הם סופרים ציפורים נודדות
כשאתה לוקה ב'צפרת', הודעה על "חסידן ורוד בעמק חרוד" תגרום לך לעזוב הכל ולרוץ לשם. בדרך תעזור גם למיליוני ציפורים להגיע ארצה
19 שנים, חודש וארבעה ימים חלפו מאז שטובעה אותה שחפית גמדית לראשונה. זה קרה במושבה בעתלית, כשהציפור הייתה רק עולת ימים. עד כה זהו פרק החיים הארוך ביותר שתועד בישראל לשחפית גמדית. השחפיות ידועות כציפורים שמגיעות לגיל מופלג יחסית, אבל זו ללא ספק שברה את השיא, והם עוד קוראים לה גמדית. “אני לא יכול להגיד שהופתעתי“, אומר כיאט, צפר בחברה להגנת הטבע. “ידעתי שהשחפיות מאריכות חיים וחיכיתי שיקרה לי דבר כזה, אבל זה היה רגע מרגש, אין ספק. כשאני חושב על זה, הציפור הזאת זקנה מחלק מהמתנדבים שבאים לעזור לי בלילות“.
בימים אלה שבפתחו של הסתיו, מתמלאים שוב שמי הארץ במראה מלבב של מטסי עופות נודדים. השחפית הגמדית, עוף ים הנפוץ בעיקר באירופה ובמערב אסיה, לא רק חוצה את צוואר הבקבוק היבשתי של ישראל בעונות הנדידה, אלא גם ממקמת פה בפטריוטיות את אזור הקינון שלה.
בחודשי האביב והקיץ היא בוחרת לעצמה שרטונות חול, ומשתקעת בהם כדי לגדל דור חדש של אפרוחים. עם בוא סתיו היא שבה לחופי טנזניה וקניה להעביר שם את חודשי החורף, ועפה מרחק מצטבר של 5,000־4,000 קילומטרים בכל כיוון - לא דבר של מה בכך עבור ציפור ששוקלת פחות משקית תפוצ‘יפס קטנה.
הראשון לטבע את שיאנית ישראל היה שי בליצבלאו, שסימן שחפיות כתחביב. 16 שנים אחר כך הגיע כיאט בשעת לילה מאוחרת לבריכות המלח בעתלית, וכמו בלילות אחרים פרש את רשתות הערפל המשמשות מְטַבּעים וחיכה שיילכדו בהן ציפורים.
כך תפס את אותה שחפית, וכמו אחות בטיפת חלב ביצע את ההליך הרגיל - שקל את הציפור, מדד אותה, ואז התפנה להחליף את טבעת הכסף הבלויה באחת חדשה. על רגלה השנייה הוסיף טבעת פלסטיק לבנה הנושאת קוד. זו מאפשרת לבצע “זיהוי שדה“, כלומר להבחין גם מרחוק בקוד ובצבע ולדעת די מהר באיזה פרט מדובר ובאיזו ארץ סומן. אז שילח את השחפית לדרכה, כדי שתוכל להמשיך לקנן ולנדוד.
120 זוגות של שחפיות גמדיות מקננים בישראל, שמהווה את אחד ממוקדי הקינון הדרומיים ביותר של מין זה על פני הכדור. השחפיות הגמדיות די מפונקות בדרישות שלהן: הן מקננות רק בחופים חוליים. בשנים האחרונות, עם התמעטות רצועות החוף בישראל, נוצר מחסור באתרי קינון מתאימים, ולכך נוספו צרות מכיוונים בלתי צפויים.
“שנה אחת מצאנו שכלבים משוטטים עלו על המושבה בעתלית וטרפו את כל האפרוחים, אז החליטו לגדר את המושבה. אחר כך התעוררה בעיית הצפות של מפלס המים בבריכות המלח, ולכן הגביהו את אי הקינון“, מספר כיאט.
כך, במאמץ משותף של החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים וחברת המלח, ובסיוע של ‘קרן הדוכיפת‘, הוחל בפרויקט שימור שנועד להגן על אתרי הקינון של השחפיות ולעקוב אחר האיומים הנשקפים להן. כיאט וחבריו מצדם המשיכו במסירות בתפקידם התובעני - מתן תעודת זהות בדמות טבעת לכל ציפור.
ראשון המטבעים בישראל, אגב, היה המחנך אליעזר שמאלי, שבשנות ה־30 של המאה הקודמת הרחיק באונייה ליטאית קטנה עד מצפה הציפורים רוסיטן שבגרמניה, כדי ללמוד את המלאכה. הטבעת שבה משתמשים הצפרים לא מטרידה את הציפור, שיכולה לחיות איתה כל חייה. “טיבוע הוא כלי שמסייע לעקוב אחרי האוכלוסייה“, מסביר כיאט. “הוא מאפשר לנטר אותה, ללמוד על הדינמיקה שלה, על מסלול התעופה ועל אורח החיים שלה, ולהסיק מסקנות לצורך שימור“.
אגב, לשחפיות ים, המין השני של שחפיות המצוי בישראל (בעולם חיים עוד מינים רבים אחרים), ישנו ‘משרד פנים‘ נפרד. מי שמעניק להן קוד וצבע הוא צפר מהולנד, בעוד לגמדיות אחראי כיאט. רק לאחרונה פנה אליו מטבע מאירלנד בבקשה לקוד. כיאט הקשיב לבקשה (“אני לא רוצה לבזבז סתם קודים“) והעניק שם לעוד שחפית בעולם.
עבודתו של המטבע מייגעת. הוא נדרש לעבוד בלילה, לא פעם לבד, ואין לו רגע דל. אחרי פרישת הרשת, שיכולה לארוך שעתיים, הוא נדרש לאסוף ממנה ציפורים, לבצע את המדידות, לטבע, ומיד לשלח אותן ולרוץ להביא אחרות שנלכדו, וכל זאת במאבק עיקש נגד השעון, לפני שאור היום הממשמש ובא יגלה את הרשת לציפורים. ורגעי הסיפוק? “כשמגלים דברים חדשים“, עונה כיאט.
“ישנה אוכלוסייה גדולה מאוד של שחפיות ים מצפון לישראל, ועד כה טובעו כאלף פרטים ממנה. בתחילת העונה אני מסמן הרבה פרטים שעפים לאירופה לקנן, ואז כשאני מגלה שמצאו שחפית שלי בהונגריה, אני מאושר. לאט־לאט אני בונה את המפה ומבין לאן הן עפות ומה המסלול שלהן“.
לא סתם הפכה ישראל למעצמת תעופה המתפעלת תשעה מרכזי צפרות (והכנף עוד נטויה). מיקומה המיוחד במפגש שבין שלוש יבשות הפך אותה מאז ומעולם למגנט לציפורים הנודדות, או ציפורי נוד בשמן הפחות אסתטי. חצי מיליארד כאלה חולפות פעמיים בשנה על פני הגשר היבשתי שמספקת להן ארץ הקודש.
כבר בעולם העתיק ניסו להבין את פשר היעלמותן של הציפורים בתקופה מסוימת, ואף ירמיהו הנביא נתן על כך את הדעת והתפייט: “גם חסידה בשמיים ידעה מועדיה, ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה“. במשך השנים רבו התיאוריות בנוגע לגורם שמביא את הציפורים לפרוש כנפיים, הקול הקורא לנדוד, לנדוד. חוקרים ‘האשימו‘ את הקרחונים, את השלג, הטמפרטורה, הלוחות הטקטוניים ומה לא.
היום יודעים שהפרמטר המרכזי המשפיע על עיתוי הנדידה הוא אורך היום המשתנה, ובעטיו מתעופפות הציפורים בסתיו לחציו האחר של הכדור, וחוזרות באביב. רוב הציפורים מוצאות מזון באמצעות חוש הראייה שלהן, והקינון בקיץ באירופה או בצפון אסיה מאפשר להן ליהנות משעות אור רבות, וכך להאכיל את הגוזלים שלהן ולהעמיד יותר צאצאים. החל מ־21 ביוני, כשהימים בחצי הכדור הצפוני הולכים ומתקצרים ואפשרויות ההאכלה מתמעטות, עושות הציפורים את דרכן דרומה וחוצות את קו המשווה לאזורים שבהם מתארכים הימים.
“המרכיב של מתי שוקעת השמש ומתי היא זורחת, משפיע ועל המערכת ההורמונלית של הציפורים“, אומר יואב פרלמן, צפר בכיר וחוקר במרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע. “כל עולם החי מושפע מעונות השנה הרבה יותר מאיתנו, בני האדם.
ישנו הורמון שנקרא אוקסין, והוא זה שאחראי לשעון הביולוגי. ההורמון הזה משחק תפקיד חשוב בנדידה, כיוון שהוא מושפע מאור. מרגע שהימים מתקצרים, התהליכים ההורמונליים מכינים את הציפורים לנדידה על ידי חידוש הנוצות וצבירת מאגרי אנרגיה בגוף שיסייעו להן לחצות אזורים נרחבים ללא אוכל“.
מי שהפכו לסלבריטאיות עונת הנדידה וגנבו את רוב יחסי הציבור שלה, הן החסידות. על רקע תצוגת העוף־נע (כפי שכינה אבי, הלשונאי יעקב פרוינד, את נדודי הציפורים) המתמשכת, הן הפכו לסמל הנדידה. איך זה קרה? “אני חושב שציפורים שפעילות באור יום מקבלות את רוב יחסי הציבור, מהסיבה הפשוטה שרואים אותן בשמיים“, נחלץ פרלמן להגן על אלה שרחוקות מאור הזרקורים.
“אבל בל נשכח, 99 אחוז מהציפורים נודדות בלילה. ה‘פולניות‘, אלה שנודדות לבד בחושך, הן הגיבורות האמיתיות בסיפור. ציפור כמו העלווית, ששוקלת שישה־שבעה גרם ועושה כל שנה 10,000 ק“מ מסקנדינביה לדרום אפריקה וחזרה, אותי מרשימה הרבה יותר מחסידה ששוקלת שישה ק“ג. וכמו העלווית יש עוד המון נודדים קטנטנים, שהאתגר בשבילם הוא אדיר“.
הנדידה גובה מהציפור אנרגיות עצומות. זהו מאמץ פיזי עילאי שדורש הכנה, כמו אכילה מוגברת לצורך אגירת שומן שישמש דלק. “חלק מהציפורים לא שורדות את המסע, ולכן הנדידה היא מנגנון סלקציה חזק מאוד. רק אלה שהן מאה אחוז כשירות, מצליחות להשלים מסע כל כך מאתגר. מי שלא - הופכת להיות אוכל לדגים“, מסביר פרלמן.
מִשדוּר הציפורים, שנכנס לשימוש נרחב בשנים האחרונות, גילה לחוקרים עד כמה גדול המאמץ הנתבע מהן. “בעזרת המשדרים שמשרטטים לנו את מסלולי הנדידה של העופות, גילינו שיש ציפורים שעושות תעופות משוגעות“, אומר פרלמן. “ישנה ציפור בשם לימוזה חומת־בטן, שמבצעת תעופה רצופה מקוריאה עד לניו־זילנד, 3,000 ק“מ מעל לים במשך 72 שעות בלי לעצור. כמות האנרגיה שציפור כזאת שורפת היא עצומה. מין נוסף שהצליחו לתעד, חרטומית בינונית, עף מאירופה, חוצה את הים התיכון ומשם לסהרה - והכול בשלוק אחד, 2,500 ק“מ במהירות של 110 קמ“ש“.
אבל החרטומית, הלימוזה והשחפית חובבות האקסטרים לא מייצגות את הרוב. מרבית הציפורים נודדות בלילה, עוצרות ביום (ונותנות לחסידות לגנוב את הקרדיט), ואז פורשות שוב כנף. והנה דבר נוסף שגילו החוקרים לאחרונה בעזרת המשדרים והמכ“מים: “תמיד חשבנו שנדידה תיעשה במסלול הכי קצר, זה מה שעל פניו נראה הגיוני. אלא שמתברר שציפורים שומרות על מסלולי נדידה קדמוניים ועושות עיקופים של אלפי קילומטרים, בלי כל הסבר“, אומר פרלמן.
“בכלל, אני מרגיש צורך לסייג – אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הרבה על הנדידה, אבל כל הזמן אנחנו מגלים כמה מועט הידע שיש בידינו. כל התחום של מעקב אלקטרוני ומשדור ציפורים גילה לנו אילו פערים קיימים במידע שברשותנו, וכמה אנחנו מפשטים עניין שהוא למעשה הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו בעבר“.
כדי להבין את חידת הנדודים ועוד רבות אחרות הקשורות בעולם הציפורים, מרכז פרלמן במסגרת החברה להגנת הטבע מערכת שלמה של פרויקטים הכוללים סקרים, ניטור ומחקר יחד עם עבודת שדה מאומצת, הכול קודש להבנת התמונה הרחבה - מי מקנן ואיפה, מהם המינים שנמצאים בסכנת הכחדה, והחשוב מכול: איך לפתור את הבעיות שנוצרו ולשמור על מתת הטבע שנפלה בחיקנו. גם הציבור הישראלי שטוף האורבניות לא נותר אדיש למול הציפורים. אף אם אינו לוקח חלק פעיל במאבקים הירוקים, הוא בהחלט נהנה מפעם לפעם לשבת על המרפסת ולספור ציפורים נודדות.
“העניין בציפורים בכל העולם הולך וגדל“, אומר פרלמן. “העיסוק בתחביב הצפרות בארץ עדיין מתפתח, אבל במערב אירופה, באנגליה ובארצות הברית הוא כבר נפוץ מאוד, בטח מבחינת המחזור הכלכלי שלו. אנחנו בחברה להגנת הטבע רואים היענות אדירה של קהל שבא לפעילויות ומתעניין.
אני חושב שציפורים פונות להמון אנשים, ואחת הסיבות העיקריות לזה היא שמאוד קל לראות אותן, בניגוד ליונקים שפעילים בלילה ולא מסתובבים בינינו. רוב האנשים גרים בערים ולא תראה שם זאבים באמצע הרחוב, אבל ציפורים יש לכל אחד מאיתנו בחצר הבית ובסביבה הקרובה. אנשים שומעים אותן ורואים אותן והן נגישות לכולם.
“מעבר לזה, מספרית יש הרבה יותר ציפורים מיונקים. יש גם הרבה יותר צפרים מחוקרי יונקים. ובכלל, הרבה יותר קל לעבוד עם ציפורים כשמתעסקים בשמירת טבע, ולראיה - רוב ארגוני שמירת הטבע בעולם התחילו בתור ארגוני צפרות. גם אצלנו בחברה להגנת הטבע, התחום היחידי שנחקר הוא צפרות“.
ועדיין, למרות החיבוק הציבורי, יותר ויותר מיני ציפורים מגיעים לסכנת הכחדה, לא מעט הודות לבני האדם. דו“ח שערכו בשנת 2008 פרלמן ודן אלון, מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, מצייר תמונה עגומה וקובע כי 45 מינים מאלה המצויים כיום בארץ עלולים להיכחד.
“האויבים הגדולים ביותר של הציפורים הם בני האדם. בכל מקום ישנו הרס של בתי גידול, וזה הגורם מספר אחת לפגיעה באוכלוסיות של ציפורים“, אומר פרלמן. “לפעמים פתרון מקומי לא יספיק - אפשר לעשות כל מאמץ לשמור על אגמון החולה המשמש חנייה לציפורים נודדות, אבל אם באפריקה בני האדם הורסים את בתי הגידול, זה לא יעזור.
האתגר הגדול של ארגוני שמירת הטבע הוא לעבוד לא רק על מדינות בדידות אלא על צירים, כלומר על אזורים שלמים בעולם, וזאת באמצעות פרויקטים משותפים. זו הדרך היחידה לעבוד בצורה רצינית על שמירה של מינים. באזור שלנו זה מאוד מאתגר, כי קשה לנו לעבוד יחד עם השכנים שלנו“.
בעיה נוספת שרלוונטית עד מאוד לאזורנו – גם אם לא בישראל עצמה - היא נושא הציד. במצרים, לבנון, סוריה, טורקיה, ערב הסעודית, כוויית ומדינות אחרות מתנהל באין מפריע ציד ציפורים מטורף. מחקר שנעשה בשנתיים האחרונות סיפק הערכה של 200־300 מיליון בעלי כנף הניצודים מדי שנה בחוף של סיני ובחוף הצפוני של מצרים. “הנתון הזה בלתי נתפס“, אומר פרלמן בכאב. “כך מתחסלות אוכלוסיות שלמות של ציפורים, וארגוני שמירת טבע בינלאומיים לא יכולים אפילו להתחיל לחשוב איך לטפל בזה.
"אותי אישית זה מאוד מתסכל. אנחנו עורכים פה בישראל מלחמות עולם כדי להגן על בעלי הכנף, ונאלצים לעצום את העיניים מול מה שקורה קצת ממזרח לנו וקצת ממערב לנו, עם מאות מיליונים של ציפורים שמושמדות מדי שנה“.
אוכלוסייה אחרת המקננת באזורנו, נודדת בלי הפסקה ודווקא הולכת וגדלה, היא אוכלוסיית הצפרים. אולי משום שזו “מחלה מידבקת“, כפי שמכנה כיאט את האהבה שלו לציפורים. הוא נדבק בה בגיל 15 כשחיפש מנחה לעבודת גמר, הגיע לתחנה לחקר ציפורי ירושלים, צייץ ונפגע.
גם פרלמן משתמש בטרמינולוגיה רפואית כשהוא מגדיר את האהבה לציפורים, אלא שאצלו היא כבר הופכת ל“מחלה חשוכת מרפא“. הוא התחיל כילד בחוגי צפרות, שנשרך אחרי אחיו הגדול (כיום מנהל האח את התחנה לחקר ציפורי ירושלים, יחד עם הצפר הבכיר עמיר בלבן). כנער שימש עוזר בסקרים ומרגע שהשתחרר מהצבא הוא בחברה להגנת הטבע, נגיף הצפרות זורם בעורקיו.
“מי שמתעסקים בתחום הזה, כאן ובעולם, אלה אנשים נהדרים ומעניינים“, אומר פרלמן באובייקטיביות גמורה. “כל הצפרים הישראלים מכירים את הארץ באמת לפניי ולפנים. כל אחד מאיתנו חרש את הארץ והגיע לכל הפינות הנידחות. יש לנו רשת אלקטרונית שמחברת בין כמה עשרות צפרים, וכשהגיעה למשל הודעה על חסידן ורוד בעמק חרוד, רצנו לאוטו כל אחד ממקומו ודהרנו לאן שצריך כדי לראות את הציפור הנדירה הזאת“.
כשהגיעה לפני חודש הודעה על הופעתו של חופמי מונגולי בחוף מעגן־מיכאל, שוב זנח פרלמן את כל עיסוקיו. “מישהו לא היה בטוח בזיהוי, אז הוא שלח אליי צילום של הציפור לנייד. הייתי באמצע פגישה ואמרתי לאנשים ‘תשמעו, אני חייב לראות את הציפור הזאת‘, סגרתי את המחשב ועפתי לשם. להגיע למזבלות ולבריכות ביוב שלפעמים הופכות לאתרי צפרות מעולים, להיות בטבע ולהקשיב, זה מבחינתי כמו לחזור לחוויה הראשונית שהייתה לי בילדותי עם הציפורים. בלי ההתפעמות אי אפשר לעשות כזאת עבודה“.
לא קלה היא דרכו של הצפר. פרלמן סיים לאחרונה שלושה חודשים של יציאה מדי לילה בשעות מאוחרות מביתו במושב הדרומי ניר־משה לכיוון החרמון או הערבה, כדי לתפוס את הציפורים בשעה שבה הן הכי פעילות - חמש בבוקר. זמן היקיצה הטבעית של מרבית בני האנוש הוא כבר סוף היום של הציפורים והצפרים (“המזל הוא שיש הרבה תקופות שאני לא חי ככה, כי אחרת לא הייתה לי אישה“).
באביב האחרון הוא לקח חלק בפרויקט בחרמון, בהשתתפות מיטב חולי הצפרת בארץ. במשך חודש טיפס יום־יום את החרמון מבסיסו עד הפסגה, כשרק ציוד הצילום שלו שוקל 15 ק“ג, והגיע למקומות שטרם דרכה בהם כף רגלו של אדם. מטרת־העל של הפרויקטים מהסוג הזה היא לדלות מידע ועל פיו לכוון מאמצים לשמירת הטבע. הקק“ל, מנהל מקרקעי ישראל, המועצות האזוריות וכל מי שמזמין מהחברה להגנת הטבע עבודות, מקבל בהמשך בעקבות תצפיות הצפרים הנחיות איך כדאי לפעול.
תפקידו של הצפר, אומר פרלמן, הוא לא רק להסתובב בשטח עם משקפת, אלא גם לקחת את הנתונים, לאמוד סיכונים, ולכתוב מסמכי מדיניות. בין השנים 2009 ל־2011 למשל עבדו פרלמן וחבריו על פרויקט גדול בערבה, וכתבו דו“ח שבעקבותיו התחילו רשות הטבע והגנים והמועצות המקומיות להרחיב כמה שמורות טבע קיימות ולהכריז על שמורות חדשות.
“הצבענו בפניהם על הבעיות שראינו בשמירת הטבע, והם יישמו את המלצותנו. ככה קידמנו הרבה מאוד מהלכים שמשפיעים על הטבע ועל הציפורים, וזו תחושת סיפוק אדירה בשבילי. אני יודע שבזכות עבודה שעשיתי במשך חודשים ארוכים והליכה של מאות קילומטרים כדי לסקור היטב שטח, מוקמת שמורת טבע חדשה שתבטיח קיום של ציפור נדירה ויפהפייה כמו האלימון“.
בחודשי הקיץ, בלילות של ירח מלא, הוא מרבה לבלות במעקב ותצפיות אחרי זו שאהבה נפשו
- התחמס הנובי. מבט קל על הציפור הלילית, ציידת חרקים מיומנת שמסתובבת באזורי מלחת סדום, מגלה שהיא, איך לומר בעדינות, לא היפה בציפורים. “היא מיוחדת, מאוד מיוחדת“, אומר פרלמן, שכנראה יודע מה יש בתוך הקנקן. הוא פגש בה לפני שנים רבות בחצרו של חבר המתגורר באזור המלחה, ובחר בה כאובייקט מחקר לתואר השני.
היום כמעט כל הידע שיש אודות הציפור הזו הצטבר הודות לתצפיותיו ומחקריו. “אני חושב שביליתי עם התחמסים כמה אלפי לילות, והם ללא ספק מספר שתיים אחרי אשתי“, הוא מתוודה. “בתקופת התואר השני הייתי איתם לילה אחרי לילה והשקעתי בהם כל כך הרבה מאמצים. השנה הצלחנו להגיע להסכם היסטורי עם המועצה והחקלאים בניסיון לשמור על המלחה, בית הגידול של התחמסים, וזה באמת סיפוק אדיר בשבילי“.
בעקבות המאמצים גדלה אוכלוסיית התחמסים הנוביים, ובמסגרת סקר שנערך ביוני האחרון נספרו 55 זוגות תחמסים - לעומת 28 בשנה שעברה. אגב, התחמס היא ציפור שאינה נודדת, ועיקר העבודה נעשית בתקופת הקינון: “הציפורים הנודדות עוברות מעלינו ובקושי מסתכלות למטה, והמקננות הן אלה שנמצאות פה וחשוב לנו לשמור עליהן“, מסביר פרלמן.
בבלוג פעיל מתאר פרלמן את חוויותיו היומיומיות מהשטח. כצלם ציפורים הוא מעלה לשם תמונות שתיעד, ומי שרוצה לשמוע ציוצי נחליאלי צהוב יכול ללחוץ על קטעי האודיו בבלוג. לאשתו ולילדיו – שאגב, לא נקראו תחמס או צחראש לבן (“החלטתי לא לעשות להם את זה“) - כל שנותר הוא להישאב לדיבוק.
“אחרי כל כך הרבה שנים במחיצתי, לאשתי אין ברירה אלא להיות בקטע. היא לא צפרית, אבל נראה לי שהצלחתי להדביק אותה. את הילדים שלי אני לא דוחף לעניין ולא מטמטם להם את המוח, אבל חשוב לי ששניהם יסתובבו בעיניים פקוחות ואוזניים כרויות, וילמדו להריח את מה שמסביב. סקרנות זו תכונה מאוד חשובה שאני שמח שיש להם“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם