הארלם משנה את פניה ומושכת ישראלים
במבה במכולת, בית ספר בעברית ואפילו בר טרנדי שבו תוכלו לנגב חומוס: הארלם-שייק אאוט, הורה אין
חמש דקות הליכה מזרחה, ברחוב 116 פינת השדרה השמינית, מתחילים להתמלא השולחנות בבר-מסעדה החדש "סילבנה" בתמהיל ססגוני של משפחות לבנות עם ילדים קטנים שעברו למקום לאחרונה לצד גברים שחורים באמצע החיים, שראו את המקום משתנה מול עיניהם.
בצדו השני של הרחוב מתקיים מפגש תרבויות נוסף. מצד אחד "הארלם טברן" היאפית, מסעדה מהדור החדש, מלאה צעירים לבנים שיושבים על בקבוק יין וכוס בירה. הזמן לא בוער להם. בחורות בשמלות אופנתיות לצד גברים בחולצות כפתורים משוחררות שהיו יכולים להשתלב בקלות באפר וסט סייד הבורגני, כמה רחובות דרומה.
צמוד למסעדה עומד דוכן אוכל סיני פשוט, ישן, מוזנח. שולחנות עץ רעועים, כיסאות סדוקים, רצפה מוכתמת. מוכר שחור בן כשישים משרת את הלקוחות מאחורי זכוכית עבה - שריד לתקופה אחרת, אלימה יותר, מסוכנת יותר, ענייה יותר. גם ב"סילבנה" בת שתי הקומות העולם הישן והחדש מתערבבים זה בזה. בקומת הכניסה בית קפה וחנות מזכרות, מרביתן תוצרת הארץ או עם כיתוב בעברית: תכשיטים, ארנקים, תיקים לילדים, כריות קטנות. בקומה למטה בר-מסעדה ובמה להופעות חיות.
התאורה מעומעמת, האווירה משוחררת, מחתרתית משהו. שחורים ולבנים, פשוטים ומשכילים, צעירים ומבוגרים יושבים שולחן ליד שולחן לצד כוס בירה, צלחת חומוס ומנת פלאפל. ויש גם שקשוקה, וגבינת פטה, וסלט חצילים על האש, וצלחת טחינה. החמוצים תוצרת הארץ, התבלינים מבית הייצור של "פרג". גם שווארמה יש כאן, בפיתה ובלאפה, עם צ?יפס עגול בהשראת שוק בצלאל.
על הקיר פסיפס תמונות מארץ הקודש, מבן-גוריון, דרך חיי הקיבוץ העליזים ועד לימי החלוצים הנוסטלגיים. גם חמסות לא חסרות, לכל צרה שלא תבוא. על קירות אחרים העין הכחולה המפורסמת משקיפה על הסועדים מכמה פינות במסעדה - אם לא יעזור, בטח לא יזיק - ויש גם בקלאווה לקינוח ובירה גולדסטאר בבקבוק. ברוכים הבאים למסעדה הישראלית הראשונה בשכונה שנחשבה עד לפני כמה שנים לאחת האלימות והמסוכנות ביותר בארצות הברית: הארלם.
מהצד משקיפה על כל הסלט הישראלי הזה סיון ברון ויהדראגו. לפני פחות מחודש פתחה את המקום עם בעלה עבד אל קאדר וידראגו, מוסלמי יליד בורקינה פאסו שבמערב אפריקה. בקרוב תחגוג יום הולדת ארבעים, ו-15 שנים מהן היא בניו יורק. תחילה בלואר איסט סייד, ובשנים האחרונות בהארלם. עם הזמן הפכה לבשר מבשרה המתחדש של השכונה. בהתחלה פתחה בר-מסעדה בשם שריין, (אחר כך ביסטרובר צרפתי ) "ינטגה" עד שהרגישה מספיק בנוח להגיש לתושבים המקומיים מנת פלאפל בפיתה.
"הגעתי לפה אחרי שלוש שנות לימודי אדריכלות בארץ", היא מספרת בזמן שאנחנו יושבים על אחת הכריות בפינת המסעדה. "היינו קבוצה של כמה ישראלים שנרשמו ללימודי המשך של שלוש שנים וחצי בסיטי קולג של ניו יורק. בזמן הלימודים עבדתי שנתיים באל על, בשדה התעופה גיי-אף קיי, ואחר כך במסעדה צרפתית".
במסעדה, שבה עבדה על תקן של חצי-מלצרית חצי-מנהלת, פגשה את בעלה, מהגר ממערב אפריקה, שעם הזמן הכניס אותה בשעריה של הארלם על כל גווניה. "הארלם הייתה אפריקה הקטנה, בשבילו", היא מסבירה. "יש לו פה את האנשים מאפריקה, את התרבות מאפריקה ואת האוכל שהוא היה רגיל לאכול באפריקה. כך שלא משנה איפה גרנו, הוא תמיד היה חייב להגיע לפה לפחות פעם אחת בשבוע. בסופו של דבר גם אני התחלתי להתאהב בשכונה".
לפני 15 שנים, היא מודה, לא חשבה שתגור במקום שמרבית התיירים היו חוששים להסתובב ברחובותיו אחרי השעה חמש בערב. אלא שמאז לא מעט דברים השתנו. התהליך, כפי שהיא מתארת אותו, מוכר לכל מי שגר בשנים האחרונות באזור ניו יורק. זוגות צעירים ממעמד הביניים שהתקשו לעמוד בעלויות המחיה הגבוהות ובמחירי הדירות המאמירים של מרכז מנהטן החלו לחפש פתרונות דיור יצירתיים, ובעיקר זולים יותר. כל זה הוביל לזליגה קבועה של צעירים משכילים עם עבודות מכניסות לאזורים סמוכים שנחשבו בעבר לאקס-טריטוריה: לג'רסי סיטי ולהובוקן שבניו ג'רסי ממערב, לברוקלין וגם לא מעט להארלם.
"ראיתי את השינוי המטורף שהארלם עברה מתרחש לי מול העיניים", מסבירה סיון. "זה מתחיל באנשים שגרים פה, שהם אולי הדבר החשוב ביותר. קח לדוגמה אותי ואת בעלי, שאנחנו זוג מעורב. אם פעם כמעט לא היית רואה פה זוגות כמונו, אז היום אתה מסתובב ברחוב ורואה המון זוגות מעורבים. פתאום יש פחות תושבים שחורים ויותר אנשים לבנים. באזור שאנחנו גרים בו אתה יכול לראות יותר ויותר ילדים קטנים של זוגות שהגיעו מהאפר וסט סייד והאפר איסט סייד שלא הצליחו לעמוד במחירי הדיור ועברו לפה".
כפי שעולה מדבריה לא פעם, התמהיל הנוכחי נעים לה. קוסם לה המארג האנושי, שהתרבות השחורה ממשיכה לשמור על הדומיננטיות שלה בו. 70 אחוז שחורים ו-30 אחוז לבנים, כפי שהיא מכמתת אותו. "כשאתה הולך פה אתה פוגש אנשים אמיתיים", היא מסבירה. "אף אחד לא מסתובב פה עם האף למעלה. אתה הולך ברחוב ואין מי שלא יעצור לדבר איתך, לספר לך על המקום הזה שהוא היה בו או על משהו אחר שהוא עשה. כולם חיים פה, כולם מדברים איתך בגובה העיניים. אני לא רואה שום שכונה אחרת שאני מסוגלת לגור בה. זה הבית שלי. כשאני הולכת ברחוב 125 זה מבחינתי כמו ללכת באלנבי. אחד מוכר תחתונים, אחר מוכר שרשראות. אלו אנשים אמיתיים".
ואם יש אנשים אמיתיים, אז יש מן הסתם גם את מי שפחות נאמנים למקור. סיון לא צריכה לפרט למי הכוונה: מספיק ללכת כמה רחובות דרומה, לאפר וסט סייד המבוסס והמדושן, עם מסעדות היוקרה, חנויות המותגים והאוכלוסייה הלבנה כמעט כולה. "לא האנשים שהגיעו לפה מפריעים לי", חשוב לה להדגיש.
"הבעיה היא שאיתם הגיעו לפה כל מיני דברים לא רצויים". מה למשל? "סטארבקס? - אולי הרשת המזוהה ביותר עם תרבות הצריכה העסקית של מנהטן, רשת בתי הקפה המצליחה שהפכה לחלק בלתי נפרד משגרת יומם של מאות אלפי אנשי עסקים מצליחים, לבושים בחליפות יוקרה, שלא מתחילים את הבוקר בלי כוס קפוצ'ינו באחד מסניפי הרשת. במנהטן, שבה מחזיקה סטארבקס יותר סניפים מכל רשת אחרת, זו כבר השתלטות של ממש, כשלא פעם אפשר להיתקל גם בארבעה סניפים בארבע קרנות הרחוב באותה צומת.
אלא שבאופן מפתיע, הרשת, שלה כשלוש מאות סניפים בניו יורק, הדירה במשך עשרות שנים את רגליה מהארלם, על 350 אלף תושביה. מנהלי הרשת המצליחה פתחו 21 אלף סניפים ב-63 מדינות ברחבי העולם, אבל לא האמינו שאוכלוסייה שחורה מהמעמד הנמוך שותה קפוצ'ינו. אלא שדווקא ההחלטה לפתוח סניף ראשון במקום, עדות מאוחרת ליציאתה של הארלם מהבידוד התרבותי והמסחרי שהייתה שרויה בו במשך עשרות שנים, הייתה לצנינים בעיני סיון ולא מעט מחבריה.
"כשסטארבקס הגיעו להארלם כולנו היינו בהלם", היא נזכרת. "אנשים פה היו בשוק. היו פה חנויות שכונתיות, קטנות, משפחתיות. אנשים מקומיים שגרו פה ופתחו מקומות משלהם, ופתאום באים סטארבקס ופותחים סניף באמצע השכונה. פתאום אתה רואה איך השכונה משתנה מול העיניים שלך. אלו הדברים הקטנים. פתאום הביאו לנו סניף ראשון של רשת גאפ. מצד אחד זה מקל עליך את החיים כי אתה לא צריך לנסוע רחוק כדי לקנות בגדים, מצד שני אלו הדברים שמשנים את האופי של השכונה".
אלא שהאיזון, כפי שברור לכולם, הוא עדין. מי שרוצה לראות את הארלם יוצאת ממעגל העוני והנחשלות צריך לקחת בחשבון שגלים של "מהגרים" לבנים משכילים מביאים בהכרח גם לשינוי באופיה של השכונה; שלאותנטיות יש מחיר; שאוכלוסייה אמידה דורשת פתרונות דיור מתאימים, רחובות נקיים, חנויות חדשות ומסעדות בדיוק מהסוג של "סילבנה" - מסעדות שאין להן צורך במאבטחים רחבי גרם, והמוכר בהן לא מסתתר מאחורי זכוכית משוריינת מפחד השודדים.
וכך אפשר לראות בשנים האחרונות בהארלם יותר ויותר בנייני דירות מפוארים, מהסוג שהיה מוכר עד לפני עשר שנים בעיקר בחלקיה הדרומיים יותר של מנהטן: עשרים קומות לגובה, שוער בכניסה, לובי מפואר, בריכה על הגג, חדר כושר - וגם המחירים בהתאם.
לפי נתונים רשמיים של עיריית ניו יורק, בשנים 2000 עד 2010 גדל חלקה היחסי של האוכלוסייה הלבנה בהארלם בלא פחות מ-400 אחוז . בהתאם, בשנים 1996 עד 2006 זינקו מחירי הדירות בהארלם ב-270 אחוז.
נתונים עדכניים של חברת חקר הנדל"ן המובילה "טרוליה" מצביעים על תופעה קיצונית עוד יותר. למשל, מבחינת נתוני המכירות בין מרץ למאי השנה עולה כי מחירה החציוני של דירה שנמכרה בהארלם עמד על 687 אלף דולר, עלייה של לא פחות מ-182 אחוז לעומת מחירן החציוני של דירות שנמכרו בתקופה המקבילה אשתקד.
זאת ועוד: מחירו הממוצע של מטר רבוע לדירות שנמכרו בין מרץ למאי עמד על 5,500 דולר , עלייה של 85.6 אחוז לעומת התקופה המקבילה אשתקד. המחירים הגבוהים, מתברר, לא פגעו בביקוש הגבוה מצד מי שביקשו לעבור לשכונה, ושעד לפני כמה שנים לא העזו ללכת בה שני בלוקים ברגל: בשנה האחרונה נרשמה עלייה של 21 אחוז במספר המכירות לעומת השנה שעברה.
וכמו שקורה לא פעם בניו יורק, מי שזיהו ראשונים את ההזדמנות הגדולה הם לא מעט ישראלים שעברו להארלם בשנים האחרונות, לפני הזינוק הגדול במחירי הדיור. "כבר לא מעט שנים שיש פה המון ישראלים", היא מספרת. "גם בעל הבית של הבניין של סילבנה הוא ישראלי. היה לו חשוב מאוד לדעת מה אני הולכת לעשות עם המקום לפני שהוא אישר את המסעדה. חשוב לו לעצב את השכונה לפי הערכים שהוא מאמין בהם".
ומה לגבי חזרה לארץ? כשמדברים עם סיון קשה לא לקבל את התחושה שבסרט הזה כבר היינו. שמדובר בגרסה כזו או אחרת של סיפורם של יותר ויותר ישראלים מקומיים, כאלו שעברו לניו יורק לתקופה מוגבלת של לא יותר משלוש-ארבע שנים, והחליטו להישאר; שהשאירו מאחור מדינה אחת וכשחזרו לבקר מצאו מדינה אחרת; שהיו בטוחים שאחרי כמה שנות עבודה בניו יורק יוכלו לחיות בישראל ברווחה, אבל גילו שבקושי יש להם מספיק כסף לדירת חדר בתל אביב. אז במקום לחזור לארץ הם מקימים לעצמם קהילה ישראלית חלופית בארצות הברית.
"בכל קיץ אנחנו בארץ", היא מדגישה. "בשנה שעברה היינו בארץ חודשיים. הבן שלי הלך לגן בישראל, הבת לומדת לכתוב בעברית עם מורה פרטית. אנחנו חוגגים את כל החגים. אני מתה על הארץ ובאיזשהו מקום אני חושבת שגם אחזור לגור בה יום אחד. הבעיה היא שישראל השתנתה מאז שעזבתי אותה לפני 15 שנה, לטובה ולרעה. כשאני מגיעה לתל אביב אני כל הזמן רואה בניינים חדשים, מסעדות חדשות. העיר כל הזמן משתנה, וזה טוב ויפה, אבל מצד שני הכל יקר בטירוף, וזה חבל, עצוב וכואב. יש לי זוג חברים מפה. הבעל אדריכל, למד איתי אדריכלות. האישה עורכת דין. עלו לארץ לפני שנה. שניהם מצאו עבודה, אבל הרוויחו פרוטות. לא הצליחו לגמור את החודש. אז עכשיו הם חזרו לפה. אנשים בארץ לא מצליחים לסגור את החודש, פה אני יכולה קצת לנשום אוויר".
לא רק חומוס, חמוצים וצלחת פלאפל אפשר להשיג בהארלם. עדיין לא מדובר בשפע היהודי-ישראלי של האפר וסט סייד הבורגני ועמוס המסעדות הכשרות, אבל בית חב"ד כבר יש, ובפתיחת שנת הלימודים הקרובה יהיה גם בית ספר ראשון מסוגו, שילמד גם בעברית.
מדובר בבית הספר הראשון במנהטן שהוא דו-לשוני בהגדרתו, עם מערכת שעות שמתחלקת באופן שווה בין עברית לאנגלית. בית הספר החדש, שייחנך עם פתיחת שנת הלימודים הקרובה, מיועד לא רק לתושביה הישראלים והיהודים של הארלם אלא גם, ואולי בעיקר, לקהילה היהודית של האפר וסט סייד, שלפי דו"ח ארגון הפדרציה היהודית מהווה לא פחות מארבעים אחוז מתושבי השכונה כולה.
ועדיין, העובדה שבית הספר הראשון במנהטן ששיעוריו יועברו בעברית מוקם באמצע הארלם היא פחות תוצאה של צירוף מקרים, ויותר הכרה במארג האנושי הנדיר של האזור - הכרה ברוח החלוצית של הקהילה היהודית-ישראלית לצד לא מעט תושבים ותיקים, שחורים, נוצרים נאמנים, שרואים ערך מוסף באפשרות להעניק לילדיהם שפה נוספת.
כמו כל בית ספר פרטי בארצות הברית, קיבל בית הספר החדש אישור מהעירייה לפעול בחסות תרומות פרטיות ועל בסיס תוכנית לימודים נפרדת, ובתנאי שהישגי תלמידיו יעלו על אלה של שאר תלמידי ניו יורק. בנוסף, לצד האישור ללימודי עברית והיסטוריה של עם ישראל, על בית הספר נאסר להפוך למוסד דתי המוקדש ללימודי יהדות.
וכך נכתב בכתב האמנה של בית הספר: "כל תלמיד בבית הספר העברי של הארלם יקבל בכל יום שעתיים לימוד באנגלית, שעה אחת של מתמטיקה ושעה אחת בלעדית ללימוד עברית, לצד שלוש שעות שבועיות ללימוד מדעי החברה ושעתיים וחצי של לימודי מדעים. בנוסף לשיעורים שיוקדשו לעברית באופן בלעדי, כל שאר השיעורים למעט אנגלית, מדעים ואמנות, יילמדו באנגלית ובעברית". בהמשך נכתב כי "בית הספר העברי של הארלם יחקור את התרבות וההיסטוריה של ישראל וקהילות המהגרים שבה, כדי להתחבר לשפה העברית ולמקורותיה, ובניסיון לחקור את הגיוון התרבותי באמצעות למידת ההיסטוריה הייחודית של כל קהילה".
אלא שלא כולם קיבלו בברכה את מה שנתפס כהוכחה נוספת לחדירה האגרסיבית של הקהילה היהודית ללב השכונה, שבמשך עשרות שנים נחשבה ל"מכה" של הקהילה האפרו-אמריקנית בארצות הברית - אם תרצו, סוג של "חוצפה" יהודית טיפוסית, שמאיימת לקרוא תיגר על זהותם האתנית של התושבים המקומיים. "זה מעשה תועבה. זה עלבון", זעק איסיס אוסר, חבר בוועד ההורים המקומי במהלך ישיבה סוערת של מחלקת החינוך של עיריית ניו יורק, שעסקה בפתיחת בית הספר החדש.
"אם להיות כן, אני לא חושב שהם צריכים לפתוח את בית הספר במרכז הארלם, אני חושב שהם צריכים לחפש מקום חלופי", הוסיף . "אני לא יכול ללכת לעירייה ולהגיד שאני רוצה לפתוח בית ספר שיוקדש לשפה האפריקנית. אין לי בעיה עם לימוד שפה נוספת, אבל אני פשוט לא מבין איך עברית מודרנית הולכת לעזור לילדים שלנו".
קולות דומים נשמעו מצד פעילים אחרים שבאו למחות על הקמת בית הספר החדש. "תסבירו לי בדיוק איך השפה הספציפית הזאת תעזור לילדים שלנו לשווק את עצמם בצורה טובה יותר בעולם האמיתי? ? מחתה אנג?לה הוליס. "אני פשוט לא חושבת שאנחנו צריכים את זה".
בינתיים, כאמור, ממשיכים הישראלים לבסס את אחיזתם ברחבי השכונה: סוכני נדל"ן, אדריכלים, בעלי עסקים קטנים, מורים לעברית וזוגות צעירים שקיוו לגור במרכז מנהטן ומצאו את עצמם נדחקים צפונה. "כשאני מספרת לישראלים שאנחנו גרים בהארלם אני נתקלת תמיד באותה תגובה: 'רגע, אתם לא מפחדים' ?", אומרת שני קורבלניק, בעלת תואר שני בתקשורת פוליטית מהאוניברסיטה העברית, וסגנית מנהלת תוכניות לישראלים בבית הכנסת "בית אלוהים" בברוקלין.
ומה לגבי הילדים? "הבן שלנו, בן שנתיים וחצי, הולך לגן הכי טוב בעיר: 'מאד"ר הייל לרנינג סנטר', שנמצא בהארלם ושכל המשפחות בו כמונו: צעירות הנמצאות רחוק מהמשפחה הגדולה, וכולן מדברות בבית עוד שפה חוץ מאנגלית. זה יוצר תחושה של קהילה ממשית, וזה דבר שהוא לא מובן מאליו בעיר לחוצה, טרודה ועמוסה כמו ניו יורק.
"בגלל בליל השפות, התרבויות והדתות, נוצר בגן מרקם עדין ויפה של התחשבות בכולם: כל תקופת חגים גדולה נחגגת כפסטיבל תרבויות, וכל אחד מביא לגן מהמאכלים והמסורות שלו. בנוסף, בכל כיתה יש ייצוג הולם לשפה העברית. בכיתה המקבילה, לדוגמה, אחת האמהות לימדה את כל הילדים לשיר 'עוגה עוגה' בעברית. אני זוכרת שבאחד הימים כשבאתי לגן, הגננת ביקשה שאזכיר לה איך רוקדים את זה, כי כל הילדים מתים על השיר. מיותר לציין שכולם בגן קוראים לי 'אמא', לבן זוגי 'אבא', לאחי - שמבקר אותנו - 'דוד', וכן הלאה".
ב"סילבנה", בינתיים, נערכים לעוד ערב של מוזיקה חיה, בירה מהחבית וצלחת חומוס. שני גברים מבוגרים, שחורי עור, נכנסים למקום ומחבקים את סיון. אתמול, היא מספרת בהתרגשות, הגיע למקום השחקן המפורסם דיוויד שווימר, המגלם את דמותו של רוס בסדרת הקומדיה המצליחה "חברים", שווימר הגיע בלי הזמנה מראש ובלי הודעה מוקדמת, התיישב באחד השולחנות וניגב פיתה עם חומוס לצד טחינה תוצרת הארץ. אחר כך דפק כמה תמונות עם הנוכחים ובעלי הבית. ככה זה בקיבוץ של סילבנה, כולם חברים, כולל רוס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם