מי שמאמין לא מפחד
החרם של בריסל הוא עליית מדרגה, אבל המדרגה לא כה גבוהה. הכותרות הגדולות בארץ נולדו מהתענוג לחזור לוויכוח המשעמם על ההתנחלויות
יש שתי סיבות להבדל הזה: פרובינציאליות וגעגועים. בטעות פרובינציאלית אנחנו מתייחסים למנגנון הביורוקרטי בבריסל כאילו הוא הממשלה של אירופה, סוג של מקבילה לממשל האמריקאי בוושינגטון. אבל בעיני האירופאים עצמם המערכת הפקידותית בבריסל הרבה יותר דומה למטרד ביורוקרטי נודניקי מאשר לממשל פדרלי. לרוב ההחלטות וההוראות של בריסל, ובכללן גם הנוכחית, אין שיניים של ממש, והמדינות החברות באיחוד מתייחסות אליהן כאל המלצה בלבד.
קתרין אשטון מתרוצצת בעולם ומשתדלת להידחף לכל ארוע או מו"מ בינלאומי שהיה מתנהל באופן די יעיל גם בלעדיה, כדי להצדיק את תואר הכבוד הריק מתוכן (שרת החוץ של אירופה). צריך להודות שהיא עושה את זה בקצת יותר סטייל מקודמה המגושם חבייר סולנה, שנראה לא פעם כמו האנשים האלה עם הטלפון הנייד שנדחפים מאחורי המרואיין בטלוויזיה בתקווה שהחבר'ה בשכונה יראו אותם רגע על המסך.
אבל גם הגברת אשטון צריכה להתאמץ כדי לשכנע שהיא לא מיותרת, ועל כל פנים היא בוודאי אישיות הרבה פחות משמעותית מכל שר חוץ של כל מדינה אירופית בינונית ומעלה. אכן יש מקום לחשש מסויים שההמלצה החדשה תשפיע על חלק מהמדינות האירופיות, אבל גם לישראל יש מה לומר מול המדינות האלה, ולחץ מבריסל לא חייב להיות יעיל יותר מאשר לחץ נגדי מירושלים, ובלבד שלחץ מירושלים יופעל סוף-סוף.
הסיבה השנייה להתפרצות ההוריקן התקשורתי אצלנו היא געגועינו לוויכוח הפנימי הישן והמוכר על השטחים והשלום. זה כבר יותר משנתיים שהוא ירד מהכותרות מפני שהוא לא רלבנטי. לפי כל הסקרים רוב הישראלים תומכים בתוכנית שתי המדינות, כך שבמישור העקרוני השמאל כבר ניצח ואין יותר ויכוח. אבל לפי אותם הסקרים רוב הישראלים לא מאמינים שאפשר ליישם את תוכנית שתי המדינות, כך שבמישור המעשי הימין ניצח והוויכוח הוא על ביצה שלא נולדה.
פתאום התפנינו לנהל ויכוחים חדשים ולא פחות סוערים. על צדק חברתי, על מעמד הביניים, על חינוך, על השוויון בנטל. על איזה סוג של רבנות אנחנו רוצים. רק מפלגה אחת התעקשה להניף את הדגל הישן וקיבלה שישה מנדטים. זה מה שנשאר מכל הוויכוח הגדול. מערכת הבחירות הולידה בריתות חדשות, וסדר יום חדש ורענן ומעניין. אבל אז התברר שדבר חדש לא נכנס טוב לחדשות.
בכותרות הראשיות מה שמעניין משעמם, ורק מה שמשעמם מעניין. דור שלם של כותבים ופרשנים ופובליציסטים ותיקים מתפרנס כבר ארבעים שנה מהוויכוח הלעוס על הפתרון המדיני, מקבל פרסים במסגרת הפולמוס על השטחים, מטייל בעולם על חשבון המאבק בכיבוש, עושה סרטים על הנכבה וכותב דוקטורטים על תרבות השכול והתקומה כמכשיר לדיכוי מגדרי.
הם די השתדלו להתאים את עצמם לשיח החדש, אבל כמו חיילים זקנים שלא מוצאים את מקומם באזרחות וחולמים בגיל 70 שעוד יקראו להם לפחות למלחמה אחת, הגעגוע בער להם בבטן. הסיפור הקטן של החרם האירופי השבוע היה חור בסכר שדרכו התפרץ החוצה הוויכוח הישן והטוב, ובחדרי החדשות נשמו לרווחה. אמרנו לכם, הנה בא הבידוד הבינלאומי הגדול, עוד רגע נהיה דרום אפריקה. בקיצור, קצת אור בקצה המנהרה.
אז כדי לא להרוס לגמרי את הכיף, גם אני מסכים שההחלטה האירופית היא מה שנקרא "עליית מדרגה" ביחסה העוין של אירופה לישראל, אבל המדרגה לא כל כך גבוהה. החרם לא כולל חברות מסחריות ולא מפעלים יצרניים אלא רק ארגונים שעוסקים במדע ותרבות או עמותות של צדקה וחסד. גם זה לא מעט, אבל מאמצים דיפלומטיים ישראליים מול מדינות אירופה יכולים להוציא חלק גדול מהאוויר בבלון הזה. והעיקר, סוף-סוף מתרקמת איזושהי תגובה ישראלית שמכבדת את בעליה ומוציאה אותנו ממשבצת ילד הכאפות של העולם. רק בשביל זה היה כדאי כל החרם הזה.
ממשלת ישראל מודיעה שהיא כועסת, וצריך לקוות שגם תנקוט כמה צעדי תגמול. אולי אירופה צריכה אותנו קצת פחות משאנחנו צריכים אותה, אבל לא הרבה פחות. לא עד כדי כך שכדאי לה לעצבן אותנו יותר מדי. אנחנו שוק חשוב מאוד לייצוא שלהם, אנחנו מרכז הייטק עולמי, ועכשיו יש לנו גם קצת גז. אף מדינה אירופית לא עשתה לנו טובה כשחתמה איתנו על הסכמי סחר. אם נחטוף קצת עצבים, ונשעה מצידנו איזה הסכם או שניים, הפקידים בבריסל יתחילו לרסן את העוינות שלהם.
מעל לכול חשוב להחליט ולחוקק שאסור לציית להוראה החדשה. מדובר באפליה בלתי חוקית בין שני סוגים של אזרחים ישראלים, והחוק צריך לאסור על מוסד ישראלי כלשהו להתחייב בפני האירופאים לעשות אותה. האירופאים לא באמת מתכוונים להחרים את כל מוסדות המחקר והתרבות בישראל. אם לא יהיה אף מוסד ישראלי שישתף איתו פעולה, החרם יבוטל.
ובסוף גם אני, כמו השמאלנים, לא יכול לסיים בלי להאשים את עצמנו, רק מלהיפך. העמדה האירופית (והאמריקאית) אומרת באופן עקבי מזה עשרות בשנים שכל ההתנחלויות הן בלתי חוקיות. וזה כולל גם את שכונות ירושלים, ואת ישובי רמת הגולן, ואת משרד המשפטים והכותל המערבי. זה לא בגלל שהעולם כולו נגדנו, אלא בגלל שאנחנו מעולם לא אמרנו אחרת.
העולם לא תמך במדינה פלסטינית כל זמן שישראל התנגדה לה. העולם אומר שההתנחלויות לא חוקיות כי ישראל לא אומרת שהן חוקיות. אפילו את דוח לוי הממשלה הכי ימנית לא אימצה. מישהו שם חושב שהעולם איכשהו יקבל שאנחנו עושים את זה, אבל בשום אופן לא יסכים שנדבר על זה. היגיון עקום, הפוך לגמרי.
הגיע הזמן לדבר. לא כבשנו, ההתנחלויות חוקיות, על פי אמונתנו האדמה הזו שלנו, ובכל מקרה היא לא פלסטינית ולא כבושה אלא שנויה במחלוקת. על זה חתם כבר יאסר ערפאת בעצמו. נגמר הזמן שבו המעשים יותר חשובים מהדיבורים. עכשיו זה הפוך, והחרם הזה הוא הזדמנות טובה להתחיל לדבר. העולם לא יסכים אבל לפחות ישמע ויתווכח. בסוף הוא ישתוק, כי כשיש שני צדדים עם שתי דעות תקיפות ונחרצות, הוא נוהג לשבת על הגדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם