כפרה עליכן
מה חטאו עזים ותרנגולות, שהן צריכות לשלם על חטאינו?
אחד מזיכרונות הילדות המוחשיים ביותר שלי הוא טקס הכפרות השנתי שנערך בחורשה מאחורי בית הכנסת. הריח של התרנגולות, הפחד שהן יחרבנו לי על הראש באמצע סיבוב, והכי נורא - שיסוף הגרון שנעשה מול עינינו המבועתות. התרנגולת האומללה הלכה לשחיטה כדי שאני אוכל להיכנס לחיים טובים וארוכים. אני זוכרת שסיפרו לנו שהעופות השחוטים הולכים לצדקה. אבל למה מגיע לעניים לאכול את כל החטאים שלנו? לא הבנתי. שיחת בירור קצרה עם אבא מעלה שעשינו כפרות עם תרנגולות רק פעם אחת ויחידה, שהשאירה כנראה על כולם את אותו הרושם העז. בשנה שאחריה כבר כיפרנו על חטאינו בשטרות של כסף שחגו מעל הראש ברפרוף לא מאיים. וכסף ממילא מלא בחטאים.
מצווה מספר 185: מצוות עבודת יום הכיפורים. לצמד המילים “יום הכיפורים” יש גוון של יראה דוממת, של רחובות ריקים מאדם ומכונה, של ניתוק מהבשר והדם של כל הימים, ושל התכנסות פנימה ומעלה לרגע שקט, פרטי ומזוכך, שבו חטאי השנה החולפת כבר נמחקים מהפרוטוקול, וחטאי השנה הבאה עלינו לטובה עוד לפנינו. אני זוכרת את תפילת נעילה כרגע של התעלות אמיתית, אבל יום הכיפורים של ספר ויקרא הוא יום שכולו צפיפות איומה. בין רבבות האנשים שהגיעו למקדש לחזות בפולחן, לא נשאר מקום לרוח.
החומרים של הכיפורים הם דם ואש וענן של קטורת. זהו מופע של איש אחד, הכהן הגדול. לבוש בלבן הוא נכנס אל מעמקי קודש הקודשים, מקום שבו כל סטייה מסדר העבודה יכולה להוביל למותו. אין לו זמן להרהר במותו הפרטי: הכיפורים של כל העם שממתין בחוץ בציפייה דרוכה מונחים על מחתת הקטורת. הוא יקצר בתפילתו וישוב אליהם. החרדה גוברת אפילו על הסיכוי לעוד כמה דקות תפילה ביום הקשוב ביותר בשנה. כשהוא מסיים את החלק הזה של היום בהצלחה - כלומר, בחיים - ירחץ, ילבש בגדי זהב ויעלה על המזבח שני פרים, שני איילים, שבעה כבשים ושני עזים. לאו דווקא בסדר הזה. את אחת העזים המועלות על המזבח בוחרים בדרך מפתיעה: הגרלה. מביאים בפני הכהן הגדול שתי עזים זהות בגודלן ובמראן. הכהן שולף מהקלפי גורל לכל עז. אחת לה’, האחרת תישלח לעזאזל. המדברה.
שני שעירים, שני גורלות. האחד מת מיד על המזבח של האל, האחר יחיה בינתיים, אך יישלח למדבר. כולנו מכירים את הגרסה שבה השעיר שנשלח לעזאזל מדורדר מהצוק ומתפרק לאיברים עוד באמצע הדרך, אבל זאת תוספת מאוחרת, כנראה מתקופת בית שני. מי שמעז לקרוא את הפשט מגלה שהשעיר השני נשלח אל המדבר ושם נגמרות גם ההוראות. בני אדם שנשארים לבד במדבר עלולים למות, או לכל הפחות לתעות בדרכם ארבעים שנה. אבל עזים - הן אוהבות מדבר, ולא בטוח בכלל שגורל השעיר לעזאזל היה למות. עכשיו נותר לנו לברר רק מי לעזאזל היה עזאזל? ואם אלוהים הוא המלך בתחומי העיר - מי שולט במדבר?
הסרת אחריות: הפרשנות שאני עומדת להציע היא לא שלי, אלא של האבן עזרא, הרמב"ן ועוד כמה מפרשים הרבה פחות שנויים במחלוקת מהאפיקורסית שאני. אם כי גם אליי הציצו הדברים מתוך הפשט (ואין ספק שאקט הכפירה הראשון שעשיתי היה לקרוא את התנ”ך כפשוטו. נקי, ערום ומבהיל). בואו נקרא ביחד: ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לאדני גורל אחד לעזאזל... והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמוד חי בפני אדני לכפר עליו, לשלוח אותו לעזאזל המדברה. נראה שהשעיר הראשון מכפר על חטאי העם בפני האל, ואילו השעיר השני מכפר על חטאי האל בפני מלאך אפל ששמו עזאזל.
מכירים מישהו כזה, שנראה כמו עז עם קרניים? ביום הכיפורים אנו נשלחים בידי האל לרצות גם את הצד האחר. הצד שבגללו אין סיכוי שהניקיון של הרגע הקצר הזה של יום הכיפורים ישרוד. הצד שבגללו נשוב ונחטא ונשוב ונכפר ונשלח שעירים לעזאזל בכל שנה מחדש. הצד שבזכותו, לכאורה, יש לנו בחירה חופשית בין הדבר שנקרא "טוב", וצדו השני, "רע". ואם כל זה נכון, למה נבחרות העזים בגורל שרירותי כל כך?
בחג ההודיה של האמריקנים מוגשים שני תרנגולי הודו בפני הנשיא, והנשיא, בטקס משועשע, חונן את שניהם. בתחילה נשלחה לנשיא רק ציפור אחת מאיגוד המגדלים, והיא יועדה למאכל. אבל מרגע שהתחיל מנהג החנינות (המיוחס לטרומן, אם כי אף אחד לא באמת יודע), התחילו להביא ציפור נוספת לגיבוי, למקרה שהראשונה לא תתפקד כיאות בטקס החגיגי קבל עם והבזקי מצלמה. מרגע שחננו את הראשונה, כבר אי אפשר לשלוח את ציפור הגיבוי בחזרה אל המשחטה.
השלב הבא בפולחן החג הוא שליחת הציפור לדיסנילנד, שם תזכה לתפקיד מכובד בתהלוכת חג ההודיה. החנינה הנשיאותית לא מועילה הרבה לתרנגולי ההודו, שמגודלים למאכל וסובלים ממשקל יתר קיצוני, אבל לפחות את מה שנותר מחייהם הם יעבירו כסלבס בדיסנילנד. בתקופת ממשל בוש זכו התרנגולים לשמות כמו "פסים" ו"כוכבים", "דלעת" ו"פקאן". תרנגולי ההודו של אובמה הם "אומץ", "חופש" ו"שלום".
מדען ששמו ארווין שרדינגר סיפר סיפור טוב על חתול כדי להמחיש נקודה כלשהי בתורת הקוונטים - שנשגבת כמובן מבינתי, אבל סיפורים אני אוהבת: בתוך תיבה אטומה יש חתול. אבל הוא לא לבד שם - הוא חולק את החלל המועט עם אטום יחיד של חומר רדיואקטיבי. עכשיו, קיים סיכוי של 50 אחוזים שהאטום הזה יתפרק, ובעקבות כך חיישן יפעיל מנגנון שישחרר רעל, והחתול ימות. כל עוד לא פותחים את התיבה אי אפשר לדעת אם החתול חי או מת, ולכן הוא בבחינת לא־חי־לא־מת־גם־חי־גם־מת. כמו הכהן הגדול בקודש הקדשים. כמו יונה בבטן הדג. כמו השעיר במדבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם