גרושת החסיד קבעה תג מחיר לאלימות
פיצויים בגובה חסר תקדים יוענקו לאישה שעברה השפלות והתעללות נפשית מצד בעלה, גם ללא הוכחת נכות. "מסר לנשים בישראל"
זה התחיל כשה'תכשיט' היה חוזר באשמורת תיכונה סרוח מאלכוהול לאחר בילויים במועדונים מפוקפקים; כשהיא מצאה אותו הלום מחומרים פסיכדליים משני תודעה, וכשהוא החל להעלם לתקופות ארוכות של חיפוש עצמי בהודו. אך המצב הפך לבלתי נסבל כשהוא החל לנקוט באלימות קשה כלפיה וילדיה. פרוטוקול העדויות, האסור לפרסום, כולל תיאורים 'קשים לצפיה' של מערכת היחסים המעוותת ששררה בין בני הזוג.
חלוקת התפקידים ביניהם הייתה דיכוטומית, מה שיצר אצל הרעיה תלות מלאה באישה-תשוקתה המושל בה. ר' אהרן היה שר החוץ, 'המוציא והמביא', המפרנס הבלעדי ששלט שליטה מוחלטת ובלעדית בניהול ההון המשפחתי. חיה לאה, צופיה הליכות ביתה, הייתה בעיקר עקרת בית.
את מכות המרדות סבלה חיה-לאה בשקט, מנסה בנואשות לגונן על התא המשפחתי המתפורר.
אך לא לעולם חוסן. הרבה מצוקה עושה, הרבה בדידות עושה, הרבה דמעות עושות, וחיה-לאה מצאה מפלט בזרועותיו של גבר זר מהקהילה שהיה קשוב לשוועתה ולמצוקותיה. היא אמנם לא עברה את הגבול האוסר אותה לבעלה ולבועלה, אך מצפונה תקף אותה, וביום של חשבון נפש היא החליטה שהיא חייבת להתוודות על חטאיה בפני ר' אהרן.
"שלושה דברים אי אפשר להשיב: זמן שחלף, חץ שנורה מקשת, ומילה שנאמרה", אמר פעם היינריך היינה. מרגע שהודתה חיה-לאה במעשה תמו עבורה ימי גיהינום של אש והחלו ימי גיהינום של שלג. ר' אהרן הודיע לה שהוא יהיה מוכן לסלוח ולכפר לה על חטאיה רק אם תתוודה ותעלה בכתב לפרטי פרטים את אירועי פרשיית האהבים שניהלה.
"במשך מספר חודשים עקב האיש אחר מהלך התקדמות הכתיבה, אסר עליה לצאת מהבית בימים מסוימים כשלא התקדמה די בכתיבה על פי ציפיותיו, ופעמים אף זרק דפים מתוך המכתב כדי שתתקנם באופן התואם את ציפיותיו", כתבו השופטים מבית המשפט המחוזי בירושלים בפסק הדין שהוציאו לאחרונה נגדו.
המכתב נכתב בשנת תשנ"ח, ושנתיים לאחריו עזב ר' אהרן את הבית. הוא החתים את חיה-לאה על הסכם שאמנם הקנה לה מחצית מהכספים שהיו בחשבון הבנק המשותף שלהם, אך נוספה בו הצהרה מטעמה כי אם היא תתחתן בשנית יעברו הילדים למשמורת האב, והיא תנושל מכל הרכוש המשפחתי המשותף. את הגט קיבלה חיה-לאה רק לאחר חמש שנות פירוד, בשנת תשס"ה.
חיה-לאה מצאה עצמה במבוי סתום. המכתב שכתבה הילך עליה אימים כלהט חרב מתהפכת; היא ידעה שאי שם בלב הלילה משהו דרוך וחרישי צופה בה מבקש נפשה; שברגע שתפר את תנאיו של ר' אהרן המכתב יתפרסם והיא ובית אביה יאבדו. כי כך דרכו של עולם, בקהילת החסידית הסגורה אין מחילה ואין כפרה על חילול כבוד המשפחה.
פנייה של חיה-לאה לעורכות הדין הילה גלבוע ושירה סאלם-דרורי סימנה את המפנה. הפרקליטות שכנעו אותה לקום ולהילחם. היא הגישה לבית המשפט תביעה רכושית ובה דרשה מחצית מכלל הדירות והכנסים של המשפחה. ר' אהרן מצידו, נאה דרש ונאה קיים. המכתב שכתבה חיה-לאה הגיע בפקס לתלמוד תורה שבו לימד אביה. בני משפחתה ההמומים לא ידעו להיכן להוליך את החרפה, ודרשו מחיה-לאה להסכים לאלתר לכל דרישותיו של הבעל ללא תנאי.
אך חיה-לאה אזרה אומץ והוסיפה על תביעתה גם תביעת נזיקין ותביעה בגין לשון הרע. לאחר הליך משפטי אינסופי שארך כתשע שנים, קיבל השופט מנחם הכהן מבית המשפט לענייני משפחה את תביעתה של חיה-לאה לפיצויי נזיקין ולפיצוי בגין לשון הרע. מאידך, הוא דחה את תביעתה לקבלת חזקה בנכסים נדל"ניים ובמחצית פיקדון בסך 330 אלף ש"ח שהוצאו מהחשבון המשותף (שר' אהרן טען שהם הופקדו בו על ידי הוריו) ואת דרישתה לזכויות בדירה שהייתה רשומה על שם אחי בעלה. הכהן פסק לחיה-לאה פיצויי נזיקין בסך 50 אלף ש"ח, ועורכות הדין סאלם-דרורי וגלבוע ערערו על גובה הפיצוי לבית המשפט המחוזי.
שופטי הרכב הערעור - משה סובל, תמר בזק-רפפורט ודוד מינץ - קיבלו בימים האחרונים את הערעור על גובה הפיצויים ופסקו לחיה-לאה סכום פיצוי חסר תקדים - כמעט 625 אלף ש"ח. החידוש המשפטי בתיק הזה הוא בעובדה שפיצויי נזיקין בגין פגיעות מסוג זה נפסקים בדרך כלל על בסיס נזק מוכח שניתן לכמתו במושגים כמו אחוזי נכות. באות כוחה של חיה-לאה טענו אמנם שהיא נוטלת תרופות פסיכיאטריות ונזקקת לטיפול פסיכולוגי, אך למרות זאת לא ניתן היה להצביע על נזק ממשי שניתן לכימות.
אף על פי כן, השופטים כתבו כי "מעשיו של האיש ראויים לכל גינוי והוקעה. מעשים אלה פגעו אנושות באוטונומיה של האשה, רמסו את כבודה, הותירו בה חבלות גופניות ובעיקר פצעו את נפשה ורגשותיה. לטעמנו, הפגיעה הנפשית באישה מתקרבת לכדי הרף העליון של הפיצויים הראויים להיפסק בראש הנזק של כאב וסבל בסוג כזה של מקרים".
בעקבות פסק הדין הראשון טענו גלבוע וסאלם-דרורי כי "הסכום הזעום שנפסק על ידי בית המשפט למשפחה פגע והשפיל את האישה המוכה והיווה עבורה מכה נוספת, כואבת לא פחות מהעלבונות שספגה מהבעל". כשנתקבל פסק הדין בערעור, מסרו כי "הוא החזיר מעט את כבודה האבוד של האישה המוכה. אמנם, הפיצוי הכספי לא ירפא את הפצעים והצלקות שחרוטות על לוח ליבה, אך זהו המינימום שניתן לעשות כדי לפצות את האישה על סבלה הרב ועל הנזקים שנגרמו לה".
"לדעתנו, פסק הדין משדר מסר חשוב לכלל הציבור בישראל לפיו יש 'תג מחיר' לאלימות כנגד נשים. אלימות במשפחה הפכה למכת מדינה אותה יש להוקיע, ועל כן פסק הדין מעודד נשים שספגו אלימות פיזית והתעללות נפשית לאזור עוז ולתבוע את הנזקים שנגרמו להם על ידי בעליהן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם