מברק זימרמן: על עליונות החוק בפסיקה
ראיות חותכות במערכה הראשונה לא מובילות בהכרח להרשעה במערכה השלישית. על הקשר בין ג'ורג' זימרמן מארה"ב לצבי בר בישראל
עוד בנושא:
- ג'ורג' זימרמן זוכה מרצח טרייבון מרטין
- הפגנות בארה"ב בעקבות זיכוי זימרמן
- העליון קבע: "צבי בר לא יתמודד מחדש על ראשות עיריית רמת גן"
ולמרות זאת, זימרמן זוכה. זה מקומם, זה מרתיח, אבל זה החוק. הוא מתיר הגנה עצמית באופן קצת סוחף - מעין מהדורה הרבה יותר מוקצנת של "חוק דרומי" שלנו. זה החוק, וחבר המושבעים היה חייב לציית לחוק. הלחץ הציבורי להרשעתו של זימרמן והחששות למעשי נקמה מצד שחורים נגד היספנים משום שזימרמן הוא כזה, לא השפיעו על התוצאה.
שלשום החליט בג"ץ שצבי בר יוכל להמשיך בתפקידו, למרות כתב האישום נגדו על עברות פליליות - ובראשן החמורה שבהן, קבלת שוחד. לפי הצעת הפשרה, בר אמנם הסכים לא להתמודד פעם נוספת, אבל הפשרה איננה הלכה. למעשה הסוגיה נותרה פתוחה.
לרגע נדמה שההלכה היא שאין חובת התפטרות אוטומטית, ככל שזה נוגע לראשי ערים, כאשר מוגש כתב אישום - אלא שאין שום הכרעה. ייתכן שבעתיד הקרוב מאוד לא יהיה מנוס מהכרעה, משום שרשימת ראשי הערים בדרך לכתבי אישום היא ארוכה. לחיאני מבת-ים הוא המתוקשר שבהם. חלק מאותם ראשי ערים, לכאורה מושחתים, הם בדיוק אלה שקהל הבוחרים שלהם התעקש לבחור משום שיש דברים חשובים יותר לבוחרים.
מה הקשר בין שתי הפסיקות שניתנו השבוע? הקשר הוא עליונות החוק. לפעמים מבחנו של החוק מצוי דווקא במקום שבו הוא מעצבן ומתסכל ותוצאתו מקוממת. האקטיביזם השיפוטי, ששלט אצלנו בכיפה שנים רבות, הוא בעיקר רמיסת החוק לרעת "נורמות" שהמציאו שופטים - שלפעמים הן לא יותר מהיענות ללחץ ציבורי. למען הדיוק, מדובר בלחץ של ציבור מאוד מסוים, שהוגדר בפסיקה כ"ציבור הנאור".
במובן הזה דווקא הפשרה שהושגה השבוע, גם אם היא מקוממת, היא צעד ראשון בחזרה למושכלות יסוד של כיבוד החוק בכלל וכיבוד חזקת החפות בפרט. הרי כבר היו שופטים שתמכו בהדחת שרים רק בגלל חשדות, אפילו עוד לפני הגשת כתב אישום. אם הכיוון ההוא היה נמשך, לא היה צורך ביותר מידיעה בתקשורת כדי לעתור לבג"ץ בבקשה להדחה. הנימוקים כבר נכתבו.
צריך להזכיר שבשנות ה-90, כשהאקטיביזם השיפוטי השתולל, דווקא שופטי שלום ומחוזי לא נכנעו פעמים רבות ללחץ וניפקו סדרה של זיכויים לאנשי ציבור שכל אחד מהם היה בבחינת סטירת לחי לפרקליטות.
נחזור לארה"ב: אף אחד לא מרוצה. הנשיא ברק אובמה מבקש חשבון נפש ורגיעה. ארגון זכויות השחורים החשוב ביותר דורש חקירה על הנסיבות שהביאו לזיכוי, הכביכול מחפיר, ופרופ' אלן דרשוביץ, הפרקליט הידוע, דורש חקירה נגד התובע על עצם הגשת כתב האישום. מה שהוצג לציבור ולבית המשפט, טוען דרשוביץ, היה חלקי לחלוטין, וצילומים של זימרמן, כשהוא חבול, הוסתרו על ידי התובע.
הלקח הנכון לכולנו הוא שיש הבדל בין אמת משפטית לפרסום ציבורי. לא כל מה שנראה לנו כמו מרשיע, בעיקר בכותרות ובמערכה ראשונה, מוביל בהכרח להרשעה במערכה השלישית. זה נכון בארה"ב כמו שזה נכון אצל בר ולחיאני. אמנם שיעור ההרשעות בישראל הוא 99 אחוז אבל כשמדובר באנשי ציבור, האחוז הרבה יותר נמוך.
לפעמים יש חשש שהמוטיבציה להגשת כתב אישום לוקה בשיקולים זרים. לכן, גם אם עדיין לא נפסקה הלכה השבוע בעניינו של צבי בר, הרי שנשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס הצליח להטות את הכף לכיוון חזקת החפות. חלק מהפרשנים אינם מרוצים, הם מתגעגעים לאקטיביזם הישן והרע. אבל שלטון החוק זכה להישג קטן, וגם זה משהו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם