בגין, מנהיג האסירים מסיביר
מסע לערבות הקפואות של רוסיה, אל מחנה הכפייה אליו נשלח מנחם בגין ושבו שמע את "משק כנפי החירות"
אם יש מקום שנתן לרוסיה את דימוי "הדוב הרוסי", זה המקום; אם יש דרכים שבהן אתה עלול לפגוש דובים, אלה הדרכים. כמו הקנגורו האוסטרלי, הדוב הוא דייר קבוע בצ פון-מזרח רוסיה. יצור מסוכן וגחמני שמכור לקיבתו. כשנמאס לו מהפטריות ומפירות היער הוא יוצא לתור אחר הבשר. וממש לא אכפת לו אם זה יהיה בשר אדם. יש פיצ'וראים שנושאים אקדח באבנטם, ולא נגד טרוריסטים צ'צ'נים.
החורף עריץ כזקיפי הגולאג, ולא נותן לשמש לעלות. עד לפני כחודש (12 ביוני, ליתר דיוק) ירד פה שלג. בעוד כשלושה חודשים הוא יחזור. תשעה חודשים בשנה שולטים הקרח, האפלה והבדידות. כדובי היער, גם נהר פצ'ורה ייכנס אז לתרדמת קפואה, משאיות ייסעו עליו כאילו היה אוטוסטרדה. איברים אנושיים שיופקרו לכפור ינשרו בטמפרטורה של מינוס 60.
אבל לא רק בחורף - כל השנה מתנהלים כאן חיים שמתחת לאפס: העוני, העליבות, הדכדוך; המציאות הסובייטית הייתה כאן לגורל עיוור. האדם הסובייטי השלים עם העובדה שבאחת מפינות חייו אורב לו הגולאג. "אתה לא יכול להיות בטוח שלא תדע עוני ושלא תהיה אסיר", קובע פתגם רוסי מר.
ארץ של קור וסורגים בראה תת-תרבות של בתי כלא, אבל הנפש הרוסית, הצ'וסטווא, ידעה לעבד את מרמס האדם לספרות גבוהה. דוסטוייבסקי ישב בסיביר וכתב את "רשימות מבית המוות"; סולז'ניצין פגש כמה גולאגים וכתב את "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ", את "במדור הראשון", את "אגף הסרטן" ואת "ארכיפלאג גלאג"; סרגי דובלטוב עשה את שירותו הצבאי כסוהר וכתב את "אזור" (הכינוי הרוסי לבית כלא).
עליזה ומנחם בגין היו מגיעים למושב בית"ר לשבתות של מילים ונוסטלגיה. למרות הרעות, ותיקי המחתרת נזהרו לא לפרוץ למרחב החשיבה של "המפקד". כשכתב היה מתכנס לתוך עצמו ועובד הרבה עם פתקים. את העותק הראשון של "בלילות לבנים" הקדיש לאמא של עמוס: "לבלה חרמוני הטובה שליוותה אותי לארץ ישראל בימים ההם... בהוקרה ובאהבה מנחם בגין".
בראשית מסלול הזיכרון של חסיה בעקבות אביה, אנחנו מגיעים לשגרירות קומי במוסקבה. קומי היא הגדולה שברפובליקות בחלק האירופי של הפדרציה הרוסית. יותר מ-100 בני לאומים חיים בה. היא עשירה באוצרות טבע, בעיקר נפט, גז ועץ. בעבר הייתה עשירה גם בגולאגים.
"בלילות לבנים" בתרגומו לרוסית מוצג בפני הנוכחים, ובהם שגרירת ישראל במוסקבה דורית גולנדר. "ספר מעל ומעבר לציפיות", אומר הרצל מקוב, מנהל מרכז מורשת בגין. "רק לבוא ולראות את הספר - דיינו. ואם עוד ניסע לקומי לחוש את המקום שבו התעצב מנחם בגין, הרי זה משובח".
עם פתיחת ארכיוני הנ-ק-וו-ד בשנות ה-90, הוא מספר, התברר שהפרוטוקולים זהים לשורות שבגין פרסם ב-1953. "אני נדהם מהזיכרון ומהיושרה בדיווח של אבא שלך", אמר לבני בגין, שהשיב: "את אלה ידענו. עכשיו נדע שאפשר לסמוך גם על הרוסים". אחותו חסיה כותבת עכשיו בספר האורחים: "לפני 70 שנה עשה אבי את הדרך הזאת, ואני בעקבותיו". היא מתלבטת אם לבקש תרגום לרוסית ומחליטה שלא: "באתי מישראל והשפה שלי עברית".
לאיש שעומד איתנו קוראים ליאוניד, או לוניה, מראשי הקהילה היהודית בקומי. איש עם עיניים זריזות ולחיים שנמתחות תדיר לכדי חיוך. אחד מבניו שירת בצה"ל והאחר חניך בתוכנית "נעלה". כשמקוב וחבורתו סיירו בבריסק, שבה נולד בגין, צץ ליאוניד זילברג בירושלים ואמר שהוא רוצה לארגן אירוע על גדת הפצ'ורה לכבוד שנת ה-100. במרכז בגין לא ידעו איך לאכול את האיש הלא נודע שהגיח מהכפור. כמה בדיקות העלו שלוניה הוא איש רציני.
בזכותו אנחנו נוחתים בסיקטיבקר, בירת קומי, כ-600 ק"מ מצפון למוסקבה. את פנינו מקבל טרמינל שנשאר כאילו מהימים של בגין. רגע לפני שהגענו, כך נדמה, נזכר מישהו להדליק את הניאון. מסוע עצל בחדרון אפוף ריח ליזול מסובב את המזוודות.
שתי פקידות משני צדי הדלת משוות בין ספח המטען שבכרטיס ובין זה שעל המזוודה, כדי לוודא שלא שלחת יד למטען זר. ככל שהעיר צנועה יותר כך צוות השדה שלה מנופח יותר. רושמים, מעתיקים, מחתימים, ממששים או סתם מביטים. כשהמטוס ממריא מכבים את הניאון והולכים הביתה לארוחת ערב.
"בערוב היום... החילונו להתכונן לשנת הלילה", כותב בגין על מסעו ברכבת האסירים צפונה, "בכל זאת בושש הלילה לבוא... הוספנו אפוא לנמנם בלי לומר איש לרעהו: 'ליל מנוחה'. כעבור זמן מה התעוררתי מתרדמתי והסתכלתי מבעד לאשנב: האור - אור יום. איזה יום ארוך? שוב נמנמתי... משהתעוררתי לא מצאתי שום סימן של לילה. אותו יום נפתרה החידה. אחד ממגישי המזון אמר לנו בפשטות: 'הגענו אל הלילות הלבנים'".
היום הלבן שלי נגמר בחצות ומתחיל שוב בארבע בבוקר, כשהאור הצפוני שולף אותי מהסדינים. אני מציץ דרך הווילון ומתרשם שהאור בחדר חזק משום מה יותר מאשר בחוץ. אני חוזר לישון, מתהפך, קם, מנמנם ומפסיד במלחמת בני האור. הזוהר הזה מסנוור פעמיים, ממריד נגדך את גופך ומסכסך את נפשך. אתה מתחנן לחזור לאפלת שתיים בלילה, אך האור מתעקש: עכשיו שתיים בצהריים.
בבוקר דפיקה בדלת; שליח מניח דלי מים כחול וכף פלסטיק כתומה ליד האסלה שלי. מהדף שהוא מושיט מתברר שהיום תהיה הפסקת מים ל-36 שעות . דליפה בצנרת? בדיקה של מערכת ההסקה העירונית? "אל תחקור את הכוונות של אמא רוסיה", אומר מישהו בקבלה. אלא שזאת לא הצרה היחידה באותו בוקר.
בשעה תשע חסיה בגין הולכת לבית הממשל, לקבל כמובטח את תיק האסיר של אביה. בצאתה מהבניין האפור היא מכריזה למרבה התדהמה: "לא קיבלתי תיק, אבל קיבלתי כאב ראש". עם מקוב והמתרגמת נטליה התקבלה חסיה אצל שתי פקידות קוקטיות ונחושות. המכתב על שחרור התיק כלל לא הגיע אליהן.
"אין שום הוכחה שהאסיר מנחם וו לפוביץ' בגין קיבל רהביליטציה", אמרו לה, אטמו את מדפי לבן וחזרו ליישר את חצאיותיהן הגזורות. כשנדרשו להשיב על כך שיותר מ-70 שנה חלפו, שמדובר בראש ממשלה ובחתן פרס נובל, הרפו מהחצאיות וחזרו על מנטרת ה"רהביליטציה". "יש תיקים שיישארו עלומים לנצח", ניסו לנחם.
הציעו לעשות משהו?
"שנביא אישור מכלא לוקישקי בווילנה, שבו אבא היה אסור קודם. הסברנו שאת הרהביליטציה קיבל כאן, לא שם. כלום לא עזר".
התפוצצת?
"זאת הייתה חוויה חזקה מאוד. הרגשתי שאני משתגעת. שכל מה שאומר לא יעזור. שמסך מפריד בינינו ואין מה שיחדור אותו".
מסך הברזל אמנם נעלם מהשטח אבל נשאר בתודעה. אפשר להזיז גבולות, לברוא מדינות, אך המנטליות - דורות יעברו עד שהיא תשתנה. התקרית שכאילו לקוחה מ"הבדיחה" של מילן קונדרה היא סימן ראשון. אחריה מתבטלות גם הפגישה עם ראש ממשלת קומי גאייזר ויאצ'סלב, הטיסה במסוקים מעל הגולאגים והנסיעה ברכבת אח"מים מיוחדת לפצ'ורה, וממש כמו בימים החשוכים ההם לא ניתן כל הסבר.
כל זה מאיץ את הספקולציות. ייתכן שהרכבת בוטלה בגלל השתתפותם של שלושה דיפלומטים משגרירות ישראל במשלחת שלנו. לפי מורשת הלוגיקה הסובייטית, דיפלומטים הם מרגלים בהגדרה. מוטב, לכן, שלא ייראו מתקנים ביטחוניים שבמסלול הרכבת. אבל אחד המקורות במשלחת שולל את ההשערה הזאת. כל הבסיסים שהיו אמורים להיראות, הוא אומר לי, ננטשו.
בדרך לבית הקהילה בסיקטיבקר עוברים ליד פסלו הלבן של לנין. אנחנו לפני בניין מרוט עם שלט אפרוחי מעל הדלת: "בית האוטונומיה התרבותית היהודית". אנחנו עוברים במסדרון אפלולי, דגל ישראל פרוש מולנו, האורות כבים מהר ואנחנו בתוך ההצגה "עוד קורים נסים".
אלכסנדר סטפניוק הוזעק במיוחד ממוסקבה כדי לביים, השחקנים הם ילדי בית ספר יום א' והנס הראשון שייך לאלמנה ענייה שרוצה לחתן את בנותיה. אישה מסתורית מציעה לה צ'ק, אבל בבנק מתברר שאין הוא כשר. שוטר מגיע, אקדח נשלף, אבל הכל נפתר חיש קל.
רוח רפאים בדמות אמו המנוחה של מנהל הבנק מצווה עליו: "כבד את הצ'ק, זאת הייתה דרכי להודיע לך שלא אמרת עליי 'קדיש'". לאחר עוד שני נסים הקטנים משתחווים לפני הקהל. חסיה נעמדת וצועקת בקול דק: "בראבו!" אחר כך היא מתוודה: "זאת חוויה מתקנת אחרי הבוקר שהיה לי עם התיק של אבא".
אישה חרישית, חסיה בגין-מילוא; מפזרת סביבה סוכריות קפה וסימפטיה. היא נקראת על שם סבתה, אם אביה, שנספתה בשואה. צניעותה אמיתית, ולא מעכשיו. כשלמדה בסמינר לוינסקי הייתה כבר נשואה ונקראה "מילוא". תלמידות רבות לא ידעו כלל שהיא בתו של בגין.
במשך כל הנסיעה ניהלה קרב מכמיר לב בין נטייתה הגנטית לא לדבר עם עיתונאים ובין רצונה לא לאכזב אותנו. כשערוץ 9 פנה לראיין אותה לאחר ההצגה במרכז היהודי, ביקשה לא להתייצב לבד מול המצלמה. "אני מקבלת פה המון חום, ואני רוצה שיראו גם את האנשים האלה".
גברת איזראלנה זילברג היא אמו של ליאוניד המנהיג. הנה היא קרבה באיטיות אל חסיה, מושיטה לה זוג מגפיים צהובים גמדיים. על אחד כתוב "חם" ועל האחר "אהבה". "הם היו יכולים לעזור לאבא שלך כשהיה בגולאג", היא מחייכת.
ישראל דוידוביץ הוא איש בלי שיניים, שהיה רס"ן במ-וו-ד, השב"ס הרוסי. דוידוביץ' אכל הרבה שנות גולאג בשירותו. יום אחד הגנרל שלו מסר לו מטבע מוזהב: "זה בטח משהו שלכם, היהודים", אמר לו. עכשיו הוא מראה לחסיה את המטבע עם דיוקן אביה.
דימיטרי נסנאליס הוא פרופ' לאנתרופולוגיה תרבותית. הוא מספר שאוליגרך האוליגרכים, רומן אברמוביץ', גדל בסיקטיבקר לאחר שאיבד את הוריו. מדי פעם היה נסנאליס מגיע עם אביו לבית סבתו של אברמוביץ'. באחד החדרים, כך הוא זוכר, תמיד התקיים מניין חשאי. על בגין שמע כשהיה סטודנט. את "בלילות לבנים" קרא באנגלית ובמחתרת.
איגור בן 25, נראה כבן 16 ומאחוריו שירות בצה"ל. "הרגשתי שאני צריך לעשות את זה, קשה לי להסביר למה".
איך ההורים קיבלו את זה?
"אמרו: 'אם אתה רוצה, תעלה'".
איפה עשית צבא?
"למדתי עברית ב'מחו"ה אלון', ואחר כך שלושה חודשים בבקו"ם. לא משהו רציני, סתם".
חסיה: "זה לא סתם. אתה קמת ועשית". עכשיו הוא מתגעגע לישראל, נשוי לאנה ומגדל שני ילדים בני תשע ושבע.
אם יחזור לישראל, תצטרפי?
"מה שחשוב לי זה להיות איתו". אהרון גורביץ' הוא הרב הראשי בצבא ובבתי הסוהר. התואר "צבאי" פוליטי בעיקרו, אך זה של בתי הסוהר ממשי. תשעה בתי כנסת עומדים לרשות אסירים יהודים, רבים ישראלים.
גורביץ' ושלוחיו מטפלים בהם. אני לומד ממנו שכיום חיות בסיקטיבקר קרוב ל-300 משפחות יהודים, רובם בני אסירים משוחררים, אך גם משכילים שבאו להיקלט בתעשייה המקומית. בגלל מיעוט היהודים אין בעיר בית כנסת או חנות לאוכל כשר. את היהדות מבטא בעיקר המרכז שמפעיל את בית ספר יום א'.
מה הסיכויים של קהילה כזאת לשרוד?
"יש ברוסיה 200 קהילות. ליותר מ-40 יש תומכים והן מקורבות לממשל. סיקטיבקר אינה אחת מהן".
לא רק הלילות לבנים כאן; גם השדות. לאורך הכבישים מלווה אותך הבורשביק, שתפרחתו מזכירה מטרייה לבנה. מדובר בצמח טפילי שנועד להזין את הפרות, אבל התברר שהוא מזיק ואין יודעים איך להיפטר ממנו. מאחורי הבורשביק אורב היער. 32,800 קמ"ר של יערות בתוליים יש בקומי, והם הגדולים מסוגם באירופה. ביער יש בקתות מרופטות נוסח עיירות שלום עליכם, אך גם בקתות מסיביות בנויות אורן.
החיים בתוך הירוק-עד הכתיבו את אופי כלי הנגינה. ה"שיגודאק" נראה ככינור, יש לו פח שמשמש תיבת תהודה ושערות סוס בתור מיתרים. הציידים נהגו לנגן בו כשהגעגועים הביתה תקפו אותם במעבה היער. ה"בוקסאן" עשוי קליפת עץ לבנה, ונראה כשופר. ציידים תקעו בו כדי להכריז על מקומם ולמנוע אש דו-צדדית.
אבל היער הוא לא רק סכנה אלא גם מקור חיים: בקיץ מלקטים את פירותיו ופטריותיו, ומשמרים אותם לימי העלטה הגדולה. מעור האייל הקורא הכינו כאן מעילים לגבר. אומרים שהמעיל שמר על החום גם כשהאיש שמתחתיו לא לבש דבר. אבל האישה נחשבה יותר: מעילי הנשים היו עשויים שתי שכבות פרווה, כדי לשמור על הריונן או על התינוק שהן מניקות.
כשהמטוס שלנו גומר לינוק אנחנו ממריאים לצפון הנסתר אף יותר, בתוך משהו שנראה כאווירון אך מתנהג כעפיפון. מדי פעם הוא מיטלטל, קצת נופל, חוזר לעצמו, ממתין למשב הבא. שמו E20 L-410 UVP - ארוך יותר מגופו. פצ'ורה שוכנת כ-500 ק"מ מצפון לסיקטיבקר. רחוק לנו, קרוב לחסיה, לעקבות אביה. "המחנה היה החוויה המעצבת שלו. היינו מדברים על זה הרבה בבית".
איך בדיוק עיצב אותו?
"שם למד מהו עוול, מה היא שמירה על כבוד האדם". היו דברים שראית בו ואמרת לעצמך: 'זה משם'?" כשהיה חושב שם היה צועד בתא הלוך ושוב. כשצעד הלוך ושוב בסלון ידענו שהוא כותב בראש ואי אפשר לדבר איתו".
היה לו זמן אליכם?
"בשישי בצהרים הדלת הייתה נסגרת, ונפתחת רק במוצאי שבת".
זה היה אבא שמספר סיפורים?
"משלים. בוא נגיד שמגיל צעיר ידעתי את משל השועל והעורב".
איזה סבא הוא היה?
"אהב מאוד לשיר עם הנכדים. במיוחד את 'כל העולם כולו', ואת 'מעל פסגת הר הצופים'".
את מתגעגעת אליו?
"מאוד. אליו ואל אמא. כל כך טוב היה בבית. לא תתגעגע?"
היו מאכלים מסוימים?
"תמיד היה בבית מרק רותח. גם בחורף וגם בקיץ. אבא אהב לשתות את התה שלו חם מאוד, עם קוביית סוכר בפה".
אבל מעבר לדברי החום האלה, חסיה לחוצה. הפגישה המתסכלת בבית הממשל מעיקה עליה. היא מוסרת לדובר השגרירות אלכס ולמתרגמת נטליה את ספרו של אביה, אולי ימצאו בו צילום של התעודה הנכספת. בגובה שלושה קילומטרים, כשמתחתינו הריק הירוק, מחפשים אלכס ונטליה את הרהביליטציה האבודה של מנחם בגין. מפשפשים בין הדפים, מתווכחים, מודיעים שאין. "אבל מה זה מסמך 79? " חסיה לא מוותרת. "זאת דרישה לקבל חומר מהתיק", הם משיבים לה בצער.
כשמנמיכים לפצ'ורה רואים את האש. גז פראי מזנק מקידוח נפט, עוטף את היער בהילה אדומה. נהר פצ'ורה מקבל אותנו בירוק כהה. מלמעלה מבחינים היטב בגשר ובמסילה שבנו בגין וחברי ה"בריגדה" שלו - כך כונו כאן דבוקות העבדים.
מסלול שדה התעופה נכבש בתוך היער, והזאטוט המכונף שלנו כובש אותו. הכבש נפתח אל מצלמת סטילס ומצלמת טלוויזיה, וחסיה תופסת מחסה מאחורי הגב שלנו. כל זה לא מונע מראש עיריית פצ'ורה ויקטור ניקולאייב לצוד אותה, להציע לה את זרועו האבירית ולצעוד איתה לכיוון העננים שמעל אורל.
אל ניקולאייב צמודים שניים שראשם מוטה אליו כחמנייה אל השמש, והאינטראקציה ביניהם היא כזאת: שמש העמים לוחש את משאלתו השלטונית לאיש שלצדו, שמעביר בתורו לאיש שלצדו, שאץ-רץ לבצע את המוטל עליו. ניקולאייב עצמו, חייבים כאן לומר, בריא, סמוק לחיים וארוז בחליפה שחורה.
הוא טייס ששירת באפגניסטן, ולמרבה תסכולו הוא מנהל כעת עיר שכוחת אל של 40 אלף איש. במושגי המגלומניה הרוסית זה פחות מלנהל כפר בפזורה הבדואית מדרום לבאר שבע. רוב התושבים כאן הם סוהרים ואסירים משוחררים שממשיכים לגור יחד. סיפורים מתרוצצים על סוהרים שברחו מפצ'ורה מפחד ונדטה. לעומת זאת יש גם מכתבי תודה מהאסירים לסוהרים שלהם.
מנחם בגין הגיע ל"מחנה העבודה המתקן" בפצ'ורה מכלא לוקישקי בווילנה. כשנכנסו הרוסים למזרח פולין בעקבות הסכם ריבנ טרופ-מולוטוב, עצר וכלא הנ-ק-וו-ד "יסודות חתרניים", ובהם גם את נציב בית"ר בפולין מנחם בגין. הוא נידון לשמונה שנות מאסר. ביוני 1941, שבועות ספורים לפני שהיטלר פלש לברית המועצות, נשלח בגין לפצ'ורה.
כעבור שמונה חודשים הוא השתחרר עקב הסכם בין סטאלין לראש ממשלת פולין הגולה הגנרל שיקורסקי: לפי ההסכם, כל האסירים הפולניים שוחררו והצטרפו לצבא פולין החופשית, שלחם בנאצים.
ייתכן שבפצ'ורה ישב בגין עם אביו של אלכסנדר איסייב שבאנוב, מנהל ההמראות והנחיתות בשדה שעזבנו זה עתה. שבאנוב האב נידון ל-25 שנה על "פשעים פוליטיים", ומעולם לא הזכיר את בגין. רק אמר שאנשים חשובים היו איתו במחנה. עכשיו הבן זוקף אצבע לכיוון אורל, ומספר שהמחנה ההוא נמחק לפני 20 שנה.
במקומו אנחנו רואים תחנות כוח שמעלות עשן. "אבל פעם כל זה היה מלא גולאגים". בגולאגים העבודה לא שבתה אפילו כשהיה מחסור בחומרים. פעם אפילו הביאו משלוח ברזל מיותר משיפוצי הבולשוי במוסקבה. חוץ מזה אביו לא סיפר הרבה. "מי שעבר את המחנות לא דיבר, אבל במבט שלו ראו את הגיהנום. כמו אצל ניצולי שואה".
רק בשנות ה-70 התחילו להתגלות השמות והסיפורים. במחנות לא עשו חשבון לאיש. גם לא לחולים. הם נקראו "דאכאדיאגא", הדועכים. "מי שנפל - נפל. תחת האדנים תמיד התגלו גופות".
הכי קשה היה בבוקר. כשהעצמות השבורות מיאנו להתנתק מדרגש הכינים.
"בחמש בבוקר כתמיד צלצל הפעמון לקום... הצלצול המקוטע חדר בקושי בעד החלון המכוסה כפור בעובי אצבעיים, ונדם עד מהרה: קר היה בחוץ ולשומר לא היה חשק לצלצל ארוכות", כך פותח סולז'ניצין את "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'". יום בחיי מנחם וולפוביץ' היה מתחיל כשהשומרים סחבו את האסירים ברגליהם: "הי אתה, מה לך כי תישן, קום, קום לעבודה".
עם האסירים התעוררה ליום חדש גם מכונת הדיכוי. ה"סטרילקי" נגשו באסירים, שמקצתם היו כאלה שהטילו מום בעצמם כדי להגיע לעיירת הבריאות לנכים, מה שלא מנע מהם תקופת מאסר נוספת כי פגעו בכוח העבודה הסובייטי.
איך אביך שרד?
חסיה: "בכוח המחשבה שלו. תמיד אמר שאם אתה שולט במחשבות שלך לא יצליחו לשבור אותך".
"המזל של בגין הוא שלא עבר כאן את החורף", אומרת לי חוקרת הגולאגים טטיאנה אפנסייבה גינאדינה. לטענתה, 99 אחוז מהאסירים לא מתגברים על הגולאג, ומאלה שכן, יש למרבה התמיהה יותר אסירים מסוהרים. לא מזמן מת אחד, כמה ימים לפני שעמד להיות בן 100. גינאדינה מנסה לחשוף קברי אסירים שמתו בגולאג, אך עד היום הסוהרים לא מנדבים מידע. "החתימה על מסמך הסודיות הסובייטי", היא מחווה, "עדיין חזקה מכל מחויבות אנושית".
ליד האנדרטה לזכר החוקר הרוסי רוסקוב נפתחת עלינו מתקפת יצורים עצבניים. השרוולים הארוכים לא ממש עוזרים כי המיניאטוריים הולכים על הפנים, על העיניים, על הנחיריים, על כל פיסת עור חשופה.
"עכשיו קיץ, מזג אוויר נעים. לא כן?" מצטט בגין אסיר שתדרך אותו, ועוד "חדשים" אחרים בגולאג, "אבל כשתצאו לעבודה תרגישו שגם בקיץ אין הצפון משחק אתך. זבובונים יש אצלנו בצפון, זבובונים קטנים... והם, הארורים, אוהבים את איש ה'לאגר'... נסו לגרש אותם, אדרבא, נסו. הם מיליונים, מיליארדים, והם עוקצים הארורים, אוך כמה עוקצים... והם שומרים על האסירים אולי יותר מכל ה'סטרילקי' עם הרובים".
האנדרטה לזכר בגין תיבנה בצורת עמוד מהגשר שבנה על הפצ'ורה. כרגע עומד שם לוח שחור: "לזכר אסירי הגולאג שבנו את הגשר ומסילת הרכבת. ובהם מנחם בגין, חתן פרס נובל לשלום וראש ממשלת ישראל".
מהיער מגיחים הפצ'וראים. לא בכל יום רואים כאן זרים רבים כל כך, ולכבודם נשלפות מיטב המחלצות: איש בז'קט קומוניסטי מגושם, בת יער בלונדינית במקסי ירוק. על מנחה הטקס מתנצנצת חליפה שחורה עם פסים בוהקים, והוא מזכיר את דן כנר; כמוהו רזה, כמוהו בלונדיני, כמוהו רהוט.
כשהעננים מתעבים מעל אורל, הרמקולים פולטים מוזיקה הרת גורל וכנר הפצ'וראי אומר מילים דרמטיות. חסיה, דרמטית לא פחות, מכריזה: "המאסר כאן תרם רבות לעיצוב אופיו של אבי ולתמיכתו בציונות. התקופה הזאת עיצבה את חייו". הרצל מקוב, אחריה, אומר שבגין מוכר ממאבקו לשחרור המולדת ולהשלטת הצדק, ומהשלום הראשון שחתם.
"תמיד הייתה ישראל מולדתו, אבל פה נולד ופה עברה עליו החוויה המעצבת. עשינו קילומטרים רבים מאוד ללמוד את ההיסטוריה במקום שבו התרחשה". כשנגמרים הנאומים חסיה שוב משלבת את זרועה בזרועו של ראש העיר, שמוביל אותה לאבן הפינה כדי להניח צמד ציפורנים אדומות. היא חוזרת אלינו שקטה ודומעת. "כשלו לי הרגליים", היא לוחשת בירידה לספינה שתשיט אותנו על הפצ'ורה.
פצ'ורה נקרא נהר, אבל הוא אוקיאנוס מקומי. כ-2,000 קילומטר של מי שלגים הנשפכים לים בארנס. צפירה ממושכת, ואנחנו שטים על הנהר שהוביל את מנחם בגין לחופש. כשהרוח גוברת סגן המושל מציע לחסיה מעיל. היא מסרבת. רוצה להיות כמו כולם. אבל סגנית שר הכלכלה מתעקשת. "האוויר פה מסוכן מאוד", היא מניחה את הז'קט על כתפיה.
זה הרגע שבו הטלפון של מקוב מצלצל. מרכז בגין בירושלים מודיע שבארכיון נמצאה הרהביליטציה נכספת; שתהליך טיהור שמו של מנחם בגין הושלם רק ב-89', שש שנים אחרי שחדל להיות ראש ממשלת ישראל.
אנחנו קרבים לגשר שעל הפצ'ורה. "מפסי רכבת בנינו גשר במעלה החוף, מקו המים ועד למישור", מספר בגין. העבודה הייתה קבוצתית, ועל אף הקושי הייתה בה מידה של עליצות. שישה מכל צד נדרשו לסחוב את פסי הברזל מהרכבת שהביאה אותם. המנהל היה צועק: "יחד", האסירים ענו: "יחד", אבל עם הצעד הראשון התעופפו הקללות. "האין הפצ'ורה הירקרקה מסמיקה?" שאל האיש שרק ב-1981 יתוודע למילה צ'חצ'חים.
אתה שואל את עצמך מה היה קורה לבגין אילו לא היה מגיע לכאן. אולי היה הולך להשמדה כמו כל משפחתו, חוץ מאחותו הבכורה רחל? ואם היה ניצל, האם זה היה אותו בגין? כל הסיכויים שלא. בוורשה היה אמנם ראש בית"ר, אבל בפצ'ורה היה למנהיג. מצוקת הגולאג, כך נראה, הזריקה ברזל לעמוד השדרה. כבר שם אפשר לזהות אקט מנהיגותי ברור.
לאחר הסכם סטאלין-שיקורסקי, שחרורם של הפולנים מתמהמה. הם בוחרים בבגין לדוברם ולמי שייפגש עם "המוסמך". בתחילה הוא מהסס; חושש שהנ-ק-וו-ד יסמן אותו. בסוף הוא מקבל את דין האסירים. "הן זו יכולה להיות בשבילנו שאלת חיים ומוות", הוא משכנע את עצמו. כמה ימים אחר כך חדל בגין להתנגד לעובדת מנהיגותו. כשהוא נדחס עם עוד 800 אסירים לספינת העבדים בדרך אל החופש הוא פורש את חסותו על גארין.
גארין היה יהודי, סגן עורך "פרבדה", שנתן את נשמתו לדגל האדום עד שסר חינו והוא נבעט לפצ'ורה. על הסיפון מפתח גארין אוטוסוגסטיה לא מופרכת שהפליליים, ה"אורקים", זוממים לרצוח אותו, שהם משחקים קלפים על ראשו. בגין משכיב אותו לידו ושומר עליו.
באחד הלילות הוא שומע את גארין לוחש לראשונה ביידיש: "מנחם, שיר לי את לו-שו-ב". הוא תופס שהקומוניסט אמר "לשוב", שהוא רוצה את "התקווה", את השיר שמבטא את השיבה לארץ האבות. מנחם מתחיל לשיר. עוד שלושה יהודים מצטרפים אליו. ה"אורקים" מתעוררים.
"מה הז'ידי שרים שם? " שואל אחד. "הם מתפללים לאלוהיהם", עונה לו אחר. כשהספינה מגיעה לחוף האסירים מורדים. מנחם יוצא רק עם הבגדים שלעורו. השאר נגנב במחנה ובספינה. "הייתי קל מאוד", הוא כותב, "שמעתי את משק כנפי החירות".
שתי הצפירות של הספינה שלנו ושל זאת שליוותה אותנו מבשרות שגם אנחנו הגענו לחוף. אחרי ארוחה דשנה שכוללת בויאבז, פירושקי ושלל דגים צפוניים, אנחנו חוזרים למטוס כשראש העיר וחסיה מובילים. "מתי יהיה אפשר לחנוך את האנדרטה? " שאלה חסיה. ניקולאייב, טייס וג'נטלמן, הביט לה עמוק בעיניים ואמר: "בעוד שנה את פה, גברתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם