אני ולואי ויטון
חבר שאל אותי איך זה לגור ברמת אביב. אמרתי לו שאני שוקל לכתוב יומן שבי
העיקרון של הקניון - מה שהופך אותו למשמעותי כל כך כאן - הוא בדיוק העיקרון של כוכב הצפון: תמיד תוכל לראות אותו. כבר חודש וחצי אני חי פה, בלב רמת אביב, משוטט ברחובות, ואין נקודה מזוינת אחת שאי אפשר לראות ממנה את הקניון. הקניון הזה הוא האבא האמיתי של תושביה הקטנים והבורגניים של רמת אביב, שהמראה שלו ברקע משרה עליהם תחושת ביטחון ורוגע.
קניון רמת אביב אינו כשאר הקניונים. הוא ממותג כקניון יוקרתי יותר, אליטיסטי, ותושבי רמת אביב אוהבים את זה מאוד. עוד לא הצלחתי לפצח באופן מושלם את התכונות שמרכיבות רמת אביבי אמיתי, אבל אני בטוח שחיבה ליוקרתיות היא אחת מהן. אתמול חיפשתי במשך לא פחות מארבע שעות חנות טמבור שבה אוכל לקנות נורת הלוגן למטבח. עד שהגעתי אליה ספרתי בדרך ארבע קונדיטוריות אקסקלוסיביות עד כדי כך שנראה שיש סלקציה בכניסה אליהן, שתי מעדניות שבהן תוכל לקנות פרושוטו די פארמה במחיר של השתלת שן, ולא פחות משלוש חנויות שבהן מוכרים אופניים חשמליים. העניין הזה של האופניים החשמליים הוא מטורף.
אי אפשר ללכת חמישים מטר בלי שיחלוף לידך במהירות מטרידה ילד רמת־אביבי עם אופניים חשמליים. פעם עשיתי חישוב, והגעתי למסקנה שאם בטיול אחד עם הכלב (שנמשך רבע שעה) אני שודד מכל ילד כזה את האופניים החשמליים שלו, אני יוצא עם 35 אלף שקל בערך. אני רואה את הילדים הרמת־אביביים האלו עם האופניים החשמליים שלהם ואני יודע באיזה בית הם גדלו: בית שבו חשוב לעשות רושם.
הרושם הזה הוא הדבר החשוב ביותר שמשיג מי ששוכר שטח בקניון רמת אביב. כשמותג רציני מגיע לארץ הקדושה, התחנה הראשונה שלו היא הקניון. ככה עשו ב"אמריקן איגל" כשהחליטו להנחית את הנשר בארץ, וכך קרה כשב"אפל" החליטו לייצא את התפוח שלהם לארץ, וכך היה גם בעוד מקרים רבים של מותגים מליגת־העל. בנוסף, בחודש יוני השנה החליטו אנשי מותג־העל "לואי ויטון" לסגור את החנות שלהם בכיכר המדינה ולהעתיקה לקניון רמת אביב. הם הבינו שהם עשו טעות. מי שמחפש יוקרתיות ב־2013 ימצא אותה בקניון רמת אביב הרבה יותר מאשר בכיכר המדינה.
בכלל, רוב החנויות בקניון הן חנויות יוקרה מתחום האופנה והתכשיטים. האנשים שהולכים שם הולכים בקצב לא אופייני לקניון (הקצב שלהם משוחרר ואיטי, ומזכיר יותר את קצב ההליכה של מבקרים בגן חיות), אין שם ילדים צווחניים כמו בקניונים אחרים, יש מרחב הליכה ותמיד כשאני נכנס לשם אני מנסה להבין איך יכול להיות שהרצפה כל כך נקייה. אלוהים יודע שאני לא אוהב קניונים באופן כללי, אבל את הקניון הזה אני ממש מתעב. משהו בו לא אמיתי. בדיוק כמו החנות של ראלף לורן בקניון, שמדמה תחושה של מנהטן, הקניון הזה מדמה תחושה לא אמיתית של חוויית קניות בבוורלי הילס. העניין הוא שהתגוררתי בבוורלי הילס יותר משנתיים וחצי, ויש לי מספיק ניסיון כדי לדעת שמדובר בחוויה נוראית. אני מעדיף כמעט כל חוויה יותר מאשר חוויית הקניות של בוורלי הילס. אני מעדיף למשל חוויית לחימה עם שוורים או עם המורדים הסורים מאשר חוויית קניות בבוורלי הילס.
אבל מכיוון שאני לא חובב אופנה גדול, לא היה לי מושג על המעבר של לואי ויטון מהכיכר לקניון. אם הייתי יודע על זה בזמן הייתי ממקד את חיפושי הדירה שלי באזור כיכר המדינה ולא באזור צפון תל אביב. אבל עכשיו זה מאוחר מדי, אני תקוע פה בצפון העיר והקניון הזה נתקע לי מול הפרצוף בכל פעם שאני יוצא מהבית.
הבעיה היא שהקניון הוא גם המקום המסחרי הקרוב ביותר לבית, ומטעמי נוחות והיגיינה עשיתי לפני כמה שבועות את הטעות וקבעתי פגישה לקפה בקניון. אלמלא היה זה חודש אוגוסט הייתי קובע באחד מבתי הקפה ברחוב חיים לבנון, אלא שהבעיה היא שהטמפרטורה והלחות אינן מאפשרות לי לצעוד עד לרחוב הזה בלי שאגיע נוזלי ודביק לפגישה. אז קבעתי בקניון.
יש בקניון כמה בתי קפה, אבל רק אחד מהם ("ארקפה") בנוי בצורה כזו שחציו בתוך הקניון וחציו בחוץ - מה שנותן לך את אופציית העישון. מובן שבחרתי בבית הקפה הזה. בתוך בית הקפה מצאתי חובבי קפאין בגיל הזהב ועוד כמה אנשים מחויטים לתפארת הפוזה ומדינת האקזיטים. לקחתי את המגש עם כוס הקפה, עברתי על פני כל הפרצופים שישבו במרחב, והתיישבתי בצד עם העיתון הפנוי היחיד שמצאתי שם - המגזין "FASHION", שהוא בעצם העלון הרשמי של קניון רמת אביב. מדובר במגזין מרשים למדי בעל דפי כרומו והקפדה על צילומים אסתטיים ועיצוב ברוח מגזיני האופנה המובילים בעולם. דפדפתי במגזין ומצאתי שם בכל עמוד שני את פרצופה של דפנה לוסטינג – שהיא, מתברר, הפרזנטורית של הקניון. חשבתי על ההבדל בינה ובין הפרזנטורית של קניון הזהב, ליהיא גרינר, על ההבדל במסר שכל אחת מהן משדרת, על האמירה של מנהלי קניון רמת אביב בבחירתם בגברת לוסטינג ובאמירה של מנהלי קניון הזהב בבחירה שלהם בליהיא גרינר, ושתיתי את הקפה שלי - שטעמו היה קצת לא אמיתי, כמו משהו שהוא יותר בטעם של קפה ולא קפה ממש. הסתכלתי סביב על הכסאות הלבנים והאזנתי ללהיטים שהתנגנו ברמקולים, וחשבתי על כך שלשתות קפה בקניון רמת אביב זה קצת כמו להצטלם מחובק עם בובת דונלד דאק ענקית באחד בפארקי השעשועים של דיסני: אתה צוחק על מי שעושה את זה, אבל מתישהו גם אתה עושה את זה.
חמש דקות אחר כך הגיע רענן, חבר ותיק שלי מימי בית הספר היסודי. הוא שאל איך היה המעבר ואיך זה לגור ברמת אביב. אמרתי לו שאני שוקל לכתוב יומן שבי. אני פשוט שונא את המקום הזה, הוספתי, אני לא מאמין שהקשבתי לאשתי שאמרה לי שיהיה נחמד לגור ברמת אביב. היה לך רע יותר אם לא היית מקשיב לה, הוא הציע. זה נכון, הסכמתי איתו.
סיפרתי לו שמאז שעברתי לכאן אנשים טורחים להזכיר לי בגאווה ובאופן שיטתי שכאן, ברמת אביב, התגוררו יצחק רבין, שמעון פרס וגולדה מאיר, ושממש השבוע נפל עליי עוד מישהו שהזכיר לי את זה. התשובה שהוא קיבל ממני הייתה שבהתחשב בכך שבימים אלו אנחנו מציינים 20 שנה להסכמי אוסלו הכושלים ו־40 שנה למלחמת יום הכיפורים הטראומטית, במקומו לא הייתי מתלהב כל כך לציין את זה.
רענן צחק וסיפר לי על התוכניות שלו באשר למחזה שהוא רוצה לכתוב. לא הייתי מרוכז כי ניסיתי לחשב עוד כמה זמן יש לי עד שיגיע הסתיו והטמפרטורות ירדו ואני אוכל לקבוע עם אנשים באחד מבתי הקפה ברחוב חיים לבנון. יש שם ברחוב בית קפה אחד ששמו "קינג ג'ורג'", שמדמה את החוויה של ישיבה בבית קפה בעיר עצמה, נניח ברחוב קינג ג'ורג'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם