שופר גורלי
אולי אם היינו יודעים לבכות כמו שצריך, לא היינו נזקקים לכלים של בכי
כשהייתי בת שבע עשרה טסתי ברחבי ארצות הברית עם שתי קרנות יער. סירבתי לשלוח אותן בבטן המטוס ולמזלי הטיסות היו די ריקות, והן ישבו לצדי חגורות כל אחת בכיסא משלה. זה היה חודשיים לפני רסיטל הבגרות במוזיקה, ולא יכולתי להרשות לעצמי לפספס אפילו יום אחד של תרגול, אז לקחתי איתי את הקרן השכורה שניגנתי עליה כל התיכון כשטסתי לבקר את סבא וסבתא. כשהגעתי הם הודיעו לי שהתכוונו להפתיע אותי בקרן יער חדשה, אבל לא ידעו מה נחשב טוב. נקבתי בשם היחיד שהכרתי - Conn 8D, כמו שהייתה למורה שלי, שמעיה. הבורות שלי בתחום הייתה כל כך גדולה, שלא הבנתי שכרגע ביקשתי מסבא־סבתא שיקנו לי רולס רויס.
כלי הנגינה החדש הגיע בתוך יומיים במשלוח מהיר והיה הדבר הכי נוצץ שאי פעם החזקתי ברשותי (זה נשאר נכון עד היום). הוא היה שונה מהכלי המעוך והמקומט שנאבקתי להוציא ממנו צלילים עד אז. ביום שלפני הרסיטל הפלתי את הקרן החדשה. הפעמון המושלם שלה התקמט ואני פרצתי בבכי. "תראי את הפנים שלי", אמר לי שמעיה האגדי, שהיה אז בן הרבה יותר מ־70. "יש לי יותר קמטים מלקרן שלך. שנבכה?" ואחרי שהפסקתי לצחוק הוא הוסיף, "את תראי שעכשיו יהיה לה צליל מיוחד. רק שלה".
מצווה מספר 405: "מצוות שופר בראש השנה". כך מופיעה המצווה בספר החינוך, ובכל ספרות חז"ל החל במשנה, אבל במקרא מוזכר רק "יום תרועה" ובמקום אחר "זיכרון תרועה", שחל ביומו הראשון של החודש השביעי. שום ראש של שום שנה. גם הדרך בין חג התרועה לקול השופר נעשתה באופן אינטואיטיבי בלבד, מה שלא הפריע לחז"ל להציג את המצווה כאחת שניתנה מפי הגבורה ולערום עליה תלים של הלכות ומשמעויות.
לפני שהיה שופר הייתה קרן. בגיאומטריה מוגדרת "קרן" כישר הנמשך בכיוון אחד עד אין סוף. קו שיוצא מנקודה סופית ושואף אל האינסוף. גם צליל השופר רוצה להיות קרן. לחבר בין האדם לאל, בין הסוף לאינסוף. אבל הלכות שופר משיבות את הצליל אל עור התוף, כי הן אינן מצוות על התקיעה, אלא על השמיעה בלבד. אפילו בעל התוקע עצמו זוכה רק במצוות שמיעת השופר בדיוק כמו יתר השומעים.
לפני שהיה חפץ פולחן, היה איבר בגוף חי. קרטין וחלבונים שהתרכבו לכדי בליטה מחודדת על הקודקוד, לקישוט ולהגנה. קצה אחד של השופר מוגש אל הפה. בקצה האחר הייתה פעם חיה, כבש או אייל. היום אין מספיק כאלה בארץ, ובטח לא באיכות שמאפשרת לייצר שופרות כשרים למהדרין. בשביל קרניים גדולות וחזקות שיניבו שופרות בלי סדקים או חורים צריך להרחיק עד אפריקה, ואפילו עד אוסטרליה. גם אז, מתוך מאה קרנות רק שלושים יצלחו את התהליך המורכב ויהפכו לשופר. הרבה קורבנות בשביל מעט שופרות. וכמו כל דבר, כדאי לחשוב על זה גם הפוך: כמה כבשים נשרפו כל יום במקדש? ועם כל הקרניים האלה שמסתובבות בין הרגליים, לא כדאי כבר לייצר שופרות ולמצוא להם ייעוד פולחני?
בהיעדר תיעוד של הצליל המדויק של תקיעה בשופר, התפתחה מסורת של שלושה סוגי תקיעות - תקיעה, שברים ותרועה. לכאורה רק אחת היא הנכונה, אבל איך נדע איזו? כדי לגבות את עצמנו נתקע שלוש מכל סוג עד שנגיע לתשע תקיעות. ליתר ביטחון נסדר ונכפיל גם את הסדר החדש בכל מיני שילובים ומכפלות, ובמהירות הגענו לשלושים תקיעות מינימום כדי לצאת ידי חובת קדושת היום. ומה אם בעל התוקע התעייף לקראת סוף השלושים? או שלרגע לא הקשבנו בהתכוונות מלאה? טוב נעשה אם נבצע את כל הסדרה שלוש פעמים, ליתר בטחון. אבל איזה מין מספר זה תשעים? עדיף מאה – ואם כבר מאה, שיהיו כנגד מאה היבבות שייבבה אמו של סיסרא כשנשקפה בעד החלון וראתה שבנה בושש לבוא. ויש בזה משהו יפה, לזכור שמעברן האחר של תרועות המלחמה יש אם מייבבת.
תרועה ויבבה, כמו החיים. המאבק הקבוע בין מידת הדין למידת הרחמים. בין מתן תורה לעקידת יצחק. בין העולם שנברא בשבילי ובין העפר שממנו באתי ואליו אשוב. המתח הוא תמיד בין שני קצוות, אבל מבנה התקיעות הוא משולש: תקיעה־שברים־תקיעה. סנדוויץ’. מתחיל בהתחלה, ממשיך הלאה וחוזר להתחלה. כמו הסנדוויץ’ של ינקות־בגרות־זקנה. הסוף לפעמים דומה להתחלה. והאינסוף?
כך נראית קריאת אס־או־אס בקוד מורס: . . . _ _ _ . . .
אסור לדבר בשעת התקיעות. ביום שאנו עוברים לפניו כבני מרון, והוא דן אותנו כמעט באדישות, מי לחיים ומי לסופם, מעניין שאנחנו מרגישים שהמילים האנושיות לא יספיקו כדי להעלות את קולנו אליו. ביומיים של תפילות מתמשכות, המצווה האחת שמגדירה את היום היא דווקא הקשבה לקול יבבת השופר. אולי אם היינו יודעים לבכות כמו שצריך לא היינו נזקקים לכלים של בכי. אולי אם היינו יודעים להקשיב.
מתוך פורום כלות, שרשור שופרות.
כלה א’: אוף, בנות, פתאום החלטתי שאני רוצה שופרות בכניסה לחופה וזה עסק ממש יקר! 900 שקל לשני שופרות, וזה בדיוק לדקה אחת... כמה גזל יש בתחום הזה! לרדת מזה, נכון?
כלה ב’: אני בעד שופרות לחתונה, אבל לא מתופפים, פחות מתאים בעיניי לחתונה.
כלה ג’: כנריותתתתתת, ברורררר. שופרות זה מכוערררר מאודדד. חוץ מזה שהדיג’יי יכול לשים לך שופרות וזה יותר יפהההה.
כלה ד’: אני צריכה הכל. קרח יבש, עשן, קונפטי, שופרות, זיקוקים...
כלה א’: היי, זאת שוב אני. רציתי לשאול אתכם מה אפשר לעשות או להוסיף לחתונה חוץ מיונים, זיקוקים, שופרות...???...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם