בונים את ביתם מחדש: חוזרים למפוני גוש קטיף
תיעוד מיוחד: שמונה שנים אחרי הפינוי חזרו מרים צחי וריקי רט לגיבורי התמונות שצולמו אז ושמעו מהם מה השתנה
המסע באב, תיעוד מיוחד.
בתמונה העליונה: טלי סודרי וילדיה, רוני בת ציון (אז בת שמונה) ויוסף חיים (שנה ועשרה חודשים), ברגעים האחרונים בביתם בכפר דרום. בתמונה התחתונה: בני משפחת סודרי בשבי דרום, היום.
אז: טלי ונועם סודרי הגיעו לכפר דרום כזוג צעיר עם תינוקת בת תשעה חודשים. הם בנו בית מרווח, שם נולדו להם ארבעה ילדים נוספים. שניהם עבדו כאנשי חינוך - טלי בגוש, נועם מחוצה לו. "זכינו לראות הרבה נסים ולהכיר אנשים נפלאים", אומרת טלי. "גידלתי את הילדים על השיר'לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ', וחינכתי אותם לדעת שאנחנו מיישבים את ארץ ישראל. לא האמנו שהגירוש יקרה. לא דמיינו שחיילי צה"ל ישתפו פעולה".
היום: בימים הראשונים האמינה טלי ש"לא יפוג תוקף החלב במקרר שלנו, ונחזור הביתה". עם הזמן הבינה שהם לא ישובו לביתם. המשפחה שוכנה במשך חודשים במלון פרדייז בבאר שבע, ומשם עברו למגדלים באשקלון עם רוב תושבי כפר דרום. כיום הם גרים בקרווילה בשבי דרום ומחכים לאישורי בנייה לבית הקבע שלהם. טלי עדיין מורה ונועם עשה הסבה לתחום ההייטק.
בתמונה העליונה: שלמה שרעבי ובנו נווה, רגע לפני העלייה לאוטובוס בזמן פינוי נווה דקלים. בתמונה התחתונה: שלמה שרעבי ובנו נווה באשקלון, היום.
המשפחה חיה את השגרה במשך כמה שבועות כשאיום הפינוי מרחף מעל. "לא האמנו שבאמת ימסרו חלק מארץ ישראל", הם אומרים. ביום הפינוי הלך שלמה לתפילת שחרית בבית הכנסת ביישוב ואז שמע ברמקולים כי כוחות הפינוי הגיעו.
"בהחלטה ספונטנית פשוט המשכתי ללכת בכל אותו היום עם התפילין והטלית ", הוא נזכר. "התחושה היתה שאולי ככה אצליח למנוע את הגירוש". נווה נסע במהלך היום באופניים שלו כשהוא מנסה לנצור רגעים אחרונים של ילדות מאושרת. "כשהבנתי שאין מנוס מלעלות לאוטובוס", אומר שלמה, "עמדתי מול אחינו החיילים ולא האמנתי ששני יהודים נמצאים משני המתרס. חיבקתי את החייל שעמד מולי ואז עלינו לאוטובוס".
המשפחה שבה לתקופה קצרה באילת ולאחר מכן חברו לקהילת כפר דרום באשקלון. גם כיום הם גרים באשקלון ומחכים להיתר לבנייה ביישוב בני דקלים, שמיועד למפוני נווה דקלים. "אנחנו זוכרים את העבר ולרגע לא שוכחים, אבל גם ממשיכים קדימה לעתיד", הם מסכמים.
בתמונה העליונה: הרב אברהם יעקב שרייבר, רב היישוב כפר דרום, יחד עם בנו בנימין (אז בן 8, עם חולצה כתומה) ועם אחרוני המפונים בשעת ערב מאוחרת, בתום צעדה שערכו עם ספרי התורה של היישוב. בתמונה התחתונה: הרב שרייבר עם בנו בנימין בשבי דרום, היום.
אז: הרב שרייבר ורעייתו רוני הגיעו לכפר דרום כשהיישוב מנה רק 18 משפחות. הרב שרייבר שימש כרב הקהילה והיה דמות משמעותית בחיי היישוב. במהלך השנים הוא ליווה מקרוב את משפחות ההרוגים והפצועים בני כפר דרום במהלך השנים.
"קיווינו והאמנו שמחשבה כזו מרושעת לא תצא אל הפועל", הוא אומר, "ובכל זאת נערכנו כדי למנוע את הגירוש". בשבועות שקדמו לפינוי נבנתה בכפר דרום שכונת אוהלים שבה גרו עשרות משפחות שהגיעו כדי לחזק את היישוב. "בצה"ל קראו להם שב"חים ואנחנו קראנו להם משובחים", הוא נזכר.
כשהגיעו "נחילי חיילים לבושים שחור עם דגל המדינה מוטבע על האפודים שלהם", הבינו התושבים כי המאבק לא יהיה קל. ביום הפינוי התרוצץ הרב שרייבר בין בתי התושבים. היה לו חשוב לדאוג בעיקר למשפחות הפצועים וליתומים. "בסופו של דבר הם הסכימו להשאיר את המשפחות הללו לסוף", הוא משחזר.
לאחר הפינוי האלים מבית הכנסת נותרו ביישוב בעיקר המשפחות השכולות ומשפחות הפצועים. אחרוני המפונים, כשבבגדיהם קריעה, נטלו את ספרי התורה מארון הקודש, התפללו שם תפילת ערבית אחרונה ויצאו את שערי היישוב לכיוון האנדרטה לזכרם של נרצחי כפר דרום.
היום: הרב שרייבר, רעייתו ושמונת ילדיהם עברו לאחר הגירוש למלון פרדייז ואז למגדלים באשקלון. בנו בנימין סיים בימים אלה את לימודיו בכיתה י'. בני המשפחה מתגוררים כיום בשבי דרום ומחכים לאישורים לבניית בית הקבע שלהם.
בתמונה העליונה: סיגל סופר ובתה תאיר, בת שנה וארבעה חודשים. בתמונה התחתונה: סיגל סופר ושתי בנותיה בניצן, היום.
סיגל אומרת שהמשפחה לא האמינה שהפינוי אכן יקרה. "בסופו של דבר עזבנו את הבית עם אוכל בתנור ובגדים במייבש", היא אומרת. כנפגעת טרור ניתנה לסופר ולמשפחתה האפשרות לעזוב את ביתה בשעת ערב מאוחרת.
המשפחה אכן עזבה בשעות הערב, אבל סיגל הרגישה שהיא לא מסוגלת לעזוב בשעה כזו. "לא רציתי שנצא כמו עכברים בחושך", היא מסבירה את ההחלטה להישאר ביישוב עוד לילה אחד. למחרת בבוקר הסתובבה ברחובות היישוב הריקים וניסתה לאסוף שברי זיכרונות אחרונים. "ניגשתי לחיילות עם תאיר ושאלתי אותן כיצד הן מגרשות תינוקת כזו מביתה. הרגשתי שאני מדברת אל רובוטים ולא אל בני אדם".
היום: המשפחה נדדה לאשקלון ומשם לניצן. כיום בני המשפחה גרים בקרווילה ומחכים לבית הקבע שלהם. "אנחנו מדברים עם הילדים על מה היה ואיך היה. קשה להם שאין יותר נווה דקלים. החיים ממשיכים, אבל אנחנו לרגע אחד לא שוכחים מאיפה באנו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם