בונים את ביתם מחדש: חוזרים למפוני גוש קטיף

תיעוד מיוחד: שמונה שנים אחרי הפינוי חזרו מרים צחי וריקי רט לגיבורי התמונות שצולמו אז ושמעו מהם מה השתנה

ריקי רט ומרים צחי | 15/7/2013 11:35 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
התינוקות הפכו לילדים, הנערים הקימו משפחות והכעס - לא חלף. שמונה שנים אחרי הפינוי מגוש קטיף חזרו מרים צחי וריקי רט לגיבורי התמונות שצולמו אז ושמעו מהם מה השתנה בזמן שחלף מאז
המסע באב, תיעוד מיוחד.
משפחת סודרי מגוש קטיף כפר דרום בהתנתקות
משפחת סודרי מגוש קטיף כפר דרום בהתנתקות צילום: מרים צחי
משפחת סודרי

בתמונה העליונה: טלי סודרי וילדיה, רוני בת ציון (אז בת שמונה) ויוסף חיים (שנה ועשרה חודשים), ברגעים האחרונים בביתם בכפר דרום. בתמונה התחתונה: בני משפחת סודרי בשבי דרום, היום.

אז: טלי ונועם סודרי הגיעו לכפר דרום כזוג צעיר עם תינוקת בת תשעה חודשים. הם בנו בית מרווח, שם נולדו להם ארבעה ילדים נוספים. שניהם עבדו כאנשי חינוך - טלי בגוש, נועם מחוצה לו. "זכינו לראות הרבה נסים ולהכיר אנשים נפלאים", אומרת טלי. "גידלתי את הילדים על השיר'לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ', וחינכתי אותם לדעת שאנחנו מיישבים את ארץ ישראל. לא האמנו שהגירוש יקרה. לא דמיינו שחיילי צה"ל ישתפו פעולה".

 היום: בימים הראשונים האמינה טלי ש"לא יפוג תוקף החלב במקרר שלנו, ונחזור הביתה". עם הזמן הבינה שהם לא ישובו לביתם. המשפחה שוכנה במשך חודשים במלון פרדייז בבאר שבע, ומשם עברו למגדלים באשקלון עם רוב תושבי כפר דרום. כיום הם גרים בקרווילה בשבי דרום ומחכים לאישורי בנייה לבית הקבע שלהם. טלי עדיין מורה ונועם עשה הסבה לתחום ההייטק.
 

משפחת סודרי בשבי דרום לשם פונו לאחר ההתנתקות
משפחת סודרי בשבי דרום לשם פונו לאחר ההתנתקות צילום: מרים צחי
"מבחינת הרשויות אנחנו נחשבים'מסודרים', אבל חווינו רעידת אדמה עוצמתית", הם אומרים. "משם היה אפשר לשקוע או להמשיך, וכמו יהודים טובים המשכנו. בשלב מוקדם החלטנו שבמקום שבו אמא נמצאת - שם נמצא הבית. ככה הצלחנו לייצב את המשפחה. שמונה שנים עברו, והילדים עדיין מלאי כעס ועצבות. מציונים טובים הפכנו למשפחה שלא מניפה את דגל ישראל. אנחנו לא מסוגלים".

משפחת שרעבי

בתמונה העליונה: שלמה שרעבי ובנו נווה, רגע לפני העלייה לאוטובוס בזמן פינוי נווה דקלים. בתמונה התחתונה: שלמה שרעבי ובנו נווה באשקלון, היום.
 

משפחת שרעבי בזמן הפינוי מגוש קטיף
משפחת שרעבי בזמן הפינוי מגוש קטיף צילום: מירי צחי
אז: שלמה ונילי שרעבי גרו עם ילדיהם בנווה דקלים במשך שמונה שנים. אחר כך עברו לאילת וייסדו בעיר גרעין תורני. "מבחינתנו זו היתה שליחות זמנית", אומר שלמה. הם חזרו להתגורר בנווה דקלים לפני היום הקובע, "ולכן אנחנו נחשבים ל' מפונים סוג ב' ' מבחינת המדינה".

המשפחה חיה את השגרה במשך כמה שבועות כשאיום הפינוי מרחף מעל. "לא האמנו שבאמת ימסרו חלק מארץ ישראל", הם אומרים. ביום הפינוי הלך שלמה לתפילת שחרית בבית הכנסת ביישוב ואז שמע ברמקולים כי כוחות הפינוי הגיעו.

"בהחלטה ספונטנית פשוט המשכתי ללכת בכל אותו היום עם התפילין והטלית ", הוא נזכר. "התחושה היתה שאולי ככה אצליח למנוע את הגירוש". נווה נסע במהלך היום באופניים שלו כשהוא מנסה לנצור רגעים אחרונים של ילדות מאושרת. "כשהבנתי שאין מנוס מלעלות לאוטובוס", אומר שלמה, "עמדתי מול אחינו החיילים ולא האמנתי ששני יהודים נמצאים משני המתרס. חיבקתי את החייל שעמד מולי ואז עלינו לאוטובוס".
משפחת שרעבי האב ובנו היום
משפחת שרעבי האב ובנו היום צילום: מירי צחי
היום: "בנסיעה באוטובוס הרגשתי כמו כאילו זו גלות בבל", אומר שלמה. "הייתי אדם שיוצא אל הלא נודע, חסר אונים וחסר ביטחון, שהשאיר מאחור את כל עברו".

המשפחה שבה לתקופה קצרה באילת ולאחר מכן חברו לקהילת כפר דרום באשקלון. גם כיום הם גרים באשקלון ומחכים להיתר לבנייה ביישוב בני דקלים, שמיועד למפוני נווה דקלים. "אנחנו זוכרים את העבר ולרגע לא שוכחים, אבל גם ממשיכים קדימה לעתיד", הם מסכמים.

משפחת שרייבר

בתמונה העליונה: הרב אברהם יעקב שרייבר, רב היישוב כפר דרום, יחד עם בנו בנימין (אז בן 8, עם חולצה כתומה) ועם אחרוני המפונים בשעת ערב מאוחרת, בתום צעדה שערכו עם ספרי התורה של היישוב. בתמונה התחתונה: הרב שרייבר עם בנו בנימין בשבי דרום, היום.

הרב אביק שרייבר ובנו בפינוי כפר דרום
הרב אביק שרייבר ובנו בפינוי כפר דרום צילום: מירי צחי
 
אז: הרב שרייבר ורעייתו רוני הגיעו לכפר דרום כשהיישוב מנה רק 18 משפחות. הרב שרייבר שימש כרב הקהילה והיה דמות משמעותית בחיי היישוב. במהלך השנים הוא ליווה מקרוב את משפחות ההרוגים והפצועים בני כפר דרום במהלך השנים.

"קיווינו והאמנו שמחשבה כזו מרושעת לא תצא אל הפועל", הוא אומר, "ובכל זאת נערכנו כדי למנוע את הגירוש". בשבועות שקדמו לפינוי נבנתה בכפר דרום שכונת אוהלים שבה גרו עשרות משפחות שהגיעו כדי לחזק את היישוב. "בצה"ל קראו להם שב"חים ואנחנו קראנו להם משובחים", הוא נזכר.

כשהגיעו "נחילי חיילים לבושים שחור עם דגל המדינה מוטבע על האפודים שלהם", הבינו התושבים כי המאבק לא יהיה קל. ביום הפינוי התרוצץ הרב שרייבר בין בתי התושבים. היה לו חשוב לדאוג בעיקר למשפחות הפצועים וליתומים. "בסופו של דבר הם הסכימו להשאיר את המשפחות הללו לסוף", הוא משחזר.
 
הרב אברהם יעקב שרייבר, רב היישוב כפר דרום, עם בנו בנימין בשבי דרום
הרב אברהם יעקב שרייבר, רב היישוב כפר דרום, עם בנו בנימין בשבי דרום צילום: מרים צחי
במקביל התבצרו בבית הכנסת של היישוב מאות בחורי ישיבה ולמעלה מ-100 מהם עלו על גג בית הכנסת. "לא הייתי בבית הכנסת כשהחל הפינוי, אבל הגעתי למקום, לקחתי מגפון ביד וביקשתי מכוחות הפינוי שלא ייגעו בארון הקודש ושישמרו על ספרי התורה. מהר מאוד התמקמה שורה של עשרה יס"מניקים סביב ארון הקודש".

לאחר הפינוי האלים מבית הכנסת נותרו ביישוב בעיקר המשפחות השכולות ומשפחות הפצועים. אחרוני המפונים, כשבבגדיהם קריעה, נטלו את ספרי התורה מארון הקודש, התפללו שם תפילת ערבית אחרונה ויצאו את שערי היישוב לכיוון האנדרטה לזכרם של נרצחי כפר דרום.

היום: הרב שרייבר, רעייתו ושמונת ילדיהם עברו לאחר הגירוש למלון פרדייז ואז למגדלים באשקלון. בנו בנימין סיים בימים אלה את לימודיו בכיתה י'. בני המשפחה מתגוררים כיום בשבי דרום ומחכים לאישורים לבניית בית הקבע שלהם.

משפחת סופר

בתמונה העליונה: סיגל סופר ובתה תאיר, בת שנה וארבעה חודשים. בתמונה התחתונה: סיגל סופר ושתי בנותיה בניצן, היום.
 

סיגל סופר שנפצעה קשה מאוד בגוש ותאיר בתה התינוקת, בנווה דקלים
סיגל סופר שנפצעה קשה מאוד בגוש ותאיר בתה התינוקת, בנווה דקלים  צילום: מרים צחי
אז: סיגל ואוריאל סופר עברו לנווה דקלים שנה לאחר שנישאו, והתגוררו במקום במשך 14 שנים. בשנת 1994 חדרו מחבלים ליישוב ודקרו את סיגל בעודה מטיילת עם שניים מילדיה. בתום טיפול פיזי ונפשי ממושך שיקמה את חייה. "לרגע לא חשבנו לעזוב", היא אומרת. "גרנו ביישוב מדהים עם חיי חברה, חינוך מצוין ואווירה של שותפות, חברות ונתינה. בתקופה שלאחר הפיגוע קיבלתי תמיכה וסיוע אינסופיים".

סיגל אומרת שהמשפחה לא האמינה שהפינוי אכן יקרה. "בסופו של דבר עזבנו את הבית עם אוכל בתנור ובגדים במייבש", היא אומרת. כנפגעת טרור ניתנה לסופר ולמשפחתה האפשרות לעזוב את ביתה בשעת ערב מאוחרת.
סיגל סופר ותאיר ביתה, בבטונדה. היישוב ניצן לשם פונו לאחר ההתנתקות
סיגל סופר ותאיר ביתה, בבטונדה. היישוב ניצן לשם פונו לאחר ההתנתקות צילום: מרים צחי

המשפחה אכן עזבה בשעות הערב, אבל סיגל הרגישה שהיא לא מסוגלת לעזוב בשעה כזו. "לא רציתי שנצא כמו עכברים בחושך", היא מסבירה את ההחלטה להישאר ביישוב עוד לילה אחד. למחרת בבוקר הסתובבה ברחובות היישוב הריקים וניסתה לאסוף שברי זיכרונות אחרונים. "ניגשתי לחיילות עם תאיר ושאלתי אותן כיצד הן מגרשות תינוקת כזו מביתה. הרגשתי שאני מדברת אל רובוטים ולא אל בני אדם".

היום: המשפחה נדדה לאשקלון ומשם לניצן. כיום בני המשפחה גרים בקרווילה ומחכים לבית הקבע שלהם. "אנחנו מדברים עם הילדים על מה היה ואיך היה. קשה להם שאין יותר נווה דקלים. החיים ממשיכים, אבל אנחנו לרגע אחד לא שוכחים מאיפה באנו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...