מופע שנות השבעים: טל ברודי חי את המפה
טל ברודי, מגדולי שחקני הכדורסל בישראל, חוגג 70 ויש לו כבר מטרה לגיל 80: לשפר את העברית ולהיות נשיא המדינה
הקפטן ברודי בן ה־34, אז בעונה האחרונה שלו, ניגש לקבל את הגביע מנשיא התאחדות הכדורסל האירופית בורה סטאנקוביץ'. מדינה שלמה החסירה פעימה, כי הגביע הנהדר הזה, שרשת כדורסל מוכספת הייתה יצוקה עליו, כמעט נפל לברודי מהיד.
כששאלתי אותו השבוע מה קרה שם הוא הסביר שבפעם הראשונה בחייו הוא נתקל בגביע שהיה מורכב מבסיס שלא היה מחובר לגביע עצמו, ולא היה מודע לשני החלקים הנפרדים. “מהעונה הבאה הם כבר הדביקו אותו. אחרי כמה שנים החליפו אותו ונתנו גביע קטן ולא מכובד. אמרתי לסטנקוביץ' יום אחד שזה נראה לא רציני, והם באמת חזרו למודל הגביע שאני קיבלתי".
כמעט 36 שנה אחרי בלגרד חשב ראש ממשלה אחר, בנימין נתניהו, שברודי כבר עשה מספיק והוא ראוי להיות חבר כנסת מטעם הליכוד. ערב הבחירות הפנימיות במפלגה הפעיל נתניהו את כובד משקלו ויוקרתו כדי שברודי ייבחר לנציג מחוז השרון. ברודי המתוקתק והמצוחצח שם נפשו בכפו והסתובב בשוק של נתניה, טעם חריימה אצל צ'צ'ו וסיפר שאשתו תרצה, טריפוליטאית אסלית, לימדה אותו לאכול פלפלים חריפים ו"צחוג" (סחוג). זה לא עזר לו. מי שניצח אותו והתיישב על משבצת המחוז היה ח"כ דני דנון. עוד קצת מאמץ וברודי היה יכול להיות היום סגן שר הביטחון אצל בוגי יעלון.
אגב, הקשר החם עם הפוליטיקאים התחיל אצל ברודי כבר ב־71', בחתונתו עם אשתו הראשונה ואם שני ילדיו, רונית, במלון פארק בתל אביב. אחד מהמגיעים לברך אותו היה שר הביטחון דאז משה דיין. “הוא היה אורח הכבוד. הוא בא עם השליש הצבאי שלו, מתי רבינוביץ'. היינו עם הקבוצה כמה פעמים בבית שלו בצהלה.
היו לא מעט מקרים שהוא דיבר איתי כשהייתה מגיע לכאן משלחת אמריקנית, ואני יכולתי לעזור בכל מיני חיבורים, כולל הסוכנות היהודית, קרן קיימת או מכבי העולמית. הייתי בקשר עם אשתו רחל. מפכ"ל המשטרה הרצל שפיר היה מביא אותה למשחקים, ותרצה (אשתו השנייה של ברודי, א"פ) ואני היינו מחזירים אותה אחריהם".
מעניין שגם אחרי מלחמת יום כיפור מכבי שמרה את דיין, והוא היה מגיע ויורד לפרקט למרות שריקות הבוז מהקהל.
“כן, הוא היה ידיד המחלקה עד הסוף".
לא להאמין, אבל ברודי כבר בן 70, סב לשישה נכדים, והוא נראה נהדר. את היום שלו הוא פותח בחמש וחצי בבוקר. הוא מפונק באוכל, מאוד אוהב את המפרום של תרצה, לא אוהב זיתים, לא אוהב פטריות, לא מיונז וגם לא פשטידות. הוא אוכל הרבה דגים, אבל גם אוהב מאוד גלידות ועוגות. למרות זאת נושא הבריאות מעסיק אותו, והוא אורח קבוע בחדר הכושר.
ברודי מתאמן כמעט בכל יום: 40 דקות על הליכון, משקולות ידיים־רגליים, רכיבה באופניים (מרחק של 8-6 ק"מ בעשר דקות) ומתיחות. בגלל המספר העגול והמתקדם יחסית ברודי ניסה לדלג על הראיון הזה - כמו תמיד, באלגנטיות. הוא היה עסוק מאוד בתקופת המכבייה ונראה שהוא הישראלי היחיד שלקח את המשחקים האלה של העם היהודי ברצינות. יום אחרי המכבייה הצלחתי לתפוס אותו סוף־סוף וקבענו להיפגש. “תגיע לבית שלי בנתניה", הוא ביקש. נתניה? ברודי?
בעבר גר בבית מרווח על חצי דונם בהרצליה פיתוח, עם אשתו הראשונה רונית, שחיה היום בפריז עם ג'ק צימרמן, שהגיע למכבי בשנות ה־80 והשתכן למשך תקופה מסוימת בביתם של הברודים. היום הם נפגשים בעיקר בחגים ובאירועים משפחתיים (“היחסים קורקטיים. גם רבין נישק את ערפאת. אנחנו לא נופלים על הצוואר, אבל אין בעיות").
את הבית בהרצליה החליט למכור אחרי שנפל במדרגות ונפגע ברגל. תרצה הייתה בבית, אבל לא שמעה אותו צועק. “ברגע שזה קרה, זה היה מבחינתי סימן שאני צריך לעזוב כבר את הבית הזה, שהוא לא בשבילי. סיכמתי עם קונה בלחיצת יד על הסכום, ואז הגיע אליי מתווך עם קונה אחר שהציע לי במקום 50 אלף דולר יותר. היה לי ברור שאני לא מפר את לחיצת היד למרות ש־50 אלף דולר זה הרבה כסף. המתווך השתגע ממני", נזכר ברודי.
קבענו ב־10 וחצי בבוקר. הטעות שלי הייתה שהקדמתי בשלוש דקות ודפקתי על הדלת. הוא פתח אחרי דקה עם סימנים של קצף גילוח על הפנים. מזל. אם הייתי תופס אותו עם הזיפים זה היה שובר אותי ואת התדמית המצוחצחת שלו לתמיד. גם היום, 48 שנה אחרי שהגיע לישראל לכבוד משחקי המכבייה החמישית ככדורסלן נבחרת ארה"ב, ברודי נשאר הפטריוט האחרון כאן.
הוא אוהב ישראל מהזן הישן, הנקי והנאיבי. אין זה מקרה שחלון המרפסת שלו משקיף אל הים אבל גם לבית גולדמינץ, בית הספר לפיתוח מנהיגות של צה"ל, שמשמש גם כמתקן נופש של האגודה למען החייל. כבר שנתיים שהוא גר שם עם תרצה, אבל באפריל הקרוב יעברו לקומה 16 במגדל תל־אביבי חדש ליד נתיבי איילון (מרחק הליכה מהיכל נוקיה, או יד אליהו, כפי שקראו לו בזמנו של גופיה מספר 6).
אף שהעברית שלו הולכת ואוזלת משנה לשנה, סיכמנו מראש שנדבר בשפת היהודים על תחנות חשובות בחייו. אבל הוא רצה לדבר איתי בעיקר על ציונות, על הרצאות בחו"ל, ועל שיתופים שלו בפייסבוק למפגשים בין יהודים לערבים בחו"ל. הוא רוצה לספר למי שלא יודע שישראל היא מדינה נורמלית. בנימין נתניהו ויוסי פלד מינו אותו לשגריר של רצון טוב. וברודי אכן מדלג בין קהילות, קולג'ים ואוניברסיטאות, ועושה נפשות.
אתה מרוצה מהעברית שלך?
“לא. באתי בעונת 1967-1966 לישראל כדי לשחק במכבי עונה אחת, ולא היו לי תוכניות להישאר 48 שנה. אם הייתי יודע שאני נשאר, הייתי הולך לאולפן שהיה ממש מול הבית שלי בקינג ג'ורג'. במשך שנים, בדרך לאימון במגרש ברחוב אורלי, הייתי עובר ליד האולפן, אבל אף פעם לא נכנסתי".
ברודי הגיע מוכן. הוא מחזיק פתק קטן שעליו רשם את התחנות החשובות בחייו, ובהן הריצה עם הלפיד במכבייה השביעית ב־1965, עונת 1967-1966 ההיסטורית, שלמד להגדיר אותה כ"עמוד התווך" של הכדורסל הישראלי, הפרישה ב־1977, פרס ישראל ב־1979, משחק הפרידה נגד נבחרת אירופה ב־1980, הקשר עם “ידיד מחלקת הכדורסל של מכבי תל אביב", כפי שכונה אז משה דיין, הדלקת המשואה ביום העצמאות בשנת 2004. אנחנו מתיישבים וחוזרים בזמן אל חייו ופועלו של גדול שחקני הכדורסל בישראל.
שנה לפני שהגיע לישראל נבחר ברודי, בוגר אוניברסיטת אילינוי, לחמישייה השנייה של ה"אול אמריקנס", והתמקם במקום טוב בין עשרת שחקני המכללות הטובים של ארה"ב ב־1965. באותה חמישייה היו גם ריק בארי, בילי קניגהאם, ג'רי סלון ודריי בנטין. היו לו מהירות עצומה, שינוי כיוון חד וכניסה פנטסטית לסל בלי לפחד.
“באתי אחרי קריירה עשירה בארה"ב. הייתה לי זכות ליהנות משתי קריירות של משחק, שם ופה. לפני שנה קיבלתי את הכבוד באוניברסיטת אילינוי והעלו את חולצה מספר 12 שלי להיכל התהילה. הקבוצה שלי הייתה אלופת הביג 10, ובדראפט של 1965 נבחרתי למקום 13 שסלל לי את הדרך לאן־בי־איי, לבולטימור בולטס, שהיום נקראת וושינגטון ויזארדס. הייתה לי הבטחה לחוזה לשנתיים לפחות".
לפני שנתיים הוזמן לסנטרל היי סקול, שם למד בשנים 1960 -1961, ובהיכל התהילה שם הציבו את החולצה שלו ושל ג'ורג' לי, חברו לנבחרת בתיכון. “הבסיס של הקריירה שלי התחיל בחטיבת הביניים בניו ג'רזי. המאמן והמחנך שלי, דיגר פיליפס, היה טיפוס כמו בובי נייט. הוא ופרד פרייס, המורה בתיכון, אמרו לי שאם אני רוצה קריירה של כדורסלן גדול אני חייב להיות טוב בלימודים.
השקעתי בציונים כדי שאהיה בנבחרת בית הספר, ועשינו הישג של 50 שנה – זכינו באליפות ניו ג'רזי עם 24 ניצחונות ללא הפסד. נבחרתי שם לאול־סטאר", הוא מתאר. ברודי יצא משם עם תואר ראשון בחינוך גופני ותואר שני בפסיכולוגיה חינוכית.
בשליש הראשון של חייו ברודי חי את החלום האמריקני. מטוס פרטי עמד לרשות הנבחרת של האוניברסיטה והאולם היה מלא באופן קבוע ב־16,618 צופים. “היינו ההצגה הכי טובה בעיר, עם צ'ירלידרס, אוכל, טיפולים ומלגות לימודים". בשנה ההיא הגיעה בפעם הראשונה לארה"ב נבחרת ברית המועצות, עם המאמן היהודי אלכסנדר גומלסקי וכוכבו סרגיי בלוב. ברודי היה בשני המפגשים שלה מול הנבחרת האמריקנית.
החינוך האמריקני לימד אתכם לשנוא את הרוסים?
“הייתה מלחמה קרה עם ברית המועצות. אני גדלתי על משבר הטילים בקובה, עם קנדי וחרושצ'וב. אנחנו היינו דמוקרטים והם קומוניסטים, אנחנו הטובים והם הרעים. אחר כך זה קצת השתנה. שיחקתי בנבחרת בטורניר בסיציליה יחד איתם, עם צ'כוסולובקיה ואיטליה.
"ראיתי פעם ראשונה שהם לא כאלה שדים. הם היו בני אדם שחיו במדינה עם חיים קשים. כשגומלסקי פגש אותי בפעם הראשונה באינדיאנאפוליס, הוא ניגש אליי ושאל ‘יו ג'ואיש בוי?' הוא ראה שאני משחק עם שרשרת ועליה מזוזה".
איפה היית בגמר הכדורסל המפורסם של אולימפיאדת מינכן בין האמריקנים לרוסים, כשהפסדתם בנקודה?
“הייתי עם נבחרת ישראל בטורניר המוקדמות לאולימפיאדה, באוגסבורג, ואחרי שלא עלינו טסתי לחופשה בבהאמאס ושם ראיתי את השופטים מחזירים שלוש פעמים את הכדור לרוסים להתקפה אחרונה, כדי שהם ינצחו. עד היום ארה"ב לא לקחה את מדליות הכסף מהמשחק ההוא".
נקמת בהם בווירטון בניצחון על צסק"א?
“זו הייתה הפעם הראשונה שהם החליפו איתנו דגלונים ואכלו איתנו ארוחת ערב משותפת".
הוא הגיע לישראל במקרה. על ארץ הקודש לא דיברו כמעט בבית של מקס האב, בניו ג'רזי. זה היה בית יהודי לא ציוני, למרות שמקס ברודי - שהיגר לאמריקה מלודז' שבאוקראינה - קפץ בתחילת שנות ה־20 לארץ ישראל וסייע בבניית תחנת החשמל בנהריים ושדה התעופה בהרצליה.
ה"בולטס" סידרו לברודי דירה נחמדה, ואז הגיע מכתב מסניף מכבי בארה"ב שהזמין אותו להשתתף בנבחרת האמריקנית למכבייה. “אז באן־בי־איי היו תשע קבוצות ולא שלושים כמו היום, והמשכורת הממוצעת הייתה 30 אלף דולר לשנה. וילט צ'מברליין הגדול הרוויח אז 120 אלף דולר לשנה, אבל כל זה לא היה גורם בהחלטה לנסוע לארץ.
רציתי שבולטימור תעשה עליי טרייד עם פילדלפיה, שהייתה צריכה רכז. ידעתי שבבולטימור יש כמה שחקנים שמתחרים על התפקיד שלי, ובפילדלפיה בטוח אשחק. נשארתי איתם בקשר ואמרנו שנדבר. במכבייה הכל השתנה".
למה?
“נסעתי לסיורים בירושלים, במצדה, בים המלח. פתאום ראיתי את החיים החברתיים כאן, את האנשים, והבנתי שמדובר במקום ממש טוב לחיות בו, לא איזה חור כמו שחשבתי. בתי קפה, ריקודים. הלכנו למרפסת של מלון אכדיה בהרצליה, ובסופי שבוע היו שם הבנות הכי יפות. חוף הים שיגע אותי. התאהבתי בכל זה.
מרק ספיץ היה שם, ראיתי יהודים שמדברים עברית, הרגשתי חלק ממשהו גדול וזה השפיע עליי מאוד. שני מאמנים, שמוליק יעקבסון ואהרון קפלן, באו לניו יורק, ראו אותי במחנה ודיווחו עליי לנח קליגר ושמלוק מחרובסקי ממכבי תל אביב, ש'צריך לבוא בחור יהודי, ותטפלו בו'. אם הם היו מדווחים לאנשי הפועל תל אביב, הייתי מגיע להפועל".
שמלוק וקליגר באמת חיכו לברודי מרגע שנחת ועד שעזב כדי לשוב. “דיברתי רק אנגלית, והם אירחו אותי ודיברו איתי על ציונות בתור יהודי. הם אמרו שמדינת ישראל נמצאת במיתון כלכלי, יש חרם ערבי, ואם אני מגיע למכבי יש מצב שאעזור לקבוצה בשלבים המוקדמים באירופה, וזה ישמח מאוד את העם. הם דיברו על עונה אחת, לא יותר. אבל האג'נדה שלי הייתה לעלות לישראל. הפכתי לציוני אחרי שהגעתי וראיתי מה קורה פה", מגלה ברודי.
עד שעלה לישראל הייתה מכבי תל אביב קבוצה טובה במונחים ישראליים, והתמודדה בצורה שקולה עם הפועל תל אביב, למשל, שזכתה עונה קודם לכן באליפות. היו תקופות שמכבי הייתה ענייה מרודה, והייתה צריכה לגייס כסף כדי לממן את חזרתה מדרום אמריקה. ברודי זוכר את הגזבר חוואסט, שהיה ממלא את הצ'קים של המשכורות. “אם היית רואה על הצ'ק שחוואסט סימן עם עט אדום, ידעת שאין לצ'ק כיסוי. אם הוא היה בצבע ירוק, היה כיסוי".
בעונה הראשונה שלו במכבי עזר ברודי לקבוצה להגיע לראשונה לרבע גמר מחזיקות הגביע, שם פגשה את חובנטוד הספרדית במה שייטבע לעד במונח “נס בדאלונה". במכבי בימים ההם שיחקו שמות כמו כהן־מינץ, שטרקמן, אבידן, בן בסט, פרייטג ואחרים, ועם ברודי מכבי שיחקה כדורסל הרבה יותר מהיר ופחות מבוקר.
במשחק הראשון בבדאלונה מכבי הובסה ב־32 הפרש. “הם סגרו את החלונות באולם, והמגרש היה כמו בלט על הקרח. הם מרחו וקס על הפרקט וכל הזמן החלקנו". ברודי ביקש מחבריו סליחה. בגומלין ביד אליהו מכבי הובילה במחצית בהפרש זניח של 4 נקודות, וברודי ניגש לחבריו ואמר שיש עוד 15 סלים לקלוע כדי לעבור אותם.
כולם הביטו בו ברחמים, אבל מחצית שנייה אדירה של ברודי וכהן־מינץ מוטטה את בדאלונה, שהפסידה בהפרש הרצוי של 32 נקודות, והוכתה שוב במשחק השלישי והמכריע שהעלה את מכבי לחצי גמר גביע המחזיקות, ובהמשך לגמר מול איניס וארזה - שבו הפסידה.
המאמן של מכבי היה אז יהושע רוזין, ורלף קליין היה עוזרו. ברודי מדבר על רוזין במונחים של האבא של מכבי. “הייתה לרוזין חוכמת משחק אדירה, שאני לא יודע מאיפה הוא הביא אותה. לא הייתה אז טלוויזיה ולא היה ממי ללמוד. לא אינטרנט ולא קשרים בחוץ לארץ.
יהושע היה פשוט חכם, והוא העביר אחר כך הכל לרלף. רוזין שינה את המשחק של מכבי עם היציאה למתפרצת והיכולת להיות רכז וקלע. מכבי הישנה חשבה תמיד בקטן. להפסיד בקטן בחוץ, ולנסות להביא את ההכרעה לכאן. אני חושב ששינינו את התפיסה הזאת. מכבי החליטה שהיא הולכת לנצח בכל מקום".
ב־1968, אחרי שנתיים בישראל, גויס ברודי לצבא האמריקני ויצא לאימונים בביצות של לואיזיאנה, כשברקע קינן החשש שלו ושל חבריו מיציאה למלחמה בווייטנאם. למזלו, במהלך האימונים הצבאיים קרא לו מפקדו האישי והודיע לו שקיבל צו ממשרד ההגנה שלפיו נבחר להיכלל בקבוצה מצומצמת של 30 (מתוך 4.5 מיליון) חיילים שייצגו את הצבא בנבחרת כדורסל.
הוא וחבריו יצאו למסע של 200 משחקים בכל העולם, בעיקר ברחבי דרום אמריקה, שכבר אז הייתה אנטי־אמריקנית. “נבחרת קולומביה לא באה למשחק נגדנו, אבל הקהל בא והחלטנו לשחק בינינו. כל החבר'ה מהצבא נדהמו לראות כמה יהודים היו באים במיוחד לראות אותי", מתאר ברודי. במוקדמות גביע העולם ב־1970 הוא והחברים שלו בנבחרת ארה"ב שיחקו מול קובה וחטפו כיסאות בראש מהקובנים.
באליפות העולם עצמה, ביוגוסלביה, ברודי חלק חדר עם בחור בן 18 שרק סיים תיכון, רגע לפני שהגיע לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. לבחור קראו ביל וולטון, הילד הכי מבוקש בכדורסל האמריקני בימים ההם.
רגע השיא של ברודי הגיע ב־77', עם ניצחון קבוצתו מכבי תל אביב על קבוצת צסק"א מוסקבה בבלגיה, במסגרת משחקי גביע אירופה. ברודי הפך לכוכב וטבע את המשפט המוכר כל כך: “אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה – לא רק בספורט, בהכל".
על הזכייה ב־77' נכתב כבר הכל, אבל כמעט לא הגעת למשחק.
“כן, אבא שלי היה חולה מאוד וטסתי אליו הביתה לאמריקה. הוא שכב במיטה, וכשראה אותי לידו שאל אם אין לי משחק ומה אני עושה פה. כשהגעתי לשדה התעופה התברר שאין לי כרטיס לבלגרד. למזלי זיהו אותי וסידרו לי מקום".
אחרי הפרישה בנית קריירת אימון ומכבי לא נלחמו עליך. הייתה עונה שסיכמתם שתוריד פרופיל בעבודה שלך בביטוח, והם בתמורה יעזרו לך עם קליינטים. זה לא עבד.
“נכון. הקריירה שלי כמאמן לא התפתחה. לא רציתי. זכינו בגביע, היה נפלא והגשמתי חלום. זה היה סיום יפה לאתגר. לא רציתי לעבור את אותו סרט כמאמן. רציתי יזמות. הקמתי את ‘בואו נשחק כדורסל' ורצתי עם זה שלוש שנים בכל הארץ, מהצפון ועד נתיב העשרה. עד שארם א־שייח' הגעתי, וכשאלי לנדאו ביקש ממני להקים מערכת כדורסל בהרצליה, הקמנו משהו יפה שקיבל הרבה פרסים".
ולשאלה המתבקשת: מי לדעתך הישראלי הכי גדול ששיחק במכבי?
“מיקי ברקוביץ'. אני מסרתי את המפתחות למיקי. מיקי מסר לדורון, אחר כך באו עודד קטש ודורון שפר, אבל היו גם כהן־מינץ, נדב הנפלד ודורון ג'מצ'י".
גל מקל יצליח בדאלאס?
“יהיה לו קשה יותר מלכספי, כי לא חסרים באמריקה שחקנים בתפקיד רכז, אבל בגלל האופי שלו – יציב, לא שוויצר - יש לו יתרון".
עצבן אותך שמכבי חיפה לקחה ממכבי אליפות?
“לא עצבן שהיא ניצחה. עצבנה אותי השיטה של משחק אחד מכריע. צריך שלושה או חמישה משחקים, אחרת נראה שאיגוד הכדורסל עושה הכל כדי לגנוב למכבי אליפות. הם הצליחו".
לפני חמש שנים עזב את עסקי הביטוח אף שאשתו עדיין עובדת בתחום, וכיום הוא מתפרנס מייעוץ בגיוס כספים לחברות שיווק והייטק. אבל האש שבוערת בו היא ההתגייסות להסברה הישראלית.
בוחן פתע: גולדה מאיר אמרה פעם שאין דבר כזה עם פלסטיני. מה אתה חושב?
“יש עם פלסטיני, אבל הוא מורכב מיהודים וערבים. לפני 48' לא הייתה שפה פלסטינית או מדינה פלסטינית. כולם היו תחת הממשל הבריטי. אני רוצה שיהיה פה טוב ומשאיר את זה לפוליטיקאים. מ־2010 אני שגריר של רצון טוב. אני מנסה לעזור בהסברה, לתת לאנשים להבין מי אנחנו ובאיזו סביבה אנחנו חיים".
מי ציוני בעיניך?
“מי שבעד המדינה. לא שמאל וימין. אני מודע לאנטישמיות ולשנאה שיש כלפי ישראל בחוץ, וזה משהו שהוא מעבר למפלגה כזאת או אחרת. יש מלחמה אחת גדולה שאנחנו מפסידים בה, וזו ההסברה. אני טס לחו"ל ומדבר עם סטודנטים, והם לא יודעים עלינו הרבה. חוסר הידע הוא האויב הכי גדול.
ראיתי בערוץ ‘פראנס 24' ידיעה על פלסטיני שנהרג מפגיעה של חייל ישראלי. הם לא מספרים את כל הסיפור, שהפלסטיני התנפל על החייל עם גרזן, ואז החייל הרג אותו. או ‘סקיי ניוז' שמספרים על מטוסים של חיל האוויר שהפציצו בעזה, אבל לא אומרים כלום על הטילים שיורים על שדרות ונתיבות.
"אני לא עובד מדינה, אבל הם רואים אותי כטל שמספר על החיים כאן, על פסטיבל כליזמרים, או טורניר הוקי בהשתתפות יהודים, מוסלמים, דרוזים ונוצרים. אני מספר על המכבייה ועל זה שעכשיו הופיעו כאן ברברה סטרייסנד, ריהאנה, מדונה, אשטון קוצ'ר וחוליו איגלסיאס. אני מדבר על נורמליות".
עם אילו שאלות אתה מתמודד?
“מדברים איתי על החומה שישראל בנתה, ואני מנסה להסביר שהיא נבנתה כדי שילדים יוכלו לנסוע בשקט באוטובוסים. 1,708 אנשים נהרגו כאן מאז האינתיפאדה בשנת 2000 - יהודים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים. יותר מ־7,000 איש מסתובבים עם כדורי ברזל ומסמרים בגוף. בכל מלחמות ישראל במשך 65 שנה נהרגו 30 אלף חיילים, ובסוריה בשנה אחת נהרגו 100 אלף.
"יהודים לא הורגים מוסלמים בכוונה, אבל מוסלמים הורגים מוסלמים בכל העולם. אני זוכר ימים שנסענו לעזה, לביתוניא, אכלנו שישליק וחומוס. אני עובד הרבה ברשתות החברתיות, וגם מול בתי ספר בחו"ל, למשל בווידאו קונפרנס של הדלקת נרות משותפת".
הפעילות הההתנדבותית הזאת שלך בטח מתקבלת מוזר אצל אנשים.
“אנשים יכולים לחשוב מה שהם רוצים. יש לי סיפוק בהישגים שלי, המקצועיים והאישיים".
אז נניח אם יציעו אותך כמועמד לנשיאות אחרי שמעון פרס, תסכים?
"אני חושב שאני עושה היום בהסברה מה שעושה הנשיא. יש לי גישה לקהילות שלישראלים מאוד קשה להגיע אליהם. אני לא פוסל שום דבר, אבל כדי להיות נשיא אני אצטרך לשפר מאוד את העברית שלי ולא לדבר בשגיאות. אצטרך סוף־סוף ללכת לאולפן. אמא שלי נפטרה בגיל 103 ואבא שלי היה בן 82, ככה שהממוצע שלהם הוא 90. יש לי זמן לחשוב, אולי כשאהיה בן 80.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם