מורה טוב יזהה את הילד ששותק בפינה
אם יוצאים מקופסת הציונים אפשר לעשות פלאים. על המורים להוציא את הילדים שמתחבאים מאחורי המחשב ולחבר אותם לחברה
כל מה שקרה לי, בחלק גדול משנותיי בבית הספר, אני לא מאחל לילדיי. אני רוצה שהבוקר הם ילכו עם חיוך על הפנים ויחזרו בסוף היום עם אותה הבעה, ולא עם מבט נוגה ורצון עז להיות חולה בהמשך השבוע. בית הספר מבחינתי צריך להדריך את ילדינו, קודם כל להיות בני אדם - ואחרי זה שיתעסקו עם נוסחאות ושינון פסוקים בעל פה.
הוא צריך להוציא את אלה שמתחבאים שעות מאחורי המחשב ולחבר אותם לחברה. ללמד אותם להיות מנומסים כשצריך, מתחשבים. לחזק את החלשים ובמיוחד לחנך. כן, מתמטיקה זה חשוב והיסטוריה גם ותנ"ך בוודאי. אבל אני רוצה שלמורה תהיה עין מספיק חדה כדי לקלוט שהבחור שיושב בפינה ושותק הוא לא טמבל כפי שכולם חושבים, אלא קצת מתקשה.
מורה טוב יכול לעשות פלאים. אותו קוסם שיוצא מקופסת הציונים ומהשחיקה האיומה של המערכת ושתלמידיו מביטים בו במשך השיעור, במקום להביט בשעון ולהתפלל שהמורה יסתום כבר.
אני יודע שרוב ההורים חיכו ל-27 באוגוסט בעיניים נוצצות, רק שהחופש הזה ייגמר, אבל גם ההוא שממש אין לו כבר סבלנות והיה מוכן לחתום על טופס העברה לפנימייה רחוקה, רוצה שילדיו יקבלו מדריך טוב לחיים וציונים זה לא הכל, תאמינו.
באותם ימים חשוכים, כשקטלגו אותי בשליש התחתון של הכיתה, ישב לפניי בחור מבריק, לימודית אני מתכוון. כל חלוקת מבחנים הייתה מבחינתו כמו טקס קבלת האוסקר. שלושים מועמדים וזוכה אחד. רק מה? לא בן אדם.
אז מאלה שישבו מאחורי הטאלנט, בשורה האחרונה, אחד יצא עיתונאי, שני עורך דין, שלישי משחזר חפצי אמנות ואילו הוא, המועמד הכמעט ודאי לפרס נובל, כמה שחיפשתי בפייסבוק ובגוגל לא מצאתי לו זכר. תלמיד טוב, אז מה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם