קול ישמעאל
אירוע השנה לא התרחש ביום מסוים, אלא התגלגל לאורכה. העולם הערבי התעורר משנת חורף של מאות שנים, והוא תובע את הכבוד המגיע לו
גיבור הסיפור הוא יצחק, שבמצוות ה' נשלח אל העקדה וברגע האחרון מופיע מלאך משמים להציל את חייו. אבל נער הייתי וגם זקנתי ועד היום לא שמתי לב לכך שגיבור הסיפור של היום הראשון בשנה הוא ישמעאל דווקא, ויש לא מעט דמיון בין שני הסיפורים.
גם ישמעאל נשלח במצוות ה' אל מותו במדבר, וגם בסיפור הזה ברגע האחרון מופיע מלאך משמים להציל את חייו. על כל פנים עובדה: ביום הראשון של השנה היהודית גיבור הסיפור הוא ישמעאל.
אולי הסיבה לכך היא שבמסורת ישראל מכל מועדי השנה היהודית היום הזה הוא היום של כלל האנושות, של "כל באי עולם", ולאו דווקא של ישראל. שימו לב, אומרים לנו מתקני התפילה מאי שם לפני דורות רבים: יצחק וישמעאל עומדים ביום הזה יחד לפני בוראם, וסיפוריהם דומים בקווים כלליים.
לדור שלנו ולתרבות שלנו קצת קשה לעכל משל שבו מי שמייצג את כלל האנושות הוא דווקא ישמעאל, ושעליו (ולא על יצחק) נאמר הפסוק "כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם". בהרגלי החשיבה שלנו "כלל האנושות" הוא ארה"ב ואירופה, ו"העולם" פירושו המערב. אבל אולי דווקא אנחנו, אחרי כל התשע"ג הזו, נדרשים לפתוח אוזניים להקשיב לקריאת היום הראשון.
שנה לא פשוטה ועמוסת אירועים עברה עלינו. בחירות בארץ, בחירות בארה"ב, מלחמה בדרום, בנט-לפיד, בחירות לרבנות, ביקור אובמה, מו"מ מדיני, חוק גיוס חדש, סביבה גועשת. בגיליון הזה, בעמודים הבאים, כותבים שונים בוחרים איש-איש את אירוע השנה בעיניו. יש מי שבחר אירוע פוליטי, ויש מי שבחר אירוע תרבותי או אישי.
דפדפו ותראו. בעיניי, סיפורה הגדול של השנה הזו הוא לא אירוע נקודתי, אלא התרחשות מתמשכת: ישמעאל משמיע קול, ושאר העולם מתאמץ לשמוע את קולו באשר הוא שם, ולהבין מה הוא שומע. והוא לא לגמרי מצליח. מורסי עולה ומורסי יורד, אסד נלחם באל-קאעידה, אלפי הרוגים ומיליוני פליטים בסוריה, שיעים וסונים מפוצצים אלה את אלה בעיראק, אל-ג'זירה מלבה את הבערה וגם פותחת רשת שידור בתוככי ארה"ב.
כולם כבר מבינים שאלה לא קולות אביב. אבל המערב שלא יודע לחשוב בלי לשרטט קודם תמונה פשטנית של טובים מול רעים או לפחות מתונים מול קיצונים, מבולבל ולא יודע מה הוא שומע.
זה נראה כמו התפרקות של כל המסגרות וגלישה לתוהו ובוהו, אבל כשאתה צופה בטלוויזיה אתה לא יכול להתעלם מהדמיון בין התמונות. אתה רואה פיגוע תופת ברחוב עיר ולא יודע אם זו בגדד או דמשק או ריאד. אתה רואה המונים מפגינים בכיכר ולא יודע אם זה בקהיר או בחלב או בתוניס.
אי אפשר לדעת כמה זמן יעבור עד שמישהו יצליח להשתלט על הים הסוער הזה ויקים את המעצמה המוסלמית העולמית. בינתיים מתנגשים שם חילונים בדתיים וסונים בשיעים ומיעוטים אחרים, שנאות עתיקות ונאמנויות שבטיות קמות לתחייה, אבל הקול העולה מתחת לכל הקצף הגועש הזה הוא של חיוניות גדולה שיש לה שפה אחת תרבות אחת ודת אחת.
העולם המנומנם והעצל שהיה סביבנו עומד להשתנות, וזו לא בשורה משמחת מבחינתנו כי אף אחד שם לא ידיד שלנו ולא אוהב אותנו. ודווקא בגלל זה אנחנו צריכים לשמוע את הקולות ולהתרגל מהר. וללמוד. כמה הרבה ספוג בנו מתרבות העולם המערבי-נוצרי, וכמה מעט אנחנו יודעים על התרבות הערבית והמוסלמית.
הוזמנתי פעם למפגש בלונדון של עיתונאים ישראלים ופלסטינים. זה היה מגוחך. אנשים שגרים במרחק רבע שעה נסיעה זה מזה, וששפות אמם דומות מאוד זו לזו, נוסעים עד לונדון כדי להיפגש ומשתמשים באנגלית כדי להידבר. ברגע מסוים התקשיתי למצוא את המילים באנגלית כדי לבטא איזה רעיון מורכב, ואחד הפלסטינים אמר לי: נו יאללה תדבר עברית. בדקתי סביב השולחן ומצאתי שרוב העיתונאים הערבים מדברים עברית, ואף לא אחד מהעיתונאים הישראלים מסוגל לדבר ערבית.
אובמה מתלבט ומשתהה ולא תוקף את דמשק כי עברו הימים שבהם המערב ניהל את העולם לבדו, והיום אי אפשר לצפות מה יקרה בסוריה בעקבות תקיפה אמריקאית, ואם זה טוב או רע. אבל השאלה אם אובמה יתקוף את אסד היא שולית ורגעית. גם אובמה וגם אסד יישכחו בעוד שנים מעטות ואילו אנחנו, יצחק וישמעאל, כאן לתמיד.
ולבסוף אני רוצה לבחור גם את האירוע החשוב ביותר שלא קרה בשנה הזו: חוק הלאום לא נחקק. את חוק היסוד הקובע שישראל היא מדינת העם היהודי צריך היה לחוקק מיד עם קום המדינה, אלא שאז הוא היה כל כך מובן מאליו שאיש לא ראה צורך לחוקק אותו, כמו שאין צורך בחוק הקובע שהעלים ירוקים והשמים כחולים.
מגילת העצמאות פותחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". שני אלה, ארץ ישראל והעם היהודי, הם שני העמודים שעליהם המדינה עומדת. העם היהודי וארץ ישראל, אומר מסמך היסוד של המדינה, הם החתן והכלה שלכבוד נישואיהם התכנסנו כאן, ושבלעדיהם אין טעם בכל העניין. יחד עם זה כתוב באותה מגילה שהמדינה תבטיח לכל אזרחיה שוויון מלא ומלוא החופש והזכויות ללא שום אפליה.
איש לא הקשה ולא התפלא כי באמת אין שום סתירה בין שוויון מלא ללא אפליה ובין מדינת לאום. ישראל היא גם מדינת העם היהודי וגם מדינת כל אזרחיה. אין סתירה בין ההגדרות הללו שכן אחת פועלת ביחסים בין המדינה והאזרחים והאחרת ביחסים בין המדינה והעמים. אבל עם השנים התבלבלו המושגים.
ליברלים ישראלים אימצו לעצמם את הנרטיב הפלסטיני כאמת היסטורית אובייקטיבית, ואת הדמוקרטיה כנכס פרטי שלהם. על פי העקרונות הליברליים החדשים, כל דבר שלא מוצא חן בעיני הפלסטינים הוא לא ליברלי, וכל השקפה שאיננה ליברלית קיצונית היא בלתי דמוקרטית.
עד כמה שהתרגיל הזה שקוף ומגושם, בכל זאת יש לו השפעה גדולה על בית המשפט ועל התקשורת. במצב הזה הצורך בחקיקת חוק הלאום הופך להיות חיוני יותר ויותר. ישראל הרי דורשת מהפלסטינים להכיר בה כמדינת העם היהודי, לא ייתכן שהיא עצמה לא תעשה כן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם