טור קשה לעיכול
אלוהים נמצא בכל מקום. אז איפה הוא נמצא כשאנחנו, ובכן, בשירותים?
בשעה טובה הגענו לקקי ופיפי. מכיוון שהרגלי היגיינה נרכשים במקביל ללימוד שפה, נוצר מצב פרדוקסלי מול בת השנתיים, שבו אני מוציאה תהלוכת ניצחון בכל פעם שהיא מחרבנת באסלה, אבל אמורה לגעור בילדה שאומרת קקי־פיפי להנאתה מחוץ לחדר השירותים. זה השיעור הראשון והחשוב של היגיינה: אין אסור ומותר, נקי ומלוכלך. יש אסור פה, ומותר שם. נקי פה, מטונף שם. מותר לעשות במסתרים, אסור לדבר על זה בפרהסיה. כמו חוט השערה המבדיל בין יופייה של זו המחוברת לראש ותחושת הגועל העולה מאותה השערה כשהיא צפה במרק.
מצווה מספר 566: להתקין מקום להפנות בו. ומיד אחריה, מצווה מספר 567: להתקין יתד לחפור בו. המצוות מתייחסות ליציאה למלחמה, כאשר הדרישה לשמור על המחנה “טהור” לא קובעת רק סטנדרט רוחני, אלא כוללת בתוכה גם תקנות של היגיינה. מעניין שלא מספיק להקצות מקום לעשיית צרכים, אלא חשוב שכל אדם יישא עליו יתד חפירה צמודה לחרבו. החרב נגד האויב, היתד נגד הלכלוך, הטומאה. כמו סמל סטטוס המכריז: אתה עומד בפני אדם נקי.
דמיינו את קלישאת היד הענוגה שמוזגת נוזל תכול מתוך מבחנה, רק כדי להדגים את מהירות הספיגה של תחבושת הגיינית. האדישות המשועממת שלנו הייתה מתחלפת בזעזוע עמוק אם הטלוויזיה הייתה מתקלקלת ומשדרת את הנוזל נשפך באדום. “גועל” הוא קידוד פנימי עתיק יומין שמזהיר אותנו מכל מה שיכול לסכן את בריאותנו. סביר שאיבדתי חצי מהקוראים כבר בפעם הראשונה שאמרתי קקי היום, כי אפילו המחשבה על צואה מגעילה אותנו.
אגב, שנאת זרים נובעת מאותו מנגנון הגנה שמבקש להתרחק מחיידקים חדשים. המקומות שבהם אנחנו מצליחים להשהות את תחושות הגועל כדי לערבב נוזלים עם בני אדם אחרים קשורים בדרך כלל ברבייה. ואולי לזה התכוונו חז”ל כשאמרו: “אישה - חמת מלאה צואה ופיה מלא דם, והכל רצין אחריה” (המשפט הזה נחשב לאחד המיזוגניים בתלמוד, אבל נדמה לי שמצאתי את ההקשר הנכון).
האמן הבלגי וים דלבוי בנה מכונה שמייצרת חרא. המכונה, ששמה “קלואקה” (פתח ביב, או סוגר), מורכבת מצנרת ארוכה, שאליה מחוברים מכלים מלאים בחומצות המדמות את הפעילות הכימית בקיבה. אוכל מוזן למערכת דרך משפך, נטחן במטחנת בשר ו”מתעכל” במכליות החומצה. את התוצאה הריחנית שנפלטת על מגש נירוסטה מניילנים ואורזים יפה. לקח לאמן שמונה שנים לתכנן ולבנות את המערך המסובך, שכל מטרתו היא הפיכת מזון לפסולת.
רש"י מסביר שהמילה "שלשול" משמעה הורדת דבר ממקום גבוה למקום נמוך.
עלה בדעתכם אי פעם לבדוק כמה קלוריות יש בחרא? לא יודעת אם הייתי מגיעה לתהייה הזאת אילולא השקעתי את כל מחשבותיי השבוע בהפרשות. אבל מיליוני התוצאות בגוגל מעידות שהשאלה מעסיקה לא מעט אנשים. מוזר.
אז כן, יש קלוריות בקקי. משהו כמו עשרים אחוז ממה שאנחנו אוכלים יוצא כלעומת שבא. זה תלוי כמובן בהמון גורמים ומשתנה מעת לעת ומאדם לאדם, אבל בסופו של דבר, כל הרעיון הזה של חילוף חומרים בטבע הוא די חכם. אנחנו אוכלים, מעכלים את הרוב, ומה שאנחנו פולטים החוצה שב אל האדמה, ומזין את מחזור המזון הבא בצורה של דשן. אבל אנחנו מזמן כבר לא משיבים את צואתנו אל האדמה, אלא משנעים אותה הרחק מאיתנו במערכת מורכבת ובזבזנית שבסופה אין שום תוצרת. רק שלשול של הגבוה לנמוך, בלי הסיבוב הבא של הגלגל שמשיב את הנמוך מעלה.
העובדה שברוב המצבים החברתיים לא יכול אדם לקום ולהכריז "אני הולך לחרבן" הולידה תרבות עשירה ביופמיזמים ובמליצות. כשהטבע קורא, אנו נדרשים לישיבה חשובה, או הולכות לפדר את האף בחדר הילדות הקטנות. האהוב עליי הוא הביטוי האמריקני "הולך לסגוד לאל החרסינה". מה שמוביל אותנו ישירות לאל כנעני ששמו "בעל פעור", שצורת הפולחן שלו הייתה לפעור את הסוגרים ולהתרוקן מולו. חתיכת עבודה זרה ומוזרה לכל הדעות, עד כדי כך שעולה בדעתי האפשרות שזו מעשייה שחז"ל רקחו כדי להרחיק את ההדיוטות מעובדי אלילים. שלא יתקרבו לאזור, אפילו לא כדי לבזות את הצלם ביריקה או סקילה, כי לעולם אין לדעת מה צורת עבודתו. הנה, תראו, יש משוגעים שמחרבנים על אלוהיהם.
בהמשך לקו המחשבה הזה מסופר בגמרא על אדם ששכר חמור מאישה נוכרייה, וכשהיא עצרה לרגע במקום עבודתו של בעל פעור הוא ביקש ללכת אחריה להתפנות. "אבל אתה יהודי!" השתוממה. והבחור המסכן, שלא הבין את אזהרתה, הלך בכל זאת לפנות את סוגריו הלוחצים ועשה את מה שעשה, ולא ידע שבית הכיסא הוא כס הכבוד של אותו האל.
עוד זווית להבין דרכה את טקס החרבון היא שביצוע פעולה כל כך נמוכה אל מול הקודש נובע מיהירותם של עובדי האלילים. כאומרים - תראו את אלוהיכם, נטמא מכל משב רוח דם נידה, ואילו אלוהינו - אנחנו יכולים לחרבן לו על הראש וזה לא מזיז לו, כי הוא עד כדי כך קדוש. הוא חסין־חרא.
עכשיו אני מבקשת לשים לרגע בצד את הפרנויה המיסיונרית ולנסות לחשוב איך בכל זאת התפתח פולחן קיצוני כזה. אולי בעל פעור היה אל עוצמתי כל כך בעיני מאמיניו, עד שכשעמדו מולו התמלאו חיל ורעדה ואיבדו שליטה בסוגרים. במצב כזה אפשר לדמיין שמי שראה את חברו מחרבן מפחד עשוי היה לחקות את הפעולה, ולו רק לשם מראית עין של יראה. אולי מתוך תקווה שאחרי המעשים יימשכו הלבבות. ובחלוף הזמן והדורות אפשרי שיישאר רק הטקס, מרוקן מכל משמעות.
ואולי הם סתם היו מכורים כל כך לעבודה הזרה, עד שלא הצליחו להתנתק אפילו בשירותים?
אלוהים נמצא בכל מקום, לא?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם