חופש העיתונות
פעם, כשלתקשורת החופשית היה עתיד, גם עיתונאים ראו עולם
לא שאני מתכוון להתבכיין, אבל יש בי נוסטלגיה לבתי ההבראה של ההסתדרות. אני זוכר את סבא וסבתא על כיסא נוח מתקפל מבד גומי צבעוני בבית ההבראה במוצא או בזיכרון. ציפורים צייצו, נפיחות חרישיות יותר או פחות הופרחו. אח... פעם ידעו לחיות.
אם היית חבר הסתדרות, העבודה הייתה שולחת אותך לשבועיים נופש של מנוחה נכונה. קיבלת שינה הגונה בלילה, לבניה וביצייה לארוחת בוקר מזינה, הרצאות מחכימות על תזונה מאוזנת, ונטילטור ברזל, שלאף־שטונדה של לפחות שעתיים, ארוחה קלה וציפייה דרוכה לסעודת הערב. אז ידעו לנוח, ומי בכלל חשב להביא את הילדים?
חבר רווק שאל אותי פעם מה הבעיה הגדולה בחופשה עם ילדים קטנים. אחרי שנשמתי עמוק הבהרתי לו שאם הוא רוצה להבין עד תומה את החוויה, הוא צריך להשיג עז ולהסתובב איתה יום שלם, כולל נסיעה במכונית, סיור רגלי בזוויתן וסיבוב בקניון עזריאלי. מצד אחד יהיה עליו להקפיד להשאיר את העז בטווח ראייה, לבדוק מה היא מרימה, מה היא מכניסה לפה ולמי היא מורידה כאפה. מנגד אסור להשתמש ברצועה, אחרת יצחק קדמן של העזים ייקח אותו להסתכלות אצל עובדת סוציאלית. כדי להשיג את אפקט הבכי, הצרחות והזינוק על הרצפה כשלא מסכימים לקנות לצאצאים ארטיק או ג’אנק פוד אחר - מורת רוח שבמקרים קיצוניים כוללת גם הטחת ראש בבלטות ורקיעות פלמנקו ברגליים - עליו לשכור מקוננת גרוזינית ולספר לה תוך כדי עבודה שהוא לא מתכוון לשלם לה.
בקיצור, התעייפתי יותר מגנרל סיסי.
אל תטעו, נהניתי כהוגן בחופשה המשפחתית, אם כי לעתים אני חוטא בקנאה בחופשות אחרים. אחי האהוב שחי בצרפת (לצערי) יצא לפני שבועיים לווקאנס בן חודש בארה"ב. לפני שנתיים הוא עשה את וייטנאם על אופנוע, חלום אמיתי וכאוב שהוא נקודת מחלוקת מהותית ביני לבין אשתי. בעוד אני רואה את עצמי דוהר על אופנוע שטח אימתני כשנשים מביטות בי בתשוקה וגברים בוהים בי בקנאה, אשתי הריאליסטית רואה אותי נתקע במשאית, כשהראש ננעץ במפשעה ויוצא החוצה דרך התחת. חבר הציע לי לנסות לשכנע אותה שאיראה מגניב כשיורידו אותי מהמטוס על כיסא גלגלים. ויתרתי.
אני גם לא איש של חופשות אקסטרים. הדבר הכי קיצוני שקרה לי בחופש אירע בריצה על רצועת החוף היפהפייה בין נהריה לאכזיב. היה חם, הזעתי כמו חזיר והרחתי כמו מקום שלווייתנים באים למות בו. במקום מסוים חציתי גדר חלודה והרגשתי משהו חם בין הרגליים. הבטתי לאחור. כלב בוקסר חום הביט בי מופתע לרגע, ואז שב לתחוב את זרבוביתו הרטובה לתוך התחת שלי. אם הוא רק רוצה, הרהרתי, הוא מוריד לי בביס את הביצים. זזתי ממנו בזהירות, צועד לאחור. הוא הביט בי משועשע. הוא כנראה לא הריח דבר כזה בחיים שלו.
לכן אני גם לא טס לחופשה בשוודיה, למשל. לפי דיווח של הטלגרף הבריטי, דג הפאקו ממשפחת הפיראנה, שגודלו יכול להגיע ל־90 סנטימטרים ומשקלו ל־25 קילוגרמים, מאיים על אשכי השוודים. בעיתון הסבירו שהדג, המכונה גם בשם "חותך ביצים", נושך מתוך רעב. בדרך כלל הוא אוכל דגים קטנים, אמנם, אבל הוא גם לא בוחל באשכים. כנראה שהם טעימים לו. הגיוני. ביצי שור טעימות לנו. לקראת ירידת העיתון לדפוס התברר שהפרסום מוגזם, אבל מה שלא מוגזם הוא הסיפור שמגיע מברזיל, אם אנחנו כבר בקטע של כירורגיה חובבנית. גברת אחת תפסה את בעלה מצמיח לה קרניים עם גבר, ונעלבה עד כדי כך שבתגובה היא ניסרה את איברו בסכין לחיתוך לחם.
אם אתם גברים אתם מתכווצים עכשיו, ואם אתן נשים מתפרש על פניכן חיוך לא רצוני. אם אני כבר באינרציה, אז דעו שלא רק נשים נבגדות נוקטות באקט הבלתי סביר לחלוטין הזה, אלא גם רופאים. הרופא הרומני נום סימו ערך ניתוח בקע שגרתי, ולפתע לעיני עמיתיו הנדהמים תפס סכין סקלפל וחתך. אם לא די בזאת, הוא הדף את האיבר הקטוע אל שולחן סמוך וקצץ אותו לחתיכות קטנות. אחר כך תירץ את הפרוצדורה הלא שגרתית שנקט באובדן שיקול דעת עקב בעיות אישיות. אילו בעיות אישיות אתה צריך כדי לגרוס למישהו את הברנש הקטן לסטייק טרטר? רישיונו הושעה, והוא פיצה את האומלל ב־120 אלף פאונד. המסכן זכה לתחליף לא מתפקד תפור מעור הזרוע. המלצה שלי: צריכים ניתוח קילה? לא ברומניה.
נחזור לחופשות. לא פעם אני מקנא בחבריי ההייטקיסטים שטסים מטוקיו עד הלסניקי במימון העבודה. פעם, כשלעיתונות היה עתיד, גם עיתונאים ראו עולם.
הסופר והעיתונאי האמריקני ג’ין פאולר, הזכור כמי שאמר שה"דרך הטובה ביותר להיות כותב מצליח היא לקרוא כתיבה איכותית, לזכור אותה ואז לשכוח מאיפה אתה זוכר אותה", היה מומחה בסחיטת הוצאות עבודה ונסיעה. ב־1921 הוא נסע לצפון קנדה כדי לראיין שלושה אנשי צי אמריקנים שנסחפו בכדור פורח למשך חודש עד שנחתו בנקודה מבודדת ששמה מוס פקטורי. פאולר ועוד חמישה כתבים יצאו לדרך בקרון רכבת פרטי עמוס אוכל ומשקאות. עלות המשלחת הייתה 7,200 דולר, 1,200 לאיש.
כשפאולר חזר למשרד האמריקני דרשו ממנו חשבון הוצאות. הוא התחיל לעבוד על הרשימה, וגם אחרי שהכניס את כל הציוד והגרדרובה החורפית עדיין היה חסר לו סכום רציני. פאולר הוסיף רכישת מזחלת שלג יד שנייה וקבוצה של כלבי האסקי. העורך חזר עם חשבון לא מאוזן. פאולר הוסיף לרשימה את העובדה שהכלב המוביל הלך לעולמו, וסכום של 80 דולר שולם כפיצוי לבעליו ובנוסף 20 דולר הלכו על מצבה. החשבון עדיין היה לא מאוזן, בחמישה דולרים בלבד. פאולר הוסיף לרשימה זר פרחים לכלבה השכולה, וסגר את העניין.
היו זמנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם