דין נצרים: היום שבו העיתונות מתה
יש בישראל יותר עיתונאים שהתרגשו מבכיו של ילד בן 5 שזרק אבנים, מעיתונאים שהטו לבם לכאב של אלה שהושלכו מביתם בגוש קטיף
בשבוע שעבר, במסגרת ציון יום השנה להתנתקות, כתב כאן חברי שלום ירושלמי, שהוא מתקשה להבין את הגעגוע לנצרים. "אני זוכר משפחות שלמות מחכות במשך שעות לשיירה צבאית שתלווה אותן למחסום ארז ובחזרה", כתב. "בסוף הדרך לא חיכה להן גן עדן, אלא קרוונים מוזנחים בתוך חולות מדבר. כל אדם נורמלי", קבע. "היה רק מבקש לברוח משם".
אני זוכר היטב את המילואים האחרונים שלי בגוש קטיף. שמרתי אז סביב היישוב נצר חזני. אחת לפרק זמן הרעים מעלינו קולה של פצצת מרגמה. פעם היא שרקה מימין ופעם משמאל. פחד מוות. אנחנו, המילואימניקים, היינו עסוקים בבומים הללו בכל שעות היממה.
ספרנו אותם, עקבנו אחריהם, דנו בינינו לבין עצמנו בשאלה כיצד עלינו לנהוג כשנזהה פצצה כזו במאה מטרים האחרונים שלה, כשהיא בדרכה אלינו. התושבים שסביבנו, כך לפחות ניתן היה להתרשם, כלל לא שמעו את הקולות ששמענו אנחנו.
הם המשיכו בעבודה, במשחק כדורגל על הדשא הגדול ובשגרת היומיום. לעיתים נראה היה שרעשי הקרב משודרים רק על התדר שאליו מכוונים האורחים מבחוץ. לא קשה היה לראות בתושבים הללו שנאחזו בשגרה משוגעים, ממש באותה מידה שאפשר היה להצדיע לנחישותם. הכל בעיני המתבונן.
יצאתי מנצרים יחד עם האוטובוס הראשון של העקורים. זו הייתה שעת בין ערביים. תמונותיהם של ילדים והוריהם נדבקים לחלונות, נפרדים לעד ממפעל החיים שמישהו החליט בוקר אחד להחריב, אינם יוצאים מאז מראשי. ממש כמו הדרך חזרה ממחסום קרני אל המערכת בתל אביב. דרך קצרה שנדמתה לי כאילו הפכה למסע ארוך, חוצה מדינות ויבשות ובעיקר חוצה תרבות.
שעה ומשהו אחרי שנפרדתי מבלי לדעת מה אומרים במעמד כזה, ממשפחת יפת שאירחה אותי לשולחנה בשבת האחרונה ברוחב לב, יחד עם עוד עיתונאים וחיילים, הגעתי אל דסק החדשות בעיתון. עבור מי שרק לפני שעה קלה הזיל דמעה אל מול מאות אנשים שנוטשים לעד בשתיקה קורעת את חייהם הישנים, הכניסה אליו הייתה קשה מנשוא.
ראיתי סביבי חבורה צעירה ועולצת שעסקה שם בקדחתנות בהכנת העיתון של מחר. חבורה שעסקה באקטואליה, אבל נראתה לי לפתע כל כך זרה לה ומנותקת ממנה. חיה את חייה שלה. רציתי לצרוח לנוכחים, כולם חברים לעבודה, שיניחו את העט, שיעזבו את המקלדת וייצאו החוצה. שעה וחצי נסיעה.
שירגישו. שישמעו באוזניהם את האם המסבירה לילדתה הרכה שהיא צריכה לארוז במהירות את הבובות ולצאת את חדר המשחקים שלה, רק משום שלפי התוכנית מחר אמור השופל של מדינת ישראל להרוס אותו.
אפשר לחוש את הכאב ולהיות ימני או שמאלני, חסיד שתי גדות או שתי מדינות. כדי לחוש אותו לא צריך להתנגד להתנתקות. צריך רק להיות בן אדם. וכאלה, יסלחו לי חבריי, לא ראיתי אז יותר מדי.
דסק החדשות, שאמור להעביר מחר בבוקר לקוראים את התחושות מהשטח, נדמה לי פתאום מנותק להחריד. ממש כמו הסיסמה "נעבור את זה יחד", שצורפה אז לדפי "מעריב". סיסמה שבאה ממקום של רצון טוב, מצדו של מי שביקש להראות אמפתיה למפונים, אבל סימלה יותר מכל את חוסר היכולת להתחבר לאסונם. אוטיזם איום של מי שלא מסוגל להבין שנהג הדחפור והקורבן שביתו נגרס תחת גלגליו לא יכולים לעבור את זה "יחד".
ממשלת ישראל הפילה אז על ראשם של עשרת אלפים מאזרחיה הנאמנים את גג ביתם, ואנחנו עסקנו בשאלה אם מישהו מהם זרק קללה לא מנומסת אל מי מהמפנים, או בטרוניות קטנוניות כלפי חלק מהם שהותירו מאחור כלבים וחתולים בלי למצוא להם פתרון. זה מה שעניין אותנו.
כי בקיץ 2005 לא הייתה בישראל עיתונות. בקיץ 2005 כל עיתונאי ישראל, ובמקרה הזה ההכללה לא תפגע ביותר מדי אנשים, איפסנו את תעודת העיתונאי שלהם ואת שבועת העיתונאי לבדוק, לחקור, להקשות ולשאול, והתפקדו לממשלת שרון.
איש לא שאל האם יש עוד ציבור שהיינו מוכנים לעקור אותו כך מביתו באלפיו. איש לא שאל האם המהלך הזה יתרום משהו לביטחון המדינה או אולי דווקא ירע את מצבנו. איש לא ביקש מאריאל שרון ומצוות יועציו להוכיח שכשהם מבטיחים ש"יש פתרון לכל מתיישב" יש לזה אכן כיסוי.
איש לא תהה מדוע בנוסף לגוש קטיף יש צורך להרוס על הדרך עוד כמה יישובים פורחים בצפון השומרון, שממילא אין לנו כרגע שום תוכנית להעביר אותם למישהו. עיתונות שלמה הלכה על בהונותיה כדי לא להפריע לראש הממשלה לבצע את מה שהיא חשבה פוליטית שכדאי שיבצע.
במשך שבועות ארוכים האכילו צה"ל, המשטרה ואנשי יחסי הציבור הציניים ששכר ראש הממשלה את כולנו בספינים. הם המציאו סיפורים שלא היו ולא נבראו על המתנחלים המסוכנים שעתידים לשפוך שמן רותח על חיילי צה"ל.
הם סיפרו לנו על תוכניות מגירה לפתוח באש על כוחות הביטחון. הם שיתפו אותנו במידעים מודיעיניים שבדו ממוחם הקודח. זה היה מנגנון משומן ששם לו למטרה להפוך את הקורבן לדמון. עיתונות ראויה הייתה מקבלת את הסיפורים האלה עם קורטוב של ספקנות. עיתונות ראויה היתה חובטת ללא רחם באריק שרון שהעלה את שאלת ההתנתקות בפני מתפקדי מפלגתו ודרך עליהם ועל הדמוקרטיה כשהתוצאות לא נראו לו. אבל בקיץ 2005 לא הייתה כאן עיתונות ראויה.
שמונה שנים עברו מאז ההתנתקות ומחצית מהמגורשים עדיין מסתובבים בארץ, נעים ונדים בחיי ארעי, בדירות זמניות ובאתרי קרוונים שיחצני ראש הממשלה הצליחו, באדיבותנו, להדביק להם את הכינוי הציני "קרווילה". שמונה שנים עברו וגם היום איש מהם לא ממש מעניין אותנו.
עם יד על הלב, כמה מאיתנו עסוקים באמת במשפחות שהעקירה מהבית ומהקהילה פירקה אותן? כמה מאיתנו חושבים שכמות המפונים שנזקקים עדיין לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים, שמתגרשים באחוזים גבוהים, שמטפלים בנוער מידרדר, הם משהו שחשוב לדון בו גם לקראת הבאות? כמה מאיתנו מוטרדים מכך ששמונה שנים אחרי, יש בקרב המפונים 16 אחוז אבטלה? שעשרות חקלאים עדיין מחכים לקרקע חקלאית חדשה?
יש בישראל יותר עיתונאים שהתרגשו השבוע מבכיו של ילד פלסטיני בן חמש שזרק אבנים בחברון ונתפס, מעיתונאים שהטו לבם לכאב של אלפים שהושלכו מבתיהם. זו המציאות. אי אפשר להתכחש לה. וכשעיתונאים מתכנסים בסינמטק כדי לדון בעתידה של העיתונות החופשית, ובמלחמה נגד הצעות חוק כאלה ואחרות שלפי חששם יפגעו בחופש שלהם לכתוב, זה מעלה אצלי חיוך מר.
לא חוקים כאלה ואחרים עושים את העבודה העיתונאית. עיתונאים עושים אותה. וכנראה עוד לא חוקק החוק שיהפוך לעיתונאי מי שאינו רוצה לנהוג ככזה.
מאז קיץ 2005 אינני מאמין עוד לאף עיתונאי שמדבר איתי על תפישת עולם ועל אמות מידה של מוסר אוניברסלי ושל שליחות עיתונאית, או של החובה העיתונאית לעמוד מול הממסד הדורסני. שום תירוץ שיסביר את הכתף הקרה שהענקנו למאבקם של אנשי גוש קטיף לא ישכנע אותי.
שם לא היו תג מחיר, ולא היו נערי גבעות, ולא היו חיכוכים עם חיילי צה"ל, ולא שום דבר מאותם נימוקים שמכשירים בדרך כלל את היחס של התקשורת אל המתנחלים. שם התגלתה העיתונות הישראלית כמפלגה. שם, בחולות קטיף, תחת כפות השופלים ההורסים בית אחר בית, לקול מצהלותיהם של עיתונאי ישראל, נקבר סופית האמון שלי בעיתונות.
קראתי את העבודה הארכיונית המרשימה שהכין משרד המשפטים, לפני שביקש את התייחסותו של הרב שמואל אליהו להתבטאויותיו השונות במהלך השנים. חלק מהדברים אני בעצמי לא הייתי אומר לו הייתי במקומו. חלק נוסף הייתי מנסח אחרת. חלק שלישי עוסק בכלל בעמדותיו הפוליטיות של הרב, שעמן יש כנראה ליועץ המשפטי לממשלה בעיה.
אם יש בעיה חוקית עם האמירות הללו, שיתכבד היועץ ויעמיד את הרב אליהו לדין. אם לאו, שיותיר בידי הגוף הבוחר את הרב הראשי להחליט אם יש לו בעיה עם איש שמתבטא כך. האימפריאליזם הזה של יהודה וינשטיין בלתי נסבל.
ההודעה שלו השבוע הזכירה את ימיו של אליקים רובינשטיין כיועץ משפטי לממשלה. רובינשטיין היה סוגר אז את תיקי החקירה נגד מי שסבר שאין ראיות כדי להעמיד אותם לדין, אבל מוסיף להחלטתו דוח ציבורי, שבו היה כותב מה הוא חושב עליהם. "להעמיד אותם לדין אינני יכול, אבל אם כבר התכנסנו ועסקנו בעניין, חשוב לי שתדעו מה דעתי בעניינם".
אז זהו, שממש לא חשוב. יתרה מכך, מדובר במהלך אנטי דמוקרטי שאין אפשרות להתמודד איתו. מול כתב אישום אפשר להיאבק בבית המשפט. על הרשעה אפשר לערער. מהשפעה של מכתב מכתים שכזה, שאיננו מגובה בשום נוהל מסודר, אין שום דרך להתנקות.
מישהו צריך להזכיר לוינשטיין שהוא בוגר הפקולטה למשפטים, ולא בוגר בית הספר הגבוה של הוותיקן למוסר, לאתיקה ולטעם טוב. מי שמינה אותו לתפקיד עשה את זה על רקע מומחיותו במשפטים ולא על רקע היותו מגדלור מוסרי.
יתרה מכך, מי שאצלו בבית הועסק באופן בלתי חוקי עובד זר, כשאין לאיש בישראל אישור להעסיק עובד כזה בעבודות ניקיון, לא יכול ללמד אף אחד מה ראוי ומה לא. מי ששיחק אותה ראש קטן ומכר לנו לוקשים מיתממים כאילו אשתו היא שהעסיקה את העובד הזה, והוא שהגיע הביתה מאוחר בערב לא שמע ממנה מעולם מי הוא זה ואי זה הוא העושה כך את הפאנלים, שיתמקד בחוק היבש, ואת השאלה מה ראוי ומה לא ישאיר ל-150 חברי הגוף הבוחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם