תובנה מאוחרת
בניגוד לאמונות שהשתרשו אצלנו, את מלחמת הכיפורים ניצחנו והפסדנו בו זמנית, וכל השוואה בינה לבין מלחמת ששת הימים - בטעות יסודה
לדעתי, השיפוט הנכון הוא שהצדק הוא עם שתי הדעות הללו. מדוע? כי בראייה לאחור אנחנו יכולים לקבוע שלמלחמה היו חמש תוצאות ולא שתיים. בשדה הקרב, ברמה האופרטיבית, צה"ל אכן נחל ניצחון מזהיר.
מתנאי פתיחה גרועים ביותר הוא התאושש ובסיום המלחמה הוא ניצב כ-100 קילומטר מקהיר ו-40 קילומטר מדמשק. התוצאה הזאת בשדה הקרב היא שהמחישה לכל מדינות ערב כי בכוח צבאי לא יוכלו להתמודד עם מדינת ישראל ולהביסה. אבל, בשדה האסטרטגי, המדיני והחברתי הפנימי, ישראל נוצחה, ועד היום אנו מלקקים את הפצעים.
לעומת זאת, הצבא המצרי הוכה בשדה הקרב חרף כל תנאי הפתיחה הנהדרים שעמדו לימינו. ברה"מ הייתה צריכה לאיים בהתערבות צבאית על מנת להציל את הצבא המצרי מתבוסה מוחצת. אבל ברמה האסטרטגית והמדינית מצרים של סאדאת ניצחה אותנו.
סאדאת היה מוכן מראש להפסיד בשדה הקרב על מנת להשיב למצרים את הכבוד האבוד שלה, לפגוע בנקודה הרגישה ביותר אצל הישראלים והיא האבדות, ומעל לכל - לזעזע את העולם ולהכשיר את הקרקע לניצחון בשדה הקרב המדיני שבו תוחזר סיני למצרים.
בראשית נובמבר 1973, כאשר גולדה מאיר ביקרה בוושינגטון עם מרדכי גזית, מנכ"ל משרדה, והאלוף אהרון יריב, היא הבינה כי סאדאת כבר מנצח בשדה המדיני; שארה"ב הופכת להיות המגן שלו, וזמנים קשים מחכים לתפיסת הביטחון הישראלית. יעברו עוד ארבע שנים עד שתתגלה התוצאה החמישית של מלחמת יום הכיפורים: שלום עם מצרים של סאדאת.
האמונה השנייה קשורה להשוואה בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת ששת הימים ב-1967. ישנם רבים הבאים ואומרים בערך כך: "מה אתם רוצים? גם במלחמת ששת הימים הופתענו, גם אז המודיעין שלנו טעה והופתע".
למה אומרים כך? כי בהשוואה השטחית יש מכנה משותף אחד בלבד להערכת המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים ולהערכה ערב מלחמת ששת הימים: בשניהם אמ"ן העריך שאין כוונה או רצון מצרי לצאת למלחמה בטווח הקרוב, אך בזאת מסתיימת ההשוואה כי שני המקרים שונים לחלוטין האחד מהשני, וכך גם המודיעין ב-67' שונה לחלוטין מזה של '73.
במה דברים אמורים? בסוף אוקטובר 72' נפלה החלטה מצרית לצאת למלחמה, הוכנה תוכנית מתאימה ובמשך חודשים הצבא המצרי הכין עצמו למלחמה ופתח בה על פי התוכנית. ב-67' לא הייתה שום החלטה מצרית לצאת למלחמה, לא הייתה שום תוכנית ולא היו כל הכנות.
בסופו של דבר החליטו המצרים להכין תוכנית מגננה ולהשאיר לצה"ל לפתוח במלחמה. ב-73' עד הרגע האחרון אמ"ן דבק בהערכה כי "הסבירות למלחמה היא נמוכה". ב-67', ב-18 במאי , ראש אמ"ן זרק לפח את ההערכה כי לא צפויה מלחמה. "לא מעניין אותנו מה נאצר חושב או לא", אמר אהרון יריב ראש אמ"ן, "אלא רק העוצמה הצבאית המצרית הנכנסת לסיני ונערכת שם".
וזאת הפכה גם לסיסמה של הרמטכ"ל יצחק רבין. ב-73' ההפתעה הייתה אסטרטגית, ולכן בעלת השלכות ממאירות רבות. ב-67' ההפתעה היא שונה ונעוצה בהכנסת כוחות מצרים לסיני עד רגע מסוים. לכן לא היו לה שום השלכות אסטרטגיות צבאיות שליליות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם