חשבתם שהעבר מת? באיטליה עדיין חיים אותו
במשך יום אחד בשנה לובשים תושבי מונטיזי שבטוסקנה בגדים מהמאה ה–13 ויוצאים לנופף בדגלים ולצפות בתחרות בין פרשים המנסים להחדיר רומח לתוך טבעת זעירה. הציניקנים אומרים שהכל בשביל התיירות, אבל מאיר עוזיאל היה שם, ולדעתו הם פשוט נהנים מזה
הנקודה היא מרכז של טבעת. טבעת קטנה, לא יותר גדולה מבייגל'ה של מכולת. למעשה, הקוטר של הטבעת לא גדול הרבה יותר מאשר קוטר קצה הרומח.
הטבעת עמדה, לא נראית כמעט, על כתף של בובת ברזל כבדה בדמות אביר משוריין. ידו השנייה של הפסל, שכינויו “בּוּרָטְטוֹ", הייתה מושטת הצדה. מכף היד היו תלויים בחבל שני כדורים, העלולים לפגוע בפרש פגיעה אנושה אם יעשה תנועה לא נכונה.
זה קרה ביום ראשון שעבר. בקהל מול הפרש הדוהר ישבו כמה מאות אנשים, שבדיוק רבע מהם ייחלו שקצה הרומח יחדור למרכז הטבעת. האחרים קיוו שהפרש ייכשל.
גם אני ישבתי בקהל הקטן בעיירה הטוסקנית מוֹנְטִיזִי. הקהל הכיר כל בדל חוק בתחרות, ואני הופתעתי כמעט מכל דבר. בעיקר מגודלה של הטבעת: הרעיון שמישהו יוכל להשחיל על קצה הרומח טבעת קטנה כל כך בדהירה סוערת נראה אנימטורי, לא אנושי. אבל בני אדם מסוגלים ליותר משתסריטאי יכול לתאר. המלחמה, אומר פתגם ידוע, מוציאה מן האדם את הטוב ביותר בשביל הגרוע ביותר. הפעם זו לא מלחמה, אבל ביכולות המפליאות האלה בני אדם נלחמים.
הסוס דהר במהירות, הפרש רכן לפנים, ורעש שבירה נשמע כשהרומח פגע במרכז הטבעת וניתק אותה מכתפו של אביר הברזל. הסוס המשיך, לא ניתן לעצירה, אבל הפרש כבר הגביה את הרומח עם הטבעת עליו.
כולם ראו. רבע הריעו.
תחרות הג'וסטרה די סימונה (La Giostra di Simone) נערכת פעם בשנה בעיירה מונטיזי שבנפת סיינה, איטליה. מאז המאה ה־13 היא מתקיימת ביום ראשון הקרוב ביותר ל־5 באוגוסט. המתחרים הם ארבעת הרובעים, הקונטרדות, של העיירה הפעוטה הזו: פיאצה (“כיכר", בעברית), טורה (“מגדל"), קסטלו (“טירה") וסן מרטינו. כל אחד מהרובעים מיוצג בידי פרש, ולכל פרש יש ארבע הזדמנויות להשחיל את הטבעת על קצה הרומח. בסוף ארבעת הסיבובים, הרובע שזכה במרב הנקודות זוכה בדגל מצויר גדול. השנה ניצח מתיאו פודו, שהביא לרובע קסטלו את הכבוד הגדול.
מעט התיירים במונטיזי בלטו בלבנוניותם הנורדית או בהיפר־אקטיביותם הישראלית. ובעצם, רק שישה ישראלים היו שם: אני וחלק ממשפחתי הקרובה. התפלאתי שלא ראיתי שם עוד ישראלים, אבל זה באמת אירוע מקומי מאוד.
יחד עם זאת, הג'וסטרה די סימונה הוא גם אירוע מפורסם למדי. שנים אני מכיר את התמונות של אביר הברזל הניצב על העמוד שלו כשהכדורים תלויים מעל ידו, ושנים לא הבנתי מה בדיוק הולך שם. נסעתי לראות.
כל אירוע כזה, בכל עיירה איטלקית, מתחיל בתהלוכה בתלבושות ימי הביניים, בהשתתפות תושבי העיר עצמם. מבוגרים, צעירים ואפילו ילדים. כל תלבושת, שריון, חרב ונעל מוקפדים כמו בהפקה שזכתה לכל תקציב כל הקרנות לקולנוע בישראל גם יחד. תופים מרעימים, חצוצרות מריעות, ודגלים גדולים מבדים עדינים מתערבלים בזמן הצעידה בידי הנושאים אותם.
אני אוהב להגיע לפני שהתהלוכה יוצאת לדרך. פתאום מגיחים מפתחי הבתים אנשים שנראים כאילו החנו את מכונת הזמן שלהם בחניה הקרובה, אבל הם גם בני זמננו. פתאום אתה זוכה לראות גם אביר אוכל קרטיב, או רוזנת לוגמת קפה. אמא של אביר אחר מתקנת לו את עמידת הצווארון, וכמה נסיכות מימי הביניים מדברות עם כמה נסיכות במכנסי ג'ינס קצרים ובחולצות טריקו עם כיתוב אמריקני.
הכל נראה מעורבב, אבל שום דבר לא מעורבב. והכי פחות מעורבבים הם הרובעים של העיר. הקונטרדה האיטלקית היא הרבה יותר מרובע עירוני: מדובר בשבט. קונטרדות כאלה יש בכל עיר עתיקה באיטליה, ובעיקר בטוסקנה, בלאציו ובאומבריה. גם היום הקונטרדה היא לא צחוק: פעם פגשתי בפירנצה איטלקי שנולד בסיינה, אבל נאלץ לעזוב אותה כי הוא נשא לאישה נערה מקונטרדה אחרת בסיינה.
על התחרות הנערכת בסיינה, הפָּאלְיוֹ, כנראה שמעתם. היא התחרות ההיסטורית המפורסמת ביותר בארץ המגף. הייתי בה פעם, ולא אשכח זאת לעולם. זה היה בשנת 1976, לפני כ־37 שנים, בעולם שעוד הייתה בו חניה, אבל גם היו בו מס נסיעות והגבלה על הוצאת דולרים מהארץ. היה מותר להוציא 750 דולר בלבד לנוסע, אחרי אישורים וטפסים. אני הברחתי 100 דולר נוספים בתא הסוללות של המצלמה. זו אחת הסיבות לכך שלעולם לא אהיה נגיד בנק ישראל.
בעל המלון הביתי בפירנצה, צעיר נחמד, אמר לנו שכדאי לנסוע. אז נסענו. נדהמתי מהתהלוכות בבגדי ימי הביניים שלא הייתי מוכן לקראת הפאר שלהן. בסיינה ההפקה היא באמת ברמת על. שום סרט הוליוודי תקופתי לא מגיע לרמה הזו. ואז מתחיל מרוץ סוסים סביב הכיכר, פיאצה דל קאמפו.
ואם כבר סבל, בשנים האחרונות הרבה ארגוני זכויות בעלי חיים מנסים ללחום נגד המרוץ הזה, שמתנהל על משטח אבן קשה, בגלל הסיבובים ובגלל סמי המרץ שמסממים בהם את הסוסים.
הפאליו גדוש חוקים סבוכים שלא את כולם אפשר להבין, אבל הם מאפשרים כל מיני רמאויות, אפשרות שמנוצלת היטב. הרוכבים, למשל, אינם בני סיינה - הם שכירים - ולכן אפשר לשחד אותם לבגוד בקונטרדה שלהם. אמנם משחדים אותם כדי שלא יקבלו שוחד ולא מסירים מהם עין במשך שבועות יום ולילה, אבל איש לא בטוח שהרוכב שלו לא בגד. למען האמת, כולם בטוחים שכן - והצעקות על הרוכבים במהלך המרוץ הן בהתאם.
בפאליו שבו צפיתי ב־1976, הסוס שזכה אכן הגיע לקו הסיום בלי הרוכב שלו. באותו רגע הקהל בכיכר התפוצץ כזיקוק די נור. צוותי הטלוויזיה, שעד כה צילמו בתוך המסלול למרגלות הספסלים המאולתרים, זינקו אלינו, יושבי הספסלים, בעיניים מלאות אימה. אי אפשר היה להכניס סיכה בין היושבים על הספסלים, ובכל זאת הם חדרו פנימה. פתאום אני רואה שכולם בוכים, אבל מה־זה־בוכים: מפלי דמעות, געיות, שורות ארוכות של גברים בוכים.
מה קרה, שאלתי, משהו לא בסדר?
בסדר, בסדר, ענה לי מישהו.
אז למה הם בוכים?
כי הם הפסידו.
אבל יש גם כאלה שזכו.
הם בוכים מאושר. אמר לי האיטלקי. קוצר הרוח שלו גבר עם כל שאלה שלי ולא שאלתי עוד, כי באמת הוא הקדיש כבר יותר מדי זמן כדי לענות לזר שלא מבין וגם אין סיכוי שיבין.
חזרנו לבעל המלון בפירנצה והודינו לו על החוויה. זה היה ב־2 ביולי. יומיים אחר כך הוא אומר לנו: “מה עשיתם באנטבה? זה לא יכול להיות". התאריך היה 4 ביולי 1976, ובחדשות דיווחו על מבצע אגדי. בעל המלון, שהיה ידידותי עד כה, הפך ל"אנטי". הוא טען שהכל הולכת שולל, ושהמבצע בטח אורגן מראש באוגנדה בידי גנרל אידי אמין דאדא ובהסכמתו. נשארנו חברים.
יש באיטליה הרבה סוגי פאליו, לא כולם מלאי רגשות או טעוני עוינות כמו הפאליו של סיינה. אחד מהם מתקיים בצִ'יוִויטָה דִי בָּאנְיוֹרֶג'וֹ, עיירה שבגלל מפולות סלעים נותרה תלויה מבודדת בראש צוק ללא אפשרות להגיע אליה במכונית. כדי להגיע אליה הולכים ברגל על גשר ארוך ותלול, ומתנשמים מן העלייה. שם מתקיים פעם בשנה פאליו של חמורים. טיפסתי בגשר אל צ'יוויטה די באניורג'ו פעמים רבות בחיי, והתנשמתי שוב ושוב, אבל במרוץ החמורים עוד לא חזיתי. בטח אזכה לראותו יום אחד. יש אנשים שנוסעים בעקבות מסעדות, יש אנשים שנוסעים בעקבות משחקי כדורגל, יש אנשים שנוסעים בעקבות תיאטרון - וכשאני מסתכל בתמיהה מסוימת לאחור אני מגלה שנסעתי המון בעקבות אירועים ימי־ביניימים באיטליה.
אירוע אחר שצפיתי בו היה תחרות החץ והקשת באוֹרְטֶה. אורטה היא עיירה לא כל כך נערצת, והאירוע היה באמת לתושבים בלבד, אך התלבושות והשיריונות מושקעים ומרהיבים לא פחות מבאירועים המפורסמים. גם באורטה יש קונטרדות, וגם כאן התחרות היא בין הקונטרדות, אבל בתור אורח לרגע הבחנתי שבאורטה היה פרגון הדדי בין הקונטרדות - למשל, בזריקת הדגלים בידי ילדי העיר.
בכל אירוע כזה יש מקום חשוב למין ספורט איטלקי שעיקרו נפנוף בדגלים של הקונטרדות וזריקתם אל על, לפעמים לגבהים שגורמים לך לחשוב שהם מונעים בדלק רקטי. יש מסירות של דגלים מצד לצד, דילוג מעל דגלים ועוד כל מיני להטוטי דגלנות. אלה דברים הדורשים לימוד ואימון, ואם הדורות הצעירים לא ילמדו המסורת תיעלם. באורטה ראיתי איך מעבירים את המסורת מדור לדור. אל הכיכר פרצו עשרות מילדי העיר, שבאמת נראו כאילו הגיעו מהמאה ה־13, וכולם הפגינו את נפנוף הדגלים בצורה מעוררת כבוד.
ילד אחד תפס שם את תשומת לבי, ולמעשה את תשומת הלב של כולם. בתחרות של אורטה שולחת כל אחת מארבע הקונטרדות שלושה קשתים, שמטרתם לקלוע בחץ ובקשת מסורתיים. בסיבוב הראשון הם צריכים לפגוע לתוך טבעת גדולה למדי, ובכל סיבוב הטבעת הולכת וקטנה. בסיבוב הסופי היא קטנה מאוד. קשה לפגוע. מי שלא פוגע - נפלט. הקלעים חייבים להיות מיומנים מאוד. והנה, באחת הקונטרדות, אחד הקלעים היה ילד כבן 14. לב כולם יצא אליו. הצוות הזה לא זכה, אבל אנחות ההשתתפות בצערו כשלא קלע באו מכל הקונטרדות.
נחזור לשבוע שעבר. מהג'וסטרה די סימונה חזרתי לבית שאני שוהה בו באיטליה, והתיישבתי לכתוב. בתחילת הכתבה ציינתי ביושר עיתונאי שמלבדנו לא היו ישראלים בג'וסטרה במונטיזי. בקרוב אופתע ממה שאגלה.
בחילופי הדוא"ל לפני שנסעתי לאירוע ניסיתי להשיג מידע על התחרות. תקלות בתקשורת הן חלק מהחיים באיטליה: באתרי האינטרנט אין מידע, לא עונים לדואר האלקטרוני וכו'. בסדר, אני רגיל לזה. שלחתי לכל הכיוונים האפשריים. בסוף אחד המיילים שלי הניב תשובה. באנגלית. מידע מדויק. תאריך ושעות (התאריכים של האירועים הללו חמקמקים מאוד, כפי שסיפרתי: הם מוגדרים, למשל, כ"יום ראשון השלישי של החודש" או במקרה של מונטיזי, “יום ראשון הקרוב ביותר ל־4 באוגוסט"). מי שענתה לי הייתה אן. הודיתי לה, והיא כתבה לי: “בתהלוכה אני אהיה המלכה של קונטרדת סן מרטינו, שצבעי דגלה הם כחול, לבן ואדום. אולי אראה אתכם".
כשישבתי ללטש את הכתבה רציתי לברר האם כל המשתתפים עושים זאת בהתנדבות. שלחתי את השאלה בדוא"ל לאן. התשובה היא כן, אמרה, והוסיפה שאלה: “אני מניחה משמך שאתה ישראלי. אולי אתה מכיר את דוד שלי מתל אביב? הוא היה בג'וסטרה".
ניסיתי להשיג אותה בטלפון. היא כבר הייתה בחזרה בלונדון. בסוף דיברנו. גיליתי שהיא אן אלכסנדר, עורכת דין מומחית בחוקי הרפואה, פעילה מאוד. לפני שלוש שנים, מאהבתה לאיטליה, החליטה להוסיף עוד פעילות לעולמה. היא קנתה בית במונטיזי, והחלה לארח קבוצות לחופשות בישול, ציור, טעימות יין ביקבים ועוד פעילויות באזור.
הדבר האחרון שיכולתי לעלות על הדעת הוא שמלכת המצעד של אחת הקונטרדות, לבושה בהדר ימי־ביניימי, היא יהודייה. “זה היה כבוד גדול בשבילי כשהציעו לי להיות מלכת הקונטרדה במצעד", אמרה לי אן. צפיתי בה ביום הג'וסטרה: היא נראתה נפלא וצעדה בהדר. צריך לדעת שיש ניקוד על האלגנטיות של הצעדה, והניקוד חשוב מאוד לאנשי מונטיזי. הם מתאמנים לקראת ההליכה. אבל בשום אופן לא חשדתי שהמלכה בשמלה ובגלימה, עם הפרחים בידה, היא יהודייה.
זו לא הפעם הראשונה שאני מגלה במקרה גמור יהודים וישראלים בעולם, בזמן שאני מחפש משהו אחר. כשהגעתי למונטיזי חשבתי שחיי הם טיולים בעקבות פסטיבלים היסטוריים באיטליה, אבל עכשיו ברור לי - בהפתעה - שחיי הם מסעות גילוי של יהודים וישראלים בנקודות הכי בלתי אפשריות להימצאותם בעולם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם