שיפודים
המרדף המתיש אחרי השלט של המזגן, המלצה על ספר שהגיבורה הראשית בו היא היאחזות בשומרון ומה היה קורה אם נתניהו היה מתחזה לנהג מונית
זה קרה בדיוק יומיים לפני מחרתיים בבית באזור תל אביב־יפו. איש אחד, אשר גורלו המר גרם לו להיות דומה לי בלי בדל הבדל, עשה את מה שהוא עושה בכל הימים האחרונים. הוא שאל: "איפה השלט של המזגן?"
למר אני הנ"ל יש יותר משלט מזגנים אחד בביתו, כי יש לו יותר ממזגן אוויר אחד. כך הוא מגן על איכות חייו המעולים מול הקיץ המישור־חופי. בזהירותו כי רבה הוא קנה מזגנים מאותה חברה, כך שהשלטים בביתו יתאימו זה לזה, ואם אחד ייעלם הוא יכול לקחת אחר.
ההצלחה של האסטרטגיה הזו נחשבת עד היום בעיני מומחי אסטרטגיה לדוגמה טובה לכישלון. השלט של המזגן תמיד איננו. הוא לא נעלם. הוא באיזשהו מקום. אבל כרגע, בדיוק יומיים לפני מחרתיים, כשאותו אדם זקוק ביותר למשב קריר ממזגנו - ובכן, כרגע הוא איננו.
גם השלט שהוא לקח מהמזגן בסלון איננו. והנה, בבקשה, גם מהסלון שואלת מישהי בעלת קול מוכר מאוד: "אולי ראית את השלט של המזגן?"
תגידו בוודאי: האיש הבעייתי הזה צריך לקנות עוד שלט. אענה לכם להגנתו: הוא עשה את זה. גם השלט הרזרבי איננו כרגע בסביבה. הוא יימצא עוד מעט, זה בטוח, בסוף מוצאים במקום קרוב איזה שלט רחוק שהוא, אבל ככה, להושיט יד ולמצוא את השלט במקומו? זה לא קרה כבר קיצים רבים.
מפעם לפעם רואה הנואש, שאפילו מתבייש לשטוח את הבעיה בפני הפסיכולוג הקרוב, מודעה שבה מבטיחים למכור לו שלט אוניברסלי.
כשהוא שואל לפרטים, הוא מבין שהוא צריך ללמד את השלט הזה. מר אני לא הצליח ללמד אף אחד מאום, למרות נסיונות רבים. איך יצליח ללמד שלט?
זו לא סתם תבוסתנות טכנולוגית. אפילו המוכרים של השלטים האוניברסליים האלה מודים בקול שפוף בסוף חקירה שאכן, אין טעם לנסות לטעת דעת בקודקודם של השלטים האוניברסליים, כי זה לא הולך בקלות.
מר אני שואל שאלה מהדהדת: מה כבר היה יכול לקרות אם אפשר היה להפעיל את המזגנים גם ללא שלט? זאת אומרת, לעלות על כיסא וללחוץ ידנית על איזה כפתור או שניים על השלט עצמו. שאלה זו, ככל השאלות ששואל מר אני, לא מקבלת תשובה. זו איננה בקשה גדולה, הוא אינו מבקש כפתור לנדנוד תריסים ולא מבקש כפתור לשינוי טמפרטורות, רק להפעיל את המזגן גם בלי השלט. אי אפשר. להפך: כל מודל חדש של מזגנים הוא תלוי שלט יותר מקודמו, עד שמר אני חושד שאפילו האפשרות לכבות מזגן באמצעות משיכת השטקר החוצה מכל חוריו איננה קיימת עוד בעולם.
לפעמים מר אני חושב שהוא רואה את השלט מוציא שש רגליים קטנטנות וממהר לרוץ להתחבא בפינות אפלוליות. כשהוא עט שמה הוא מוצא רק אבק חמים, אבל נדמה שהוא שומע גם צחוק מצלצל באיזו בת קול חשאית. החום כנראה משפיע עליי, חושב מר אני, והוא היה ממהר להדליק מזגן אם רק היה השלט בהישג יד, או במקומו במחזיק השלטים שנתנו לו עם המכשיר ואשר השלט אף פעם לא נמצא בו כי לקחו אותו משם להדליק מזגן אחר בבית וגם שם הוא איננו, כי טלפנו פתאום והוא רץ לחפש את הטלפון ובינתיים הניח את השלט איפשהו.
לו היה אני היקר לי מוצא את השלט, הוא היה יושב עכשיו באוויר ממוזג וממשיך לכתוב ולארגן את דבריו על הנושא באופן שיהיה בהם היגיון וגם לקח מועיל לציבור. אלא שחם. לח. הביל במישור החוף. ואין שלט.
ראש ממשלת נורווגיה ינס סטולטנברג יצא לרחובות כנהג מונית, ואסף אזרחים ברחוב. הוא טען שזה כדי לשמוע את דעתם.
אם זה היה קורה בישראל, האזרחים היו נכנסים למונית, רואים את ביבי ליד ההגה, לא מתפלאים בכלל, ורק שואלים: "אה, גם אתה משלים הכנסה? אז עם מונה או בלי מונה?"
יש ספר ושמו "הגבעה" מאת אסף גברון. עד כה לא כתבתי עליו כי הייתי קשור לפרס ספרותי שהספר הוגש אליו (לא הייתי שופט, אבל קרוב למדי כדי להיזהר ממשוא פנים).
ספר מצוין. נכבשתי.
גיבורת הספר היא גבעה בשומרון. היאחזות. מעלה חרמש ג’. הדמות שכולם מתאהבים בה בעלילת הספר עצמה היא גיתית, נערה יפה מההתנחלות, אבל הקורא מתאהב דווקא בהיאחזות עצמה. וזה הדבר המהפכני בספר הזה.
בכל זמן הקריאה, כמו תמיד בתרבותנו הלאומית, חששתי מרגע המלכודת: מתי כבר יוצגו המתנחלים כאסון אנושי, וההתנחלות כפשע עולמי. זה לא קורה. לכן אומר למי מקוראיי בין המתנחלים שחושש מחינוכיות הספרות העברית: הסירו חשש. רוצו לקרוא.
צריך לומר שהספר זכה לביקורות טובות, ופה ושם בהרמת גבה על הגישה האוהדת למתנחלים, אבל תמיד שבחים. ובכל זאת הוא לא זכה לרעש הספרותי שהוא היה ראוי לו לדעתי.
לאחרונה נתבשרנו שהזכויות לתרגום הספר נמכרו לארצות רבות, ואפילו תמורת סכומים נאים (יותר מ־100 אלף אירו במקדמה. הנה, יש מי שזוכים לחיות מספרות).
מה שמעורר בי, כקורא, את הרצון לקרוא את הספר גם בעיניים של קורא זר. מה לעשות, אנו הישראלים לא יכולים להשתחרר לעולם מהתפקיד הכפוי של המסבירן.
נהדר היה לי להיכנס לעורו של קורא הולנדי או צרפתי, ולחיות דרך רגשותיו את היומיום על הגבעה, את החיים הצנועים והיפים המפכים בה למרות הקשיים שבחיים האלה, ואת האיום המתמיד על הבונים מצד כולם, כולל התמיהה שהקורא הדמיוני האירופי יחוש ודאי: מה לנשיא ארה"ב לדון בכמה קראוונים באיזה מקום שקט, נידח ונעלם?
יום אחד דיברתי על הספר עם אדם קובע ביותר בעולם הספרות העברית. הוא אמר לי: "ספר נהדר". אמרתי: "ספר על חיינו". והוא סיכם בנימה של צער: "אבל הם מנצחים בסוף".
מה שמצער קורא אחד הוא כתיבה מרעננת ואנושית בשביל קורא אחר.
הצפרדע, גדול בשנים, והנסיכה, רכה בשנים, ישבו ודיברו על הרבה דברים הרבה זמן. אבל בשלולית לא רק מדברים. בשלולית מגיע גם רגע שבו הצפרדע אמור לשאול: "ומה עם נשיקה?"
אם הרגע מגיע, הצפרדע יזכה כנראה לסירוב תקיף.
אם הרגע לא מגיע תתמה הנסיכה: "מה לא בסדר איתו? או איתי?"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם