אותנו לעשות את זה, והיום אני עושה את זה בביתי בכל בוקר פשוט כי כך למדתי לעשות. נכון שהספרון הזה איננו פרוזה משובחת, ושלעתים הדברים שכתובים בו הם קלישאתיים להחריד ודמגוגים משהו, אבל אני קורא את זה כי החיים לימדו אותי שזה אחד מהדברים שאני צריך לעשות כדי להישאר נקי.
הפרק של היום מדבר על הגשת עזרה ואהבה למכריך הסובלים, על כך שהאחריות שלנו היא להיות שם, להגיש חיבוק אוהב ואוזן קשבת, ובכך לעזור לאדם סובל. כל אלו, כך כתוב שם, "יעזרו לאדם סובל יותר ממילים".
אולי אם הייתי תמים יותר הייתי אומר שהפרק הזה מתאים מאוד למצב הנוכחי, שבו אובמה מגיש עזרה לנזקקים הסובלים בסוריה, וגם לנו בתור בני חסותו. אך מכיוון שקראתי את הפרשנות של רון בן ישי באשר ל"מפת האינטרסים העולמית", ומאחר שברור לכל בר דעת שעיקר התמיכה האמריקנית בנו מקורה לא באהבה טהורה אלא ברצון לרצות את הלובי היהודי החזק בארה"ב, אני יודע להגיד שהפרק הזה לא בהכרח מתאים למה שקורה במזרח התיכון. את המזרח התיכון אי אפשר לפתור ב"חיבוק ואוזן קשבת", כמו שכתוב ב"רק להיום" של ה־10 בספטמבר.
אחרי קריאת הפרק היומי ראיתי באינטרנט ששר החוץ הרוסי הבהיר שהם "מגבשים תוכנית מסודרת לפיקוח על הנשק הכימי בסוריה". כלומר, נראה שהמצב קצת נרגע והפיתרון הדיפלומטי קרוב מתמיד.
בשעה שלוש וחצי בבוקר עדיין הייתי ער. משדר מיוחד באחד מאתרי האינטרנט הסביר שתכף אובמה יישא נאום מיוחד לאומה בעניין סוריה. נדרכתי. בתוך כמה דקות הגיח הנשיא אל דוכן הנואמים ואמר: "ידידיי האמריקנים... ראינו סימנים מעודדים, ואחרי שיחה עם הנשיא פוטין הבנו שאפשר להגיע למצב שאסד מוותר על הנשק הכימי". עם זאת הוא גם הסביר שהוא הורה לצבא להישאר דרוך ומוכן לתקיפה בסוריה, למקרה שהמאמצים הדיפלומטיים להוצאת הנשק הכימי מסוריה ייכשלו.
קצת אחרי שהנאום הסתיים הרגשתי איך העייפות גוברת עליי. בזמן שנשכבתי במיטה וכיביתי את האור נזכרתי באחת השורות שלקוחות מתוך מה שמכונה "תפילת רק להיום": "רק להיום אנסה להסתגל למה שקיים, ולא אנסה להתאים הכל לרצונות שלי, אקבל את כל מה שיבוא כפי שהוא, ואתאים את עצמי לכל".
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם