המקרה הסורי כמשל לגרעין האיראני
ההסננות של אובמה היא קריאת השכמה לישראל: המערב עשוי לפעול מול איראן באותה דרך שהוא מתנהל כעת מול סוריה. את המחיר אנחנו עלולים לשלם
עוד בדעות:
>>הדרך השלישית של אובמה // בן דרור ימיני
הפוליטיקה האמריקאית ניצחה את מדיניות החוץ // בן טיין
ישראל הרגישה חנוקה. למצרים וסוריה הייתה ברית צבאית עוד מ-1966, זהו רק עניין של זמן עד שירדן תצטרף ואו אז יצליחו הערבים להשלים את הכיתור. ברמת-גן הוכשר הפארק הלאומי כבית-קברות; אזרחים נדרשו לחפור חפירות ברחובות; בלילות הוטלה האפלה ברחובות. אולם, למרות התחושה האפוקליפטית ביקש דה-גול מאבן "אל תצאו למלחמה", כלומר אל תירו ראשונים.
מפריז המשיך אבן לוושינגטון. ממשל ג'ונסון אהד מאוד את ישראל, אולם לא הסכים לתת לה שום ערובה ביטחונית. ארצות הברית היתה שקועה במלחמת וייטנאם, והנשיא ג'ונסון ידע שאין שום סיכוי שהקונגרס, קל וחומר הציבור האמריקאי, יאשרו לו להסתבך במלחמה נוספת. יש לפעול דרך האו"ם ולא לפתוח במלחמת מנע, ורק כדי להמחיש את גודלו של חוסר האונים אמר הנשיא האמריקאי את המשפט המעורפל: "ישראל לא תהיה לבדה, אלא אם תחליט לפעול לבדה". בסופו של דבר, ישראל אכן פעלה לבד וניצחה לבד.
סאגת המאמצים הדיפלומטים הישראלים באותם שלושה שבועות של מאי-יוני 1967 היא משל, ואף תמרור אזהרה, עבור ישראל, בייחוד על רקע אוזלת היד של המערב בימים האחרונים.
מול קואליציית כוחות ערבית מאיימת חיפשה ישראל מפלט וגיבוי מערבי אך קיבלה ממנו מעט סימפטיה וכתף קרה. כמו אז, כן גם עתה. ארצות הברית מסובכת ביותר מדי מלחמות במרחב המזרח-תיכוני, שמהן הצליחה להתנתק חלקית רק לאחרונה. דעת הקהל האמריקאית, הממסדית והציבורית, לא אוהדת בשום צורה מעורבות צבאית באזור, ולכן הנשיא אובמה כבול ולא יכול (אולי גם לא רוצה) לבצע את המהלכים שסוריה התחייבה עליהם. באין אינטרסים אמריקאים, באין אסטרטגיה ובאין דרך פעולה ברורה, הסורים, ובעיקר האיראנים, יכולים להיות רגועים לעת-עתה.
מדוע האיראנים? משום שאם במצב שבו ישנן הוכחות ברורות לשימוש בנשק כימי בסוריה; אם הוצבו בפומבי כל הקווים האדומים האפשריים; ואם כבר נפרסו הכוחות בשטח עדיין אין שום רצון מערבי לצאת לפעולה, טהרן יכולה להמשיך בתוכנית הגרעין שלה. ולאחר שתשיג את הפצצה יחפש המערב תירוצים ממינים שונים ומגוונים. אי-אלו הוכחות שאכן ישנה פצצה לפני פעולה.
כדאי לחדד את הנקודה: אין בדברים אלה לעודד תקיפה אמריקאית בסוריה. אינני בטוח כלל בנחיצותה או ביעילותה. החשש הוא מפני אובדן הדרך של ארצות הברית ומפני נסיגה לאחר מתן התחייבויות. בעוד שנה, אולי פחות מכך, אנחנו עשויים למצוא עצמנו באותו המצב של 1967 (ושל הסורים עתה), כאשר הייתה התחייבות מצד הממשל האמריקאי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, אך לא התחייבות ברורה כיצד יעשה זאת. מדוע עשויים ולא עלולים? מכיוון שצה"ל ידע לתת מענה הולם לכל איום כפי שידע לתת בעבר. בסופו של יום, אנחנו צריכים לסמוך רק על עצמנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם