שיפודים
בקיץ, בלחות, מחירי השכרת הדירות בתל אביב היו אמורים לרדת. ברור שהם רק עולים
בבית חולים בצפת ילדה מסוריה, בחברון ילד בן חמש. שני ילדים.
כמעט בכל יום מגיעים ילד או ילדה או אישה או גבר מסוריה לבית חולים בישראל. האם זה תופס את הכותרות ואת לב השיח ולב ההבנה של האמת? לא. את כל המקום תופס ילד בן חמש שזרק אבנים, ולכן תפסו אותו ביד להוביל אותו למכונית הצבאית, והוא נזכר אז שהוא ילד והתחיל לרקוע ברגליים כמו ילד ולבכות כמו ילד.
נו־נו־נו, “עשו” לו, והוא צווח כמו ילד רע שעושים לו נו־נו־נו.
טוחני התודעה בתקשורת לא מתדיינים על הילדה מסוריה שצוותי רפואה ישראליים טורחים על הצלת חייה בבית חולים ישראלי. רק מנדנדים על הילד מחברון. שלא קרה לו כלום, חוץ מבכי של ילד שנתפס במעשה שלא ייעשה.
אם אנשים בסוריה יודעים שכדאי להם להגיע לישראל כי ישראל היא עולם האור והטוב, איך זה שאיש חרמות אירופי או ישראלי, או כל אדם שיש שמץ יושר ואנושיות באיזה פיתול די־אן־איי שלו, לא יודע את הדבר הפשוט הזה. איך זה שהוא לא עוצר את הארסיות שלו ואומר: די. די, די, די!
איזה די? איפה די? הם רק שולחים עוד מצלמות לעקוב עשרים וארבע שעות ביום אחרי כל חייל ישראלי. אחרי שבועות וחודשים של צילומים הם פתאום צוהלים: יש! תפסנו במצלמה חייל שאיבד את כל כוח סבלנותו ובעט בילד בן 12! צפו.
לכל זה כבר התרגלנו. לא אני. אני מנסה לשמר את אי ההתרגלות שלי ככל יכולתי, אבל לגבי כולם זו כבר מציאות חיים רגילה, שבה כל מיני אקדמאים יחרימו את ישראל, אבל כשהם יקראו בעיתון על ילדה מסוריה שמאושפזת בישראל הם אפילו לא ירגישו טשטוש קל בראיית המציאות שלהם.
יש רע ויש טוב במזרח התיכון. כל אחד, אפילו בסוריה, יודע שישראל היא מקום הטוב. כל אחד יודע - ואף אחד לא רוצה להבין.
הוחלט פתאום להילחם בביורוקרטיה. הוקם מיד מטה למלחמה בביורוקרטיה, אבל אחרי שהקימו אותו התברר שיש כבר מטה כזה. פירוק המטה החדש למלחמה בביורוקרטיה סיבך את כולם בתהליך ביורוקרטי ללא מוצא. הוחלט לאחד את שני המטות למלחמה בביורוקרטיה ולהקים את הרשות למלחמה בביורוקרטיה שתכלול כארגון גג גם את כל העמותות למלחמה בביורוקרטיה.
איש אחד שקרא בעיתון שהמלחמה בביורוקרטיה מתנהלת ללא רחמים הגיש בקשה להקים פינת סודה מקורה בבאר שהוא פתח. התקבלו האישורים מהעירייה, ממשרד הבריאות, מרשויות המכס והבלו - שאישרו שהבלונים בסודה אינם מיובאים אלא עשויים מגז הנמצא באוויר המקומי - והכל הלך טוב, ואז בישר לו פקיד שכבר הפך ידיד: הכל מאושר, אתה רק צריך להחתים על זה את המטה למלחמה בבירוקרטיה. הם חייבים לאשר שלא הייתה ביורוקרטיה מיותרת בתהליך.
למה הים הורג לנו אנשים בכל קיץ?
כולנו פוחדים מהרבה דברים שהורגים הרבה פחות, אבל בים אנחנו מביטים כבארץ תענוגות. אם אנחנו פוחדים ממשהו, הרי אלו המדוזות. אבל הים הורג כל שנה. גם השבוע.
אנחנו אלופי הדחקה בהמון שטחים של החיים, אבל ההדחקה בקשר לים היא העלמת המציאות הגדולה ביותר. אם תל־אביבי ממוצע חוצה את הקו הירוק הוא מטפח פחד בבטנו כל הדרך עד שהוא שב אל תוך הקו הירוק לשעבר. אם הוא נכנס לים הוא עושה זאת בצווחות גיל. המחשבה על מוות היא המחשבה הכי לא תקנית בשפת הים.
כשאני סוקר את חיי בים לאחור, אני תמה שהם כה ארוכים. שחיתי במקומות עמוקים ורחוקים מן החוף פעמים כה רבות בחיי, שפלא שיצאתי בסוף אל החוף מחייך כמו שנכנסתי. כמובן, בשום שחייה כזו לא חששתי אלא רק התענגתי.
אבל שנה אחרי שנה, סטטיסטיקה אחרי סטטיסטיקה, גופה אחרי גופה, כדאי שאתחיל להבין: הכניסה לים היא הדבר המסוכן ביותר שעשיתי בחיי הנועזים. הים הוא אסון הטבע הגדול ביותר בישראל. בכל זאת ולמרות שכולנו קוראים בכל שבוע, קיץ אחר קיץ, את מספרי הטובעים, אין אחד מאיתנו שיגדיר את הכיף בים כמאבק מסוכן באיתני הטבע.
אה, כן, יש מי שפוחד מן הים: אשת נעוריי החמודה. היא הגיעה למסקנה הנכונה שאם יש מקום מסוכן בישראל – הרי זה הים. היא מכירה אותי ויודעת שאני לא אוהב להישאר ליד החוף ובמקום שבו הגלים מעלים קצף, אלא לשחות מעט (בשבילה הרבה) עמוק יותר. לכן, כשאני לוקח את הקטנוע ונוסע לחוף תל ברוך, החוף הקרוב ביותר לביתי, אני מתקשר מיד כשגמרתי לשחות ומבשר: “הפתעה: אני חי”.
באגדה המקורית שליקטו האחים גרים ביער השחור יש חידות במספר גדול מאוד לגבי סיפור קצר כל כך. אחת החידות היא כדור הזהב שהנסיכה שיחקה בו עד שהוא נפל לבאר. זהב הוא יסוד כבד, יותר מעופרת. כדור זהב בגודל כדור טניס, נניח, הוא דבר כבד, ואני לא רואה נסיכה מטילה אותו אל על בדילוגים חינניים, וקולטת אותו שוב ביד.
מה אומר לנו כדור הזהב באגדה? אולי הוא שם כדי לומר לנו שצפרדע שמחזיר כדור זהב לנסיכה הוא יצור שרוצה נשיקה יותר מאשר כמה אונקיות זהב שהיו יכולות לסדר לו את החיים כצפרדע העשיר ביותר בשלולית. צפרדע כלבבי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם