מיוחד: צלמי nrg מעריב מסכמים שנה
מסע בין הסיפורים שמאחורי התמונות שעיצבו את השנה החולפת: אוסף הצילומים שנספגו בהכרה והשפיעו על תודעת הציבור
לרגע האמנת שגם מלחמה היא סוג של בידור. ירי פה, פגז שם, העיקר שיש לילדים מערבון עם אקשן ו-Bad guys. אבל הבעיה היא שבסיפור הזה כל הגיבורים הם guys Bad, מה שהכניס אותנו הישראלים לסרט. איך אפשר לצפות בסצינה ללא צד להזדהות איתו?
זאת הייתה שנת החשד. בגבול סוריה, בגבול מצרים, התרחשו דברים מעורפלים. איש, עד לרגע זה, לא היה יכול להסביר עד כמה הם נוגעים לנו. תמרות העשן התכתבו עם ספקולציות קיומיות. עם חוסר הביטחון הבסיסי. מעולם לא נראה העתיד מותנה כל כך במה יעשו האחרים. יחצו את הקו בסיני? ישגרו פצצות מעבר לקו בגולן? עם הבלגן בביתו, למד הישראלי לחיות. אבל זאת הייתה שנה של בלגן עולמי. השריף בוושינגטון הוריד סומבררו על העיניים ונתן לרעים מכל הצדדים לחגוג.
זאת הייתה שנה של עייפות אידיאולוגית ושל רפיון מוסרי. עוד לא נשמע הקול הרשמי שיעלה מציון ויאמר לאיש האמון על הסדר: "הכה בו, אובמה". לאחר שהרעיל את עמו לא יכולים להיות טיעונים "בעד" ו"נגד" הפלתו. לפחות לא מצדנו. את השימוש בגז נגד בני אדם הגה יהודי. אמנם מומר, אבל יהודי תמיד נשאר יהודי. קראו לו פריץ האבר. במלחמת העולם הראשונה ובשירותה של גרמניה הטיל ענני כלור על הצרפתים. בציקלון B שפיתחה חברה בראשותו השתמשו במלחמת העולם השנייה באושוויץ. האם אחרי כל זה יש לנו ברירה חוץ מלדרוש להעניש את הרוצח הסיטוני?
הערפל בצפון הגביר את החשדנות בדרום. מה קורה בסיני? עד כמה הוא עדיין אזור חיץ בין אילת לבין הזעם הקהירי? ואולי היה לרצועת הסכנה עצמה? בצד הזה של הגבול הואצה ההסתגרות מאחורי הגדרות. שינתה לטבע את הצורה, פוררה תובנות עתיקות. בימים האלה גם מוחמד לו היה בא אל ההר - לא היה מוצא עם מי לדבר. מחקו הר כדי לקצץ עשרות קילומטרים מתוואי הגדר ומהתקציב. מתחתיו התגלתה אדמה חדשה שרגל אדם לא דרכה עליה וגם לא תדרוך. לאתר אפשר להגיע רק בטרקטור או בטרקטורון. הסלעים החלקים מונעים ממך להתייצב. "הרגשתי שנחתתי על הירח", סיפר לי הצלם אלי דסה, "המדרון מטורף, אתה מרגיש שעוד רגע אתה מתמוטט".
אם המתיחות בדרום נדחקת לשולי התודעה, היו מתיחויות שגלשו מהשוליים. מבצעים שנשכחו. "עמוד ענן", זוכרים ? מערכה ששלחה גלי הדף גם אל חגורת השובע הישראלית. המלחמה על הבית התחוללה לשם שינוי לא על הבית בשדרות, אלא על זה שבאשדוד, בראשון לציון. אפילו בתל אביב שמעו ממנה. אוקיי, אזעקה, אבל עדיין אין זאת סיבה לא לצאת בתשע אחרי המלחמה. גם מה"ברסרי" אפשר להגן על הבית. עד כמה שהיה קרוב המבצע הזה, הוא לא יצר במרכז תרבות של גבול. של התכנסות, של פחד. הגראד פגע בבית בראשון לציון, אך לא הרסיסים הרשימו אלא האנשים שבאו לטאטא אותם. להשליכם לפח האשפה של הזיכרון.
המלחמה האמיתית הגיעה לראשון לציון שלושה חודשים אחרי "עמוד ענן". ליושבים במכונית שצילם מלמעלה רובי קסטרו לא היה שום סיכוי. לא הגראד לעס את השלד אלא המטען. לא הירי חורר את החלונות אלא רסיסים תוצרת עצמית. מקצתם נספגו בהכרה כדי לשאול: האם הארלם זה כאן?
זאת הייתה שנה שבה דיברו הרבה על ההכרה, על האקלים המנטלי, על עיצוב התודעה. הם שהיו מקלט כל התסכולים. מחסן כל האכזבות. הדבר בלט במיוחד בשיח על השפעות המחאה החברתית. ניסו להסביר באמצעותה אירועים. פרנקל שנשאר בבית בגלל "חליפון", ליידרמן שתפר חליפה ונאלץ להסירה. אבל אחרי כל הלהט ברחובות נותרה עובדה אחת לא מעורערת: מאות אלפי ישראלים נותרו בלא בית. האם יחפשו אותו במקומות אחרים?
ייתכן שהאיש מהתמונה של דני מרון מחדד את השאלה הזאת. בר טימור היה שחקן בחבורה האדומה והאידיאליסטית של הפועל ת"א בכדורסל. האיש שניצח במרס את הצהובים של מכבי תל אביב. סמל. בתמונה הוא נראה מתעלף לזרועות אוהדיו. "פרצוף של חייל שכבש את הכותל", אמר לי מרון. אלא שהשנה השאיר טימור את הלהט בהדר יוסף ומצא את מקומו באלבה ברלין. שם הוא מרוויח פי ארבעה יותר מאשר בהפועל. ואולי אחרי הכל טימור יחזור.
כמו הגשם הטוב ששטף אותנו החורף, כמו השלג שריכך את ירושלים. שנה טובה. המלחמה התחוללה השנה לשם שינוי לא על הבית בשדרות, אלא על זה שבראשל"צ ובת"א. אוקיי, אזעקה, אבל גם מה"ברסרי" אפשר להגן על הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם