למרטין לותר קינג השלישי יש עדיין חלום
חמישים שנה אחרי נאומו ההיסטורי של מרטין לותר קינג, בנו וממשיך דרכו מאוכזב: "החלום של אבא טרם התגשם"
חמישים שנה אחרי הנאום ששינה לנצח את פניה של ארצות הברית, מרטין לותר קינג השלישי, פעיל חברתי מוכר שבמשך שנים עמד בראש המרכז לשיוויון זכויות על שם אביו ומייסד ארגון "מגשימים את החלום", בוחן את המציאות בעיניים פקוחות.
הוא רואה את ארצות הברית שוקעת בנוסטלגיה ומתמכרת לרומנטיקה האופפת את יום השנה החמישים לנאום המפורסם ביותר שידע העולם במאה העשרים, ויודע שהמאבק רחוק מסיומו. מבחינות רבות החלום הגדול של אביו הוא עדיין בגדר משאלת לב של שחורים רבים בארצות הברית, יותר מאשר מציאות קיימת.
חמישים שנה אחרי, האם התגשם החלום של אביך על מציאות שבה ילדיו נשפטים לפי מעשיהם ולא לפי צבע עורם?
"לא. אני רוצה לשים את זה בהקשר רחב יותר. המצעד לוושינגטון היה מצעד לחופש ולתעסוקה. האירוניה היא שחמישים שנה אחרי, אנחנו עדיין נאבקים על חופש, על עבודה, אבל הפעם גם על צדק. החלום של אבא שלי התגשם רק בחלקו, אבל החלק הגדול של החלום טרם התגשם.
"בוא ניקח שני אירועים שהתרחשו רק בחודשיים האחרונים. הראשון, פסיקה של בית המשפט העליון שביטל את הסעיף העיקרי של 'חוק זכות ההצבעה משנת1965' (סעיף שחייב מדינות בעלות היסטוריה של אפליה להעביר לאישור הממשל הפדרלי כל שינוי בחוקי ההצבעה המקומיים, צ"י). ואילו האירוע השני הוא פסק הדין במשפט מותו של טרייבון מרטין, פסק דין שרבים מאיתנו סבורים כי לא עשה צדק עם מה שקרה.
"אנסח זאת כך: ב-1964 הקונגרס האמריקני העביר את 'חוק זכויות האזרח', ואילו שנה לאחר מכן את 'חוק זכות ההצבעה', שהבטיח את הזכות של כל השחורים להצביע. ב-1968 עברה תקנת הדיור ההוגן, כך שהרבה אנשים סברו שהמאבק לשוויון זכויות הסתיים.
אלא שאני טוען שהפסיקה של בית המשפט העליון ופסק הדין במשפט של טרייבון מרטין מחייבים הקמה של קואליציה חדשה, קואליציה שתעורר את המצפון של המדינה הזאת ותפעל ליישום צדק אמיתי. לכן המאבק היום הוא לא רק על חופש ועל עבודה אלא גם מאבק למען הצדק".
השוויון אולי נקבע בחוק, אבל האפליה בארצות הברית ממשיכה לבעבע מתחת לפני השטח. הדלתות אולי נפתחו באופן רשמי בפני אזרחי כל המדינה, אלא שרק מעטים מהשחורים מאמינים באמת ובתמים שהם יכולים לעבור דרכן, שכן קל יותר לשנות חוקים בעיתיים מאשר נטיות לב גזעניות, ואחווה אינה דבר שאפשר לכפות מכוח החוק.
זוגות מעורבים בארצות הברית זוכים גם היום ללא מעט מבטים עקומים. הסיכוי של צעיר שחור להגיע לאוניברסיטה נמוך בהרבה מזה של צעיר לבן, ומנגד סיכויו לסיים את חייו בבית כלא גבוהים לאין שיעור. וכן, נער שחור בן 17, חבוש בקפוצ'ון, שמסתובב בשעות הערב בחוץ, מעורר גם היום את חשדם של מרבית האזרחים הלבנים בארצות הברית.
מה אתה זוכר מהנאום המפורסם ההוא שנשא אביך ב-28 באוגוסט 1963?
"הייתי בן חמש אז, ואני לא יכול להגיד שאני זוכר את הנאום כפי שהוא נישא באותו יום. מה שאני כן זוכר הוא את התכונה הגדולה שהייתה בבית שלנו לקראת הנאום, את התנועה הגדולה של אנשים שבאו ויצאו. לאשתי ולי יש ילדה בת חמש, והיא הרבה יותר מודעת למה שקורה סביבה ממה שאני הייתי ב-1963. נראה שהילדים שלנו היום מעורבים באופן אחר במה שקורה סביבם ממה שאנחנו היינו בגיל הזה.
"כך שאני לא זוכר פרטים מהנאום עצמו, אבל אני כן זוכר את הציפייה הגדולה לפני, ואת ההתרגשות הגדולה שבאה אחריו. אני זוכר את ההורים שלי חוזרים הביתה מוושינגטון כשהם אחוזי התרגשות. אני זוכר את האנרגיות האדירות שהיו בבית, את התחושה האדירה של הגשמה. בסופו של דבר, אף אחד לא שיער שיהיה קהל רב כל כך, שתהיה התרגשות גדולה כל כך. הם בהחלט קיוו שזה יהיה המצב, אבל אף אחד לא היה יכול לדעת עד כמה גדול זה הולך להיות".
אתה אומר שבגיל חמש לא היית מודע למשמעות האמיתית של האירועים שהוביל אביך. מתי כן הבנת שיש לך אבא שמשנה את ההיסטוריה של ארצות הברית?
"אני חושב שהפעם הראשונה שבה הבנתי באמת הייתה כשהוא נרצח ב-1968, כשהייתי בן עשר. כשראיתי את האלפים הרבים של האנשים שזרמו לאטלנטה לחלוק לו כבוד אחרון. כל דמות פוליטית שרצה לתפקיד מסוים באה ללוויה שלו.
"מריצ'רד ניקסון שניצח בבחירות באותה שנה, דרך רוברט קנדי, שנרצח חודשיים לאחר מכן, ועד לג'קי קנדי, אלמנתו של ג' ון קנדי, והסנאטור טד קנדי. אבל לא רק פוליטיקאים. היו שם גם ספורטאים וזמרים ושחקנים - ארית' ה פרנקלין, הארי בלפונטה, שהיה מאוד קרוב לאבא שלי, מרלון ברנדו, והרשימה עוד ארוכה. באותו רגע היה ברור לי שאבא שלי לא רק תרם תרומה גדולה לקהילה ולאומה אלא לעולם כולו".
איך מסבירים לילד בן עשר שירו באבא שלו?
"מה שמעניין הוא ששמעתי שירו בו בזמן שאני והאחים שלי צפינו במהדורת חדשות הערב, כשעל המסך הופיעה כתובית ובה נמסר שירו במרטין לותר קינג. רצנו לחדר של ההורים שלי, אלא שאמא שלי כבר קיבלה את הטלפון מהכומר ג'סי ג' קסון שהיה לצדו בזמן הירי, והחלה להתארגן לצאת לכיוון ממפיס כדי להיות לצדו. בהמשך הערב, כשהיא כבר יצאה לשדה התעופה באטלנטה, נודע לה שהוא מת בבית החולים, כך שבסופו של דבר היא החליטה לחזור הביתה ולהיות איתנו".
ומה היא אמרה לכם?
"אני זוכר היטב את מה שהיא אמרה לנו. היא אמרה: ?אבא עשה עבודה מדהימה, ואלוהים החליט לפצות אותו על שירותו ולקחת אותו אליו, אז הוא הלך לנוח עם אלוהים. כשתראו אותו, זה ייראה לכם כאילו שהוא ישן. זה ייראה לכם שהוא לא מסוגל לשמוע אתכם או לענות לכם, אבל יום יבוא ונראה אותו שוב".
חמישים שנה אחרי, החברה האמריקנית ממשיכה לצמוח ולהתפתח בצל הנאום שנכנס מתחת לעור של אומה שלמה. זה היה רגע השיא של המאבק לשוויון זכויות, שהחל לקבל ביטוי מעשי שמונה שנים קודם לכן בסדרת הפגנות, שביתות, מחאות פרטיות, קריאה קולנית לשינוי ולא מעט מתיחות חברתית. הנאום ההוא של מרטין לותר קינג היה האירוע המכונן של המצעד הגדול לוושינגטון, או כפי שהוא ידוע בשמו הרשמי: "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות".
עשרות שנים של תחושת קיפוח מבעבעת הגיעו לנקודת רתיחה על רקע אנדרטת לינקולן המפורסמת בגבעת הקפיטול האמריקנית, וכל זה התרחש מאה שנה בדיוק אחרי הכרזת האמנציפציה של הנשיא לינקולן בשיאה של מלחמת האזרחים בארצות הברית - הכרזה ששיחררה מיליוני שחורים אמריקנים מחיי עבדות וניצול קשה, אך התקשתה לשחרר אותם משלשלאות הנחשלות, הדיכוי, האפליה והגזענות שהמשיכו לרדוף אותם עוד עשרות שנים לאחר מכן.
במציאות המתעתעת שנוצרה בשנים ההן החליפו את העבדות הרשמית מאות חוקים ותקנות מקומיות בעשרות מדינות, מרביתן בדרום, שנוסחו באופן שנועד להבטיח את השארתם של השחורים בתחתית סולם המעמדות החברתי. החוקים נועדו לוודא שגם לאחר שהובטחה בחוק זכותם של השחורים להצביע בבחירות, הם יצטרכו להתמודד עם סדרת מכשולים בלתי עבירים בדרכם לקלפי: למשל, הם יוכלו לנסוע בתחבורה ציבורית, אבל לא בכל הקווים ורק בחלקים מסוימים של האוטובוס.
היו קיימים אז בתי ספר ללבנים ובתי ספר לשחורים. סטודנט שחור שנרשם לאוניברסיטה לבנה במיסיסיפי לווה בחמשת אלפים אנשי ביטחון שמבטיחים שלא יבוצע בו לינץ'. בעלי דירות לבנים לא היו מוכנים להשכיר את נכסיהם לדיירים לשחורים.
בעלי עסקים לבנים העסיקו רק לבנים, ועובדים שחורים עבדו תמורת שכר נמוך יותר ממקביליהם הלבנים. המציאות הזו הובילה נער בן 14, אמט טיל, אל מותו בשנת 1955: עינו נעקרה וגופתו הושלכה לנהר לאחר שהעז לדבר עם אישה לבנה.
מארגני המצעד, קואליציה של שישה ארגוני זכויות אזרח, הגדירו כמה יעדים עיקריים לקראת האירוע: חקיקה משמעותית בנושא שוויון זכויות; ביטול ההפרדה בבתי הספר בארצות הברית; קידום פרויקטים לעבודה ציבורית, כולל תוכניות הכשרה; חקיקה פדרלית שאוסרת אפליה במקומות תעסוקה פרטיים וציבוריים; ושכר מינימום של שני דולרים לשעה.
במסדרונות הממשל נערכו למצעד במתכונת חירום. הניסיון של ראשי הקהילה השחורה להתאסף דווקא למרגלות סמלי השלטון בוושינגטון נתפס בעיני רבים כלא פחות מקריאת תיגר על הסדר החברתי ושלטון החוק. כשהמארגנים נפגשו חודשיים קודם לכן עם הנשיא קנדי, הוא הזהיר אותם לבל יקדמו "מדיניות של הפחדה" בקרב הציבור.
"אני זוכר היטב את הפגישה הראשונה שערכנו עם הנשיא קנדי בבית הלבן, שבמהלכה סיפרנו לו על הכוונה לצעוד לוושינגטון", נזכר ג' ון לואיס, כיום נציג מדינת ג' ורג'יה בבית הנבחרים האמריקני ואז צעיר הנואמים במצעד - רק בן 23. " יכולת לראות מיד לפי שפת הגוף שלו שהוא לא אהב את הרעיון", הוא ממשיך. "למעשה, אני זוכר שהוא שאל: 'אם אתם מביאים את כל האנשים הללו לוושינגטון, לא ייווצר כאוס ותפרוץ אלימות?'"
אך לא כולם היו מנומסים כמוהו. למשל, זמן קצר לפני המצעד הטיח אחד האורחים בתוכנית "פגוש את העיתונות" בפני מרטין לותר קינג כי "בלתי אפשרי להביא לוושינגטון מאה אלף כושונים משולהבים בלי שזה יוביל לאירועים אלימים ויצית מהומות".
החשש מפני התלקחות אלימה היה ממשי, שלא לומר היסטרי. במשטרה ובכוחות הביטחון נערכו כשם שנערכים לניסיון הפיכה. עוצר יציאות הוטל על אלפי שוטרי משטרת וושינגטון, והצטרפו אליהם אלפי שוטרים ואנשי המשמר הלאומי שהוטסו במיוחד ממדינות סמוכות. משרד ההגנה האמריקני שלח עוד כעשרים אלף חיילים שהוצבו בנקודות אסטרטגיות בשכונות הסמוכות למקום האירוע.
בנוסף, לראשונה מאז ביטול "חוק היובש" שלושים שנה קודם לכן, נאסרה מכירת משקאות חריפים בבירת ארה"ב בזמן המצעד. בתי כלא בוושינגטון העבירו את אסיריהם למתקני כליאה במדינות סמוכות כדי לפנות מקום לאסירים כהי העור שהיו צפוים למלא את תאיהם. גם בכל בתי החולים באזור נערכו במתכונת חירום לקראת טיפול בהמוני נפגעים. ניתוחים לא דחופים בוטלו, וכל הצוותים הרפואיים נדרשו לאייש את בתי החולים במסגרת הכוננות הגבוהה.
אלא שלקינג היו תוכניות משלו. הוא הרי סיפר לא פעם ששאב את מקור ההשראה העיקרי שלו ממאבקו ההירואי והלא אלים של מהטמה גנדי בהודו. כשביקר במדינה ארבע שנים קודם לכן הצהיר: "היום אני משוכנע יותר מאי פעם שהבחירה בהתנגדות לא אלימה היא כלי הנשק היעיל ביותר עבור ציבור מדוכא הנאבק לצדק ולכבוד אנושי". בעקבות כך, במקום קריאה למרי אזרחי קיבלו מאות אלפי הצועדים את בוב דילן על הגיטרה.
במקום התנפלות המונית על מוסדות הממשל נאלצו אלפי השוטרים להתמודד עם מאות אלפי לבנים ושחורים שלובי ידיים. במקום הפיכה הם קיבלו סדרת נאומים נוקבים שזורים בשורות פואטיות. אך מעל כולם היה זה נאומו של קינג שהרטיט אומה שלמה, לבנים ושחורים, חברי קונגרס ופועלים פשוטים; נאום שנחשב עד היום לא רק לרגע השיא במאבק השחורים לשוויון זכויות אלא גם לאחד הנאומים הגדולים ביותר שידעה ארצות הברית אי פעם; נאום שנקרא כמו פואמה;
שחלקיו זורמים בטבעיות בין עבר קודר לעתיד ורוד, בין תלאות ההווה לפנטזיית העתיד; נאום תוכחה נוקב שמכה כמו אגרוף בבטן הרכה של המדינה, אבל בשום שלב לא חותר תחתיה; שקורא לשינוי מערכת החוקים אך שואב את עוצמתו מהחוקה. "אחרי הנאום של מרטין לותר קינג חזרנו לבית הלבן", נזכר ג' ון לואיס. "הנשיא קנדי הזמין אותנו פנימה. הוא עמד בכניסה וקיבל כל אחד מאיתנו כמו אב גאה שהיה מאושר שהכל עבר בשלום.
"הוא לחץ לכל אחד מאיתנו את היד ואמר כל הכבוד, כל הכבוד', ואז הוא לחץ את היד של קינג ואמר: 'ולך יש חלום'". " היינו מדברים על העבודה של אבא לעתים קרובות, במיוחד בימי שבת בבוקר, כשהוא היה מתכונן לדרשה שלו בכנסייה שלנו", נזכר מרטין לותר קינג השלישי.
"כולנו היינו קמים בסביבות שבע וחצי בבוקר, בשמונה מתיישבים לאכול ארוחת בוקר, ואחרי שהוא היה מוביל אותנו לתפילה קצרה הוא ואמא שלי היו מדברים על מה שצפוי לו באותו יום, על מה שהוא הולך לומר בכנסייה, על התוכניות שלו לימים הקרובים, על המאבק".
היה לו בכלל זמן למשפחה, או שהוא היה "נשוי למהפכה"?
"הייתי מנסח זאת כך: הוא בילה איתנו מעט, אבל דאג שהבילוי יהיה איכותי. בכל פעם שהוא בילה איתנו הוא הקדיש את כל כולו כדי למלא את כל הצרכים שלנו. הוא היה לוקח אותנו לבריכה, היינו רוכבים על האופניים יחד. יצאנו לחופשות משפחתיות בכל מיני מקומות שהוא הוזמן אליהם. אבל כמו שאמרתי, מבחינת הכמות הוא בילה איתנו זמן מועט בלבד".
חמישים שנה אחרי שהחלום של מרטין לותר קינג הקיץ משנתה מדינה שלמה, ו-49 שנה לאחר שחוקק "חוק זכויות האזרח" ההיסטורי שהעביר הנשיא ג'ונסון, בקהילה השחורה של ארצות הברית יודעים שעוד מוקדם לחגוג. אפשר אף לומר כי חגיגות היובל של המצעד לא היו יכולות להגיע בעתוי רגיש יותר: פחות מחודשיים אחרי זיכויו של ג'ורג' זימרמן מרצח הנער השחור בן ה-17, טרייבון מרטין.
מדובר אולי במשפט הרצח המסעיר ביותר מאז משפט הרצח הכפול של כוכב הפוטבול לשעבר או ג'יי סימפסון, שבדיוק כמו אז לווה באווירה עכורה של חשדנות הדדית, תחושת קיפוח יוקדת, לא מעט גזענות סמויה וחוסר אמון במערכת המשפט.
הפרשייה הטרגית פתחה מחדש פצעים ישנים שמעולם לא הגלידו, והפכה להוכחה נוספת למיליוני שחורים אמריקנים לכך שגם היום רואים בהם מקור איום יותר מאשר שותפים לדרך. מרטין, מהבחינה הזאת, נפל לתבנית ששמורה לצעירים שחורים רבים בכל רחבי ארצות הברית: בן לאם חד-הורית שהוריו התגרשו כשהיה בן ארבע, תלמיד בינוני עם תשוקה לספורט ולמוזיקה שחורה, נטייה בעייתית לריסוס כתובות גרפיטי ועישון מריחואנה, ורקורד שכולל שלוש השעיות מבית הספר.
זימרמן, מצדו, מתנדב קהילתי בן 28, בן לאב לבן ולאם מפרו, גם הוא במידה רבה מסמל לבנים רבים שרואים מולם צעיר שחור עם קפוצ'ון ועוברים לצדו השני של הכביש. אלא שזימרמן החליט שבמקום לעבור צד הוא יתעמת עם הצעיר ש"מסתובב בשכונה ונראה חשוד", כפי שאמר בשיחת הטלפון למוקד החירום.
"הבחור הזה נראה כאילו שהוא מתכנן משהו רע, או שהוא על סמים או משהו. יורד גשם והוא מסתובב סתם", הסביר . בהמשך לא הסתיר את נטיית לבו הגזענית כשהטיח: "הכושונים המזדיינים האלה, הם תמיד מצליחים להתחמק מהכל". כשהאיש במוקד החירום מבקש ממנו לא להמשיך לעקוב אחרי מרטין, זימרמן משיב: "בסדר". בפועל לא רק שהוא לא עוזב אותו, אלא שהוא אף ממשיך לעקוב אחרי מי שהפך בעיניו לאיום על שלום הציבור רק בשל גוון עורו וסגנון לבושו.
בסוף, כידוע, זה נגמר בהחלפת מהלומות הדדית, בצעיר שחור שנורה למוות מטווח אפס, וביורה לבן למחצה והיספני למחצה, עם שיגעון גדלות ושנאה לשחורים, שהפך בחסות פסיקת חבר המושבעים לאדם חופשי.
מבחינת ראשי הקהילה השחורה מדובר היה בהזדמנות נוספת להזכיר לכולם שהדיבורים על קץ הגזענות היו מוקדמים מדי. "הייתה תחושה שאנחנו מעבר לגזענות", תקף הכומר ג' סי ג' קסון בשיאו של המשפט. "זאת תחושה שגויה. השחורים בארצות הברית נמצאים תחת מתקפה. רודפים את השחורים, עוצרים את השחורים, מרשיעים את השחורים ובסופו של דבר גם הורגים אותם".
הרטוריקה שבה בחרו ג' קסון וחבריו לוחמנית במיוחד. את מקורותיה היא שואבת מימי מלחמת האזרחים, ובבסיסה שוכן העלבון הצורב של מי שמשוכנעים שגם היום, כמעט 150 שנה לאחר תום המלחמה, ארצות הברית עדיין מחולקת בין צפון לדרום; ששווי חייו של צעיר שחור עור תלוי לא מעט בשיוכו הגיאוגרפי; ושהכרעת חבר מושבעים בקונטיקט תהיה שונה מהכרעת חבר מושבעים בפלורידה.
"זה רגע מכמיר לב שמאשר לרבים מאיתנו שהבעיה הכי גדולה עם הדרום החדש היא שהוא מאופיין ברוח הזמן והמקום של הדרום הישן", הגיב בנג' מין טוד, נשיא ארגון הגג של בני המיעוטים בארצות ברית (NAACP)". מדובר בצדק נוסח הדרום הישן", התקומם ג' סי ג' קסון. "מה שחבר המושבעים קבע הוא שאם אתה צעיר שחור שלא עושה שום דבר רע חוץ מלחזור הביתה אחרי שקנית משהו לאכול, אפשר להרוג אותך בלי סיבה ולצאת זכאי", תקף הכומר אל שרפטון.
אתה חושב שאם טרייבון מרטין היה לבן וג' ורג' זימרמן שחור, פסק הדין היה שונה?
"מובן שאין לנו דרך לדעת בוודאות, אבל התחושה שלי היא שכן, שפסק הדין היה שונה אם מרטין השחור היה עוקב אחרי זימרמן הלבן. וזו בדיוק הנקודה שלי. חמישים שנה אחרי המצעד לוושינגטון אנחנו עדיין לא נשפטים על סמך האופי או המעשים שלנו, אלא על סמך הצבע של העור שלנו. הרבה צעירים שחורים נשפטים לפי איך שהם מתלבשים, לא לפי מי שהם באמת".
אך לא רק בפלורידה הדרומית. גם ניו יורק שבצפון, הנאורה והמתקדמת, מצאה את עצמה בחודשים האחרונים במרכזה של סערה לאומית בעלת ארומה גזענית מובהקת, על רקע נוהל משטרתי ששמו "עצור וחפש". הנוהל הזה החל כחלק מהמאבק הבלתי מתפשר באלימות שראשיתו בתקופת ראש העיר לשעבר רודי ג'וליאני הרפובליקני, וקיבל ביטוי בימי ראש העיר הנוכחי מייקל בלומברג. הנוהל המשטרתי האמור מאפשר לשוטרי ניו יורק לעצור לבידוק כל אדם שנראה להם חשוד, ובמידת הצורך גם לסרוק את גופו.
אלא שמה שעל פניו נראה כמו צעד נייטרלי למיגור האלימות הפך עם תרגומו לרחובות ניו יורק הדחוסים והלחוצים להיתר פרוץ, המאפשר בידוק המוני תושבים מקומיים במשך העשור האחרון. כשמסדרים את המספרים לפי צבעים מתקבלת תמונה בלתי נתפסת: 90 אחוז ממי שעוכבו בידי המשטרה היו ממגזרי מיעוט, כמעט כולם שחורים, לעומת 10 אחוז לבנים בלבד.
זאת ועוד, לא רק שכמעט תשעה מכל עשרה עוברי אורח "חשודים" היו כהי עור, אלא שגם מספר המעוכבים לבדיקה עלה דרמטית, מ-160 אלף נבדקים בשנת 2003 ל-685 אלף בשנת 2011. ואם זה לא מספיק, הרי שבין מאות האלפים שעוכבו בכל שנה, 85 אחוז שוחחרו לאחר שלא נמצא רבב במעשיהם, מה שמחזק את הרושם שמדובר בעיכוב המוני של צעירים שחורים שדבר לא עומד מאחוריו מלבד גוון עורו של החשוד.
"בשנת 2011 לבדה עיכבה משטרת ניו יורק 685 אלף אנשים, מתוכם 13 אחוז בלבד לבנים", תוקף הכומר אל שרפטון, שהוביל בחודשים האחרונים את המאבק לביטול הנוהל הבעייתי. "זה לא צירוף מקרים. מדובר בבידוק על רקע גזעני בצורתו הבסיסית והמובהקת ביותר. ובניגוד לטענה של המשטרה שהעיכובים הללו מונעים פשיעה, מתוך מאות האלפים שנבדקו, 88 אחוזים נמצאו חפים מכל עבירה. אלו מספרים מדהימים ובלתי נתפסים.
"כשהרוב הגדול של הנבדקים הם לא לבנים, ומרביתם חפים מפשע, מה עוד אנחנו יכולים להסיק חוץ מכך שמשטרת ניו יורק מיישמת מדיניות של בידוק גזעני ואפליה?". "הגזענות קיימת", פוסק קינג. "אם אתה מסתכל על תנועה כמו 'מסיבת התה', אני לא אומר שכולם שם גזענים, אבל יש שם לא מעט פעילים שמחזיקים בדעות גזעניות. בנוסף אני חושב שיש לנו הרבה עבודה לעשות מול המשטרה, מול שוטרים שלא משנה אם הם לבנים, שחורים או היספנים, הם מחפשים לעצור בעיקר צעירים אפרו-אמריקנים.
וזו אחת הסיבות לכך שיש אסירים שחורים רבים כל כך. הם מהווים מטרה. מה שקורה בניו יורק, הנוהל של 'עצור וחפש', הוא הדוגמה המובהקת ביותר לכך. אני חושב שבאופן כללי ראש העיר בלומברג הוא ראש עיר מצוין, אבל בנושא הזה אני לא מסכים איתו".
כשקינג מדבר על חברי "מסיבת התה" הוא מתכוון לתנועת המחאה, הלבנה למהדרין והשמרנית לעילא, שקמה זמן קצר לאחר ניצחונו של ברק אובמה בבחירות של שנת 2008. מיליוני פעילים ממדינות המערב התיכון והדרום התאחדו, ומאחורי הדרישה שלהם לקיצוץ במסים ולסילוק הממשל מחיי האזרח עמד העלבון הצורב של מי שסירבו לקבל על עצמם את נשיאותו של המנהיג השחור.
"יש מעט מאוד אפרו-אמריקנים במדינה הזאת שלא עקבו אחריהם בעת שהם עשו קניות בחנות כלבו. וזה כולל אותי", אמר הנשיא אובמה לפני קצת יותר מחודש, בנאומו המפורסם בעקבות זיכויו של ג' ורג' זימרמן.
"יש מעט מאוד אפרואמריקנים שלא הלכו ברחוב ושמעו את רעש נעילת דלתות המכונית. זה קרה לי, לפחות לפני שהפכתי לסנאטור. יש מעט מאוד אפרו-אמריקנים שלא נכנסו למעלית וראו אישה המחזיקה את תיקה בעצבנות, ועוצרת את נשימתה עד שיש לה הזדמנות לצאת החוצה. זה קורה כל הזמן".
אובמה היה אמור להיות נשיא שמגלם בדמותו את ניצחונה הסופי של מהפכת שוויון הזכויות של הקהילה השחורה של ארצות הברית: הנשיא השחור הראשון בהיסטוריה של המדינה, שנבחר, כמה סמלי, ארבעים שנה בדיוק לאחר רצח מרטין לותר קינג; מי שהיה בן שנתיים בעת המצעד הגדול לוושינגטון, ושביקש להציג את עצמו כממשיך דרכו של קינג כשהושבע לכהונה שנייה בעודו מניח את ידו על ספר תנ"ך שהיה ספרו הפרטי של קינג.
אלא שדווקא רגע השיא של מהפכת השחורים חשף מחדש את הפנים המכוערות של השד הגזעני - פניהם של מי שהיו מוכנים להשלים אולי עם שחור בחלק הקדמי של האוטובוס, אבל לא היו מוכנים לקבל מציאות שבה שחור יושב בחדר הסגלגל בבית הלבן. שמרנים מכל רחבי ארצות הברית הפיצו באינטרנט קריקטורות של אובמה בדמות בן משפחת הקופים, כולל העיתון "הניו יורק פוסט" שפרסם לפני שלוש שנים קריקטורה של אובמה בדמות שימפנזה.
כך גם חברת בית הנבחרים של מדינת קליפורניה, מרילין דוונפורט, שבשיאו של הדיון הציבורי בנוגע למקום הלידה של אובמה העבירה לחבריה במפלגה הרפובליקנית תמונה של אובמה מוקף בקופים, תחת הכותרת: "עכשיו אתם מבינים למה אין תעודת לידה". כך עלה בתוצאותיו של סקר שערך מכון "פיו" בחודש יולי 2012, אחרי ארבע שנים של אובמה בבית הלבן: לא פחות מ-34 אחוז מקרב הנשאלים הרפובליקנים השיבו בסקר כי הנשיא אובמה הוא מוסלמי.
וכך גם מארק ויליאמס, יושב הראש של תנועת "מסיבת התה" ואחד ממייסדיה, שרגע אחרי שהוא מצהיר כי מדובר ב"תנועה של זכויות אדם" מתאר את הנשיא אובמה במונחים של רב מרצחים משוגע. כשאני שואל את ויליאמס בעצרת של התנועה במדינת מישיגן מדוע הוא וחבריו לא היו מוכנים לתת לאובמה הזדמנות להוכיח את עצמו, הוא משיב בהתרסה: "ולמה אי אפשר היה לתת לאוסמה בן לאדן הזדמנות להוכיח את עצמו?"
עד כדי כך?
"אויב של המדינה הוא אויב של המדינה, בין אם הוא טרוריסט ובין אם הוא אויב אידאולוגי מבפנים", הוא מדגיש. אלא שאז הוא ממהר לתקן את עצמו, ומודה שההשוואה מעט בעייתית ושמדובר בשני אנשים שמדורגים במקומות שונים בסולם הסכנה לגורלה של ארצות הברית.
"בן-לאדן יכול אולי להרוס את מגדלי התאומים, אבל אובמה יכול להרוס את אמריקה כולה. מה שאובמה עושה למדינה שלנו הוא טוטליטריזם מוחלט. ואם אנחנו מסתכלים על ניסיון העבר, על מה שקרה ברוסיה, מה שקרה באיטליה ומה שקרה בגרמניה, אז למשטרים כאלה הייתה תוצאה אחת, והיא רצח עם".
"הבחירה בברק אובמה הייתה משמעותית באופן בלתי רגיל בשביל הקהילה השחורה בארצות הברית", אומר קינג, "אבל אין ספק שעד עכשיו היא לא הביאה לשינוי המציאות. גם היום ילדים לא לבנים נשפטים בצורה שונה.
"יש לנו נשיא שחור, אבל זה עדיין לא מונע מאיתנו לבחון ילדים צעירים במונחים של שחור ולבן. זה לא אומר שאנחנו לא אומה טובה יותר מכפי שהיינו, אבל יש לנו דרך ארוכה לפנינו ואנחנו צריכים להמשיך לעבוד על הנושא של הגזע, כדי שנגיע ליום שבו הצבע שלך לא יהיה רלוונטי. אנחנו עדיין לא שם".
ייתכן שהבחירה של הנשיא אובמה רק פגעה במאבק של הקהילה השחורה?
"אין ספק שיש תגובה שלילית לכך שנשיא שחור נבחר. אני חושב שמרבית האנשים מכבדים את נשיאותו של אובמה, גם אם הם לא מסכימים עם המדיניות שלו. אבל אין ספק שיש לא מעט אנשים שמסרבים להשלים עם נשיאותו של אובמה כי הוא אפרו-אמריקני. אפשר לומר שרבים בתנועת ?מסיבת התה' לא מקבלים את הנשיא אובמה, ולכן אנחנו חייבים להמשיך ולעבוד".
מה לגבי הטענה שמופנית לא פעם כלפי אובמה מצד אנשים בקהילה השחורה, שלפיה הוא לא פועל מספיק לשיפור מעמדם של השחורים, שהוא לא "שחור" מספיק?
"אני בהחלט מודע לטענה שנשמעת לא פעם, שלפיה אובמה יכל לעשות יותר. יחד עם זאת, אני חושב שהתפקיד שלנו הוא לאתגר את הקונגרס ואת חברי בית הנבחרים כדי שיבינו שזה מה שאנחנו רוצים, ובעקבות כך גם הוא יבין שהוא צריך וחייב לעשות יותר. אני חושב שהתפקיד שלנו הוא לגרום לנשיא להבין שהוא צריך לפעול למען מדיניות מתקדמת יותר.
"כשאבא שלי נפגש עם הנשיא קנדי בשנת 1961 קנדי אמר לו: 'אני רוצה לעשות יותר דברים למען שוויון זכויות, אבל אתה צריך להבין שיש לי נושאים בוערים אחרים לטפל בהם'. אז אבא שלי הבין שהוא חייב לקדם מחאה ציבורית לא אלימה שתדחוף את הנשיא לפעול. אנחנו צריכים ליצור את המודעות הציבורית כדי שהנשיא יפעל בשם האינטרס של מי שסובלים במדינה שלנו. דברים כאלה לא קורים מעצמם".
אבל אולי היה אפשר לצפות מאובמה שבניגוד לקנדי יבין בעצמו מה צריך לעשות, גם בלי לחץ ציבורי.
"לא הייתי אומר שאני מאוכזב ממנו. הייתי אומר שאנחנו צריכים לאתגר את הנשיא ואת הקונגרס יותר, ואני לא חושב שאנחנו עושים את זה מספיק".
מי שכן החליטו לאתגר את ממשל אובמה ובית הנבחרים הם מאות מחוקקים מעשרות מדינות בארה"ב, מרביתן בדרום, שיצאו בשנים האחרונות בסדרת יוזמות מקומיות בניסיון להיאבק בשיעורי התמיכה הגבוהים (למעלה מ-90 אחוזים) שלהם זכה הנשיא אובמה בקרב המצביעים השחורים ב-2008 וב-2012. מאות הצעות חוק שמטרתן "השמירה על טוהר הבחירות" ביקשו להציב מכשולים בדרכם של בני המיעוטים לקלפי, ובראשם הדרישה להצגת תעודה מזהה ממשלתית עם תמונה.
על פניו הדרישה לגיטימית, במיוחד בעיניים ישראליות המורגלות לכך שכל אזרח חייב לשאת עמו תעודת זהות או כל תעודה מזהה אחרת ובה תמונה. אלא שבארצות הברית, שבה המקבילה לתעודת זהות הוא מספר ביטוח לאומי נטול תמונה, מדובר, כפי שברור לכולם, בדרישה ששמה לה למטרה למנוע הצבעה מהשכבות החלשות בחברה, ובעיקר מהשחורים והעניים.
דיירי שכונות העוני והגטאות המוזנחים, שחורים ברובם, שנסיבות חייהם הקשות מנעו מהם להוציא רישיון נהיגה - שלא לדבר על דרכון בתוקף - לא יוכלו להציג את עצמם בקלפי בהתאם להצעות החוק החדשות. הצעת החוק הזו עומדת בניגוד מוחלט ל"חוק זכות ההצבעה" ההיסטורי, שאושר בשנת 1965. החוק אוסר על המדינות לקבוע "דרישות סף להצבעה, תקנות, הליכים מנהלתיים או תנאים השוללים או מצמצמים את זכותו של כל אזרח אמריקני להצביע בבחירות, על בסיס גזע או צבע".
אז, ב-1965, המטרה הייתה לבטל עשרות חוקים מקומיים שאושרו בעשרות מדינות במטרה ברורה לצמצם עד כמה שאפשר את נוכחותם של מצביעים שחורים ובני מיעוטים אחרים בקלפיות; למשל הדרישה לכתב בעלות על רכוש בשטח המדינה, שלרבים מבני המיעוטים לא היה, או הדרישה למילוי מסמכים שחייבו ידיעת קרוא וכתוב, ידע שלא היה ברשותם של שחורים רבים, או הדרישה לתשלום אגרת הצבעה, שנקבעה בהתאם למספר הילדים במשפחה. עכשיו, במקום שטר בעלות על נכס רוצים לראות רישיון נהיגה; במקום אגרת בחירות מבקשים דרכון בתוקף.
הצעות החוק השנויות במחלוקת הפכו בראשית החודש למציאות מוגמרת, לפחות במדינת קרוליינה הצפונית, שאישרה הצעת חוק הקובעת כי תושב מקומי שיבקש להצביע יחויב להציג תעודה ממשלתית עם תמונה מזהה. סעיף בעייתי אחר מגביל משמעותית את ימי ההצבעה המוקדמת, במה שנתפס כניסיון להצר את הצבעת הקהילה השחורה, שרבים מבניה נוהגים להצביע בימי ראשון שלפני הבחירות, לאחר הביקור בכנסייה.
בקהילה השחורה המקומית תיארו את אישור החוק במונחים של לא פחות מהכרזת מלחמה - כמו חזרה לימי הסגרגציה האפלים ומלחמת האזרחים האלימה. "מותם של האלפים הרבים שנלחמו במסגרת המאבק לשוויון זכויות כדי להבטיח שהגזע לא יעמוד בדרכם של אזרחים המבקשים להצביע בארצות הברית לא יהיה לשווא", הבהיר ארווי ג' וינר, מראשי תנועת הגג של הקהילה השחורה בארצות הברית.
דברים דומים נאמרו בהודעה רשמית שפרסם הארגון: "הניסיון הישיר לדכא את זכויות האזרח של התושבים השחורים של צפון קרוליינה, ולהבטיח את שימור הכוח דרך מניפולציות של ההצבעה, הם פשעים נגד הדמוקרטיה המונעים בידי קיצוניים במדינתנו".
דברים ברוח דומה אמרה גם הילרי קלינטון, עד לא מזמן שרת החוץ וכעת אזרחית פרטית שלפי מרבית התחזיות צפויה להתמודד בבחירות הקרובות לנשיאות. "המחוקקים בקרוליינה הצפונית אישרו חוק שפירושו הדיכוי הגדול ביותר של זכות ההצבעה של התושבים המקומיים", תקפה קלינטון.
"בשנת 2013 לבדה הוצעו לא פחות משמונים חוקים המגבילים את זכות ההצבעה בלא פחות מ-31 מדינות. "לא כל מכשלה קשורה בהכרח בגזע, אבל כל מי שטוען שלא קיימת אפליה על רקע גזע בבחירות כנראה שלא ממש שם לב למה שקורה".
חמישים שנה אחרי המצעד הגדול לוושינגטון, אמריקה יכולה להתפאר בנשיא שחור, בשופט בית משפט עליון שחור (קלרנס תומאס) בשני סנאטורים שחורים וב-43 נציגים שחורים בבית הנבחרים. עם זאת, במקביל היא גם צריכה להתמודד עם כך ש-37 אחוז מהאסירים במדינה הם שחורים, אף שחלקם היחסי באוכלוסיה עומד על קצת יותר מ-14 אחוז (44.5 מיליון מתוך 313 מיליון תושבים). 42 אחוז מהנידונים למוות שחורים, ואחד מכל שלושה שחורים יבלה במהלך חייו מאחורי סורג ובריח.
בדיוק כמו ב-1965, שיעור האבטלה כיום בקרב השחורים גדול פי קצת יותר משתיים מאשר בקרב הלבנים (12.6 לעומת 6.6 אחוז). הכנסת החציון של אזרח שחור עומדת על 67 אחוז מזו של מקבילו הלבן (21 אלף דולר בשנה לעומת 27 אלף דולר). 45 אחוז מהשחורים בלבד הם בעלי בתים, לעומת 70 אחוז מהלבנים. 72 אחוז מהילדים השחורים גדלים בלי אבא, ואילו מספר הנערות השחורות שנכנסות להיריון במהלך התיכון גדול כמעט פי שלושה ממספר הנערות הלבנות ההרות.
תוחלת החיים של שחור ממוצע בארצות הברית עומדת כיום על 72 שנה, לעומת 77 שנים הצפויות לאזרח לבן. שיעור השחורים שנרצחים גבוה פי ארבעה וחצי מזה של הלבנים (18 על כל מאה אלף, לעומת ארבעה לבנים על כל מאה אלף).
חמישים שנה אחרי הנאום של אביך, אולי צודק מי שטוען שאי אפשר להפיל את הכל רק על הרוב הלבן, ושהבעיה מתחילה לא פעם בתוך המשפחה: בשיעור הגבוה של הילדים השחורים שגדלים בלי דמות אב, בתלמידות התיכון השחורות שנכנסות להיריון במספרים גבוהים במיוחד, באלימות הגדולה שגובה את חייהם של צעירים שחורים רבים. מה האחריות שלכם בכל זה?
"אין ספק שעל הקהילה השחורה מוטלת אחריות לעשות יותר. אבל הדרך שבה אני בוחן את המצב היא לפי האמירה הידועה: החוזק של השרשרת תלוי בחוזק של החוליה החלשה ביותר שלה. אם יש לך חוליה חלשה אחת בקהילה, אז חוליה אחרת צריכה לפצות על זה ולמלא את החלל שנוצר. אני חושב שאנחנו צריכים להפשיל שרוולים ולהביא שינוי בתוך הקהילה שלנו.
"אני חושב שעל הכנסיות להיות מעורבות יותר בגידול הצעירים שלנו, וכך גם יותר ארגונים חברתיים ובעלי עסקים. יש אמירה שמקובלת אצלנו, שלפיה דרוש כפר שלם לגדל ילד אחד. לצערי הכפר כולו לא ממלא את חלקו עכשיו, רק חלק מסוים. יש יוזמות טובות, יש ארגונים חשובים, אבל הבעיה גדולה מכדי שתיפתר בידי חלק מהכפר. אם כולם יעשו קצת במקום שקצת יעשו הרבה, יהיו לנו תוצאות טובות יותר בקהילה שלנו".
אם אביך היה חי היום, מה הוא היה אומר על הנשיא אובמה?
"אני חושב שאבא שלי היה גאה מאוד בעובדה שהאומה בחרה נשיא אפרו-אמריקני. אבל מהר מאוד הוא היה מתחיל לאתגר את אובמה, בדיוק כשם שהוא אתגר נשיאים קודמים. והוא היה מאתגר אותו סביב מה שהוא האמין בו. הוא היה דוחף אותו לקדם מדיניות שהייתה מפחיתה את העוני, שנלחמת בגזענות. הוא היה דוחף אותו לקדם חוקים שיילחמו באלימות כלי הנשק. העובדה שאנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה בנוגע למלחמה ברובי תקיפה היא בלתי נתפסת.
"העובדה שאנשים יכולים להשיג גישה לכלי נשק בקלות כזאת היא מקוממת. המציאות היא שהיום כל ילד יכול להשיג אקדח, וזה עוד לפני שאני מדבר על רובי תקיפה. אני חושב שאלו הנושאים שהוא היה מאתגר בהם את הנשיא אובמה: המאבק נגד תפוצת כלי הנשק, הקריאה לפעילות ממשלתית למיגור העוני, יצירת מקומות עבודה לצעירים שחורים ורפורמה שתקבע מדיניות הגירה אנושית יותר מזו שיש לנו עכשיו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם