רופאים: אפשר לקחת תרופות נגד דכאון גם בהריון
מחקר שמוביל פרופ' גידי קורן חושף כי במקרה של תרופות ממשפחת הפרוזאק, הסיכון בהפסקת הנטילה גבוה לאם וגם לעובר. אך מול העובדות מתייצבים: האמונות הטפלות, הסבתות ואפילו רופאים
"זה היה כתב יד של סיפור ששכחתי שכתבתי בכלל. לקחתי אותו איתי לטיסה, קראתי ואמרתי לעצמי - אני כתבתי את זה? לא ייתכן. איך כתבתי אותו ולמה - אני לא יודע, אבל אני חושב שזה נבע מכך שהרבה פעמים אני יושב במרפאה מול מטופלות וחושב לעצמי 'האם העובר יודע מה אמא שלו הולכת לעשות איתו?' זה כמובן מצטרף לסדרת מחקרים שמראים שעוברים שומעים, מבינים וכנראה קולטים הרבה יותר משאנחנו חושבים".
את הטקסט האבוד שלח קורן לכמה מכרים יודעי ספר, ובהם נילי יונתן - אלמנתו של נתן יונתן, המשורר המזוהה יותר מכולם עם "האחים והאחיות", מפעלו המוזיקלי הידוע של קורן. יונתן העבירה את הספר להוצאת הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים, ובימים אלה הוא מוגש לקורא הישראלי כיצירת ספרות שעל הדרך מביאה איתה גם אמת רפואית.
קורן, פרופסור לרפואת ילדים, כתב ב'פרוזאק בייבי' יומן המגולל את שגרת יומו של עובר בהתהוות. הוא נמצא בפנים, מתפתח לאטו, מתמלל כל מילימטר של גדילה - ואז נידון לשמוע מתוך אוקיינוס מי השפיר את אמא שלו מקבלת את הבשורה על קיומו, מתעטפת בעננה שחורה ומתכננת באוטומטיות את צעדיה לקראת הפלה.
בבסיס ההחלטה של האם עומד הפרוזאק - התרופה של שנות ה-90, המזור הפופולרי לדיכאון ששטף את המערב בעידן המודרני. כשכל הידע העומד לרשותה הוא בעיקר עצות סבתא בלתי מבוססות ורופאים שמפחדים לקחת אחריות, מבינה הגיבורה שירלי שילד בריא כבר לא יצא מהסיפור הזה, מאחר שהיא נוטלת את התרופה באופן קבוע.
מתוקף היותו פרמקולוג, טוקסיקולוג ומייסדו של Motherisk, המרכז הגדול בעולם לחקר השפעת תרופות על עוברים, פגש קורן כמה וכמה "שירליות" קנדיות כאלה בחייו. למרכז, הממוקם בבית החולים העצום SickKids בטורונטו, פונות מדי יום כמאתיים נשים שנחשפו לחומר הלא נכון בזמן הלא נכון.
רבות מהן מדווחות שנטלו פרוזאק, וכעת הן חוששות מהתוצאות. כשאחוזי הדיכאון מרקיעים שחקים, בייחוד בקרב נשים בגילאי הפריון, השימוש בתרופה הזו נפוץ. תוסיפו לכך נתון כלל עולמי מעניין שלפיו חמישים אחוזים מההריונות אינם מתוכננים, ותקבלו מקרים רבים של נטילת תרופות לפני שנודע דבר ההיריון, ובהמשך בחירה בפתרון שמציעה כל דודה בנפנוף אצבע ובגבות מעוקלות - הפלה.
"כ-20 אחוז מהנשים סובלות מדיכאון כלשהו, ושיאו הוא בשנות הפריון", אומר קורן. "רוב הנשים הדיכאוניות לא יודעות שהן כאלה. הן לא יכולות לקרוא לזה בשם המפורש, אבל הן פיזית לא מרגישות טוב, לא נהנות מדברים, פסימיות. הנתון הזה מבוסס על מחקרים שנעשו בעולם המערבי, ואני בטוח שהוא נכון גם לגבי ישראל. אצלנו במרכז בטורונטו נעשות בדיקות לכל אישה שבאה, והנתון בהחלט מקבל חיזוק. זאת למעשה אחת הסיבות שבגללן בחרתי להתמקד בפרוזאק בנובלה שלי".
בין גורמי התמותה של נשים צעירות בגיל הפריון, מפתיע קורן, מחלת הסרטן והתאונות תופסות שיעורים נמוכים, בעוד התאבדות היא גורם המוות מספר אחת. הסיבה העיקרית להתאבדות היא דיכאון לא מטופל, וכאשר אישה שזקוקה לתרופה אנטי-דיכאונית מסרבת לקחת אותה, היא דוחקת את עצמה אל הסף.
"אני נתקל במקרים קשים מאוד של נשים שמפחדות לקחת את התרופות שלהן כי אמרו להן לא לקחת כלום בהיריון. זה גם מביא לרמות חרדה גבוהות אצל ההורים לעתיד. אישה מדוכאת שאינה מטופלת הוגה בהתאבדות ומסכנת את חייה. גם את העובר היא מסכנת, כי דיכאון מעלה את הסיכון להפלות טבעיות, לפגות ולסיבוכי לידה. ובעצם, כל זה נובע מטעות: את התרופה הזאת אפשר לקחת בהיריון". באחרית הדבר מספר קורן גם על מטופלת אסתמטית שסירבה לקחת תרופה, ומצאה את מותה בחדר מיון בהתקף אסתמה קשה.
השאלות בדבר הקשר בין תרופות להריונות התעצמו בעשור האחרון, בין היתר בשל העלייה המשמעותית בגיל הקמת המשפחה, שכבר מזמן לא עומד על 21. נשים רבות בוחרות להמתין עד גיל שלושים ואפילו ארבעים לפני הבאת ילדים לעולם, ובינתיים הגיל מביא איתו אורחות בלתי קרואות בדמות מחלות כרוניות - כשדלקת פרקים, לחץ דם גבוה ודיכאון הן רק חלק מהתפריט.
מכאן, שיותר נשים הרות נאלצות ליטול תרופות שונות במהלך ההיריון. "לאישה בוגרת יותר אין הלוקסוס של בחורה צעירה שלא צריכה כלום", אומר קורן. "כאן נכנס המרכז שלנו בקנדה לפעולה: אנחנו משקיעים את כל מרצנו ומשאבינו בבירור של מה שהתרופות האלה עלולות לעשות או לא לעשות. מאחר שכל שנה יש עשרות תרופות חדשות בשוק, נשים באות אלינו איתן ואנחנו מקיימים מעקב. ברגע שיש מספיק נשים שנחשפו לחומר כלשהו, אנחנו משווים אותן לקבוצות ביקורת, וכך מצטבר מידע שיוכל לשרת את הבאות אחריהן".
"הלך אולה בבו לקצור בשדה לשם על קביים היה מדדה במקום אצבעות ימינו יש אנקול אך לא התאונן, לא השמיע הוא קול אילם היה אולה בבו. . . לא שרתי זאת סתם, זהו שיר חינוכי מחקנה, בנות, את החיוכים את זה סיפורי אם תזכורנה תמיד שוב לא תשתמשנה בתלידומיד ולא יהיו אולבבויז. . ." (אולה בבו, מאיר אריאל).
מרכז Motherisk היה הראשון לדווח שהפרוזאק, שיצא לאוויר העולם בשנת 1985, יכול לשמש גם נשים הרות. אלא שנראה שהציבור הרחב מתעקש לנהל קמפיין אגרסיבי ובור מיסודו נגד השימוש בתרופה בזמן היריון.
את האשם אפשר לתלות בפרשייה טראומתית שהתרחשה בארץ בראשית שנות ה-60, סביב התרופה הידועה לשמצה "תלידומיד". נשים הרות רבות נטלו את התרופה נגד בחילות בוקר, בלי שידעו שהיא יכולה לגרום נזקים חמורים לעובר. כעבור זמן חלה עלייה חדה במספר הילודים שסבלו ממומים קשים, במיוחד מומי גפיים. מאיר אריאל כתב על זה שיר, הטראומה נחקקה עמוק, ומאז הפכה כל תרופה שנמצאת בשוק לאויב מספר אחת של העובר, דור חדש של התלידומיד.
מחקרים רבים שבוצעו מאז ועד היום, אומר קורן, מוכיחים כי מעט מאוד תרופות מזיקות לעובר; הבעיה היא שהאישה ההרה לא נגישה למחקרים האלה, אלא לשכנה שיושבת איתה בגינה. האמא ב'פרוזאק בייבי' קונה את הידע הרפואי שלה מ"לאשה", שם קראה שיש תרופות שיכולות לגרום לתינוקות להיוולד בלי ידיים. גם רופא המשפחה לא יודע בדיוק מה ההשפעה של התרופה שהיא נוטלת, הפסיכיאטר "לא חושב שזה עלול להזיק", ותום , האבא, "לא מצליח להבין איך ייתכן שכל הרופאים לא יודעים אם פרוזאק מסוכן בהיריון".
מהתיאור בספר נשמע שאף אחד לא יודע כלום, גם אנשי המקצוע.
"הרופא שבי הוא שהכניס את השורה הזו דרך תום, כי באמת מפליא אותי שיש כזו בורות, בטח בקרב רופאים. צריך להודות שחלק מזה נובע מהפחד המוצדק שלהם להיתבע. האווירה הרפואית היום היא קשה מאוד.
"התלונות, המשפטים שמתנהלים - ובנושא הזה ישראל הולכת בעקבות ארצות הברית ועל כל דבר תובעים - כל אלה מקשים על הרופאים להגיד משהו חד-משמעי. השירות שאנחנו נותנים במרכז נעשה פופולרי, כי לקחנו על עצמנו את הסיכון להגיד לאישה מה כן ומה לא. מדהים אותי באיזו קלות נשים מוכנות להפיל ילד שהן רוצות רק כי מישהו אמר להן משהו, עד כדי כך. וכמובן, מטריד אותי מספר הנשים שלא לוקחות תרופות מצילות חיים".
כמה אמירות בספר יערבו לחכם של מתנגדי ההפלות, והם ישמחו לאמץ את "פרוזאק בייבי" כמניפסט. למשל המשפט "בבקשה אלוהים, אל תהרוג אותי לפני שנולדתי".
"קודם כל, זה כבר קרה. עמותת 'אפרת' ציטטה מהספר. מאז ומתמיד אנשים השתמשו בספרים לשרת את המטרות שלהם, ואין לי מה לעשות נגד זה. לעניין עצמו, הגישה שלי בקליניקה היא שההחלטה חייבת להיות של ההורים בלבד.
"אני לא חושב שמישהו אחר צריך להתערב, אלא אם ההורה רוצה להתייעץ עם הרב או הכומר שלו. לי מפריע שההחלטה לא באה מתוך ידע, שהיא בלתי מושכלת. כשאישה שואלת אותי 'מה היית אומר לבתך?' אני עונה לה 'זו החלטה אישית מאוד, ומה שתחליטי-אני אתמוך בך'.
"זה נכון בעיקר בתרופות שיש בהן סיכון ממשי. למשל 'רואקוטן', תרופה לאקנה שנטילה שלה במהלך היריון מביאה לסיכוי של חמישים אחוז למומים בעובר, כי היא מפריעה להתפתחות תאים ברקמות ובעיקר במערכת העצבים. כשאישה בהיריון שנחשפה לתרופה מגיעה אליי, אני מחויב לתת לה את הנתונים ולספר לה את כל האמת, אבל ההחלטה הסופית היא תמיד שלה".
מרכז המחקר שמנהל קורן הגיע בעשורים האחרונים לעוד כמה וכמה הישגים פורצי דרך, כמו פענוח המידע הטמון בשיער התינוק. חוקרים של מקרי מוות - וגם הצופים בסדרות משטרה - יודעים כבר שנים רבות שאפשר לזהות שימוש קבוע בהרואין או חשיפה לרעלים דרך השיער, מכיוון שהוא ניזון ממערכת הדם.
ב-1988 העלה קורן את ההשערה שגם בשיערו של תינוק היוצא לאוויר העולם, פלומתי ככל שיהיה, אפשר לגלות סימני קוקאין אם היולדת צרכה אותו. החוקרים פנו לקבוצת נשים מכורות לקוקאין בתהליך גמילה, וקיבלו מהן אישור לקחת שיער מראשי התינוקות שלהן. בכל אחת מהדגימות נמצאו עדויות חותכות לשימוש בקוקאין, וכך נפרצה הדרך לטכניקה חדשה של זיהוי חומרים שהעובר נחשף אליהם בזמן ההיריון.
בישראל, יש לציין, עדיין לא משתמשים בטכניקת האבחון הזו, אבל במדינות רבות בעולם היא נחשבת למקובלת, ובקנדה מדובר כבר בבדיקה שגרתית מטעם הרשויות בכל פעם שיולדת מגיעה ממעון של מכורות לסמים. הבדיקה נעשית גם על שיער האם - שלא תמיד דוברת אמת באשר להצלחת הגמילה שלה - והתוצאות מאפשרות לבחון אם ביתה של האם הוא אכן המקום הכי נכון לילד.
לא רק שיער התינוק: גם השליה משמשת את החוקרים. במשך שנים לא טרח איש לבחון את מעבר התרופות דרכה, עד שב-1988 בדקה חוקרת בית החולים אם סידן (קלציום) עובר בשליה. קורן וצוותו העבירו את השליה במעבדה מיד אחרי הלידה, לפני שהיא מפסיקה את פעולתה. הם שחזרו את כלי הדם בצד של האמא ובצד של התינוק, והיו הראשונים לגלות אילו חומרים השליה חוסמת, לאילו היא מאפשרת לעבור דרכה ובאיזו כמות, ומה גורם נזק לשליה עצמה.
מחקרים אחרים שנעשים ב-Motherisk עוסקים בהשפעת תרופות על ילדים. כמעט כל הורה מכיר את "חודשי הגזים", החודשים הראשונים בחייו של הילד, עם הבכי הבלתי פוסק בשעות אחר הצהריים והתפתלויות הבטן שזכו בלשון מקצועית לשם "קוליק".
מחקר קטן באיטליה טען שהלקטובצילוס, החיידקים הטובים שנמצאים באופן טבעי במערכת העיכול ובנרתיק האישה, יכולים למנוע את התופעה. בבית החולים של קורן נעשה מחקר בהיקף גדול יותר, ובו חצי מהתינוקות הנסיינים מקבלים טיפות המכילות את החיידק, והשאר מקבלים טיפות פלצבו. תוצאות עדיין אין, אבל המסקנות שיתקבלו עשויות לשנות את חייהם של המוני הורים טרוטי עיניים ברחבי הגלובוס.
כאן עולה השאלה המתבקשת מדוע מרכז כזה קיים בקנדה, שבה כמו ברבות ממדינות המערב שיעורי הילודה הולכים וקטנים, ואילו בישראל הפורה ורבה לא קיים סניף אחד לרפואה. ובכן, החדשות הטובות הן שתרומה נדיבה למטרה הנעלה כבר ניתנה, קורן כבר קיבל את המינוי הנדרש של פרופסורה מאוניברסיטת תל אביב, ובתחילת הסתיו יגויס הצוות למרכז המקומי.
קורן מתכנן לשים דגש על מענה לנושאים מסוימים שלא מטופלים בארץ, כמו למשל הבחילות וההקאות בהריונות - תופעה ש-70 עד 80 אחוזים מהנשים סובלות ממנה, אך רבות מהן חוששות ליטול את תרופות הנגד.
בקנדה נשים יכולות לפנות ל-Motherisk בנושא , ועכשיו גם נשות ישראל ההריוניות יוכלו לזנוח את חליטות הג'ינג'ר ומחטי הדיקור ולקבל ייעוץ תרופתי. תחום נוסף שקורן מתמחה בו הוא ההשלכות של צריכת אלכוהול בזמן ההיריון, או מה שקרוי "תסמונת האלכוהול העוברי".
"העובר הישראלי לא גדל עם אלכוהול, המרב שהוא יכול לקבל זה סוכרת מהיין בקידוש", אומר קורן. "אבל כמובן, הרגלי השתייה של הנוער השתנו מאוד בעשורים האחרונים, ותרבות השתייה השתנתה". מצב של אישה הרה ששותה אלכוהול באופן כרוני מוכר בכל העולם, הוא אומר, אך הבעיה הייחודית לישראל קשורה באימוץ ילדים.
"בכל שנה מייבאים לכאן אלפי ילדים מבתי יתומים ברוסיה, והאמהות שילדו את התינוקות האלה הן הרבה פעמים אלכוהוליסטיות. מחקרים ארוכי טווח בארה"ב ובקנדה שעקבו אחרי ילדים כאלה, הראו תוצאות איומות. רבים מהם יסבלו מתסמינים קשים מאוד: 70 אחוז מפתחים הפרעת קשב, האיי-קיו נמוך יותר, יש בעיות בלמידה, הם לא לומדים מניסיון, יש הפרעות התנהגות קשות, תוקפנות רבה, התנהגויות מיניות מוזרות. בקיצור, זהו סינדרום קשה ביותר, הרה אסון".
ואין שום דרך לזהות את הבעיה עוד לפני האימוץ?
"ההורים המאמצים, שמייחלים שנים לילד, נוסעים לרוסיה עם רופא. הוא בודק את הילד בן השנה וקובע שהוא בריא, אבל למעשה אי אפשר לשלול את הסינדרום בגיל כזה, והוא מופיע רק בגיל 5-4 שנים . יש פה הונאה, או מעשה שגובל בהונאה. בכל שנה מצלצלות אליי לפחות עשרים נשים ישראליות שנוסעות לסיביר להביא ילד, ואני אומר להן בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים שיחד עם הרצון החזק לאמץ, חשוב מאוד לקבל את כל המידע הנכון. הסינדרום עלול להיות נורא ואיום, ופעמים רבות הנשים שנתתי להן את המספרים המדויקים לא אימצו בסופו של דבר".
צריך לעצור את אפשרות האימוץ הזאת?
"לא, לגמרי לא. זכותם של ילדים שסובלים מפיגור או מבעיות אחרות להיות מאומצים, חס ושלום אם לא. אבל מניסיוני הקליני, רוב ההורים שמאמצים מעוניינים בילד בריא. אם נתת להם את העובדות כמו שהן, והם רוצים לקחת את הסיכון - זה בסדר. אבל ההתרשמות שלי היא שנותנים להם חותמת שהכל תקין, כי הרי רופא אמר שזה בסדר. אם הם ידעו שרופא לא יכול לקבוע דבר כזה אולי הם יחליטו אחרת, ואסור למנוע מהם את המידע.
"אחד המאפיינים הבולטים שאני מזהה אצל ישראלים הוא הידע. ישראלים שואלים, מתעניינים ומבקשים דעה שנייה הרבה יותר מהמקובל בעולם, בוודאי הרבה יותר מהקנדים, ובהפרשים עצומים. במקרה של אימוץ ילדים, חוסר הידע הוא קריטי".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "עמדת משרד הבריאות היא כמו עמדת משרדי בריאות אחרים בעולם: אפשר לקחת פרוזאק במהלך היריון וכן תרופות אחרות מאותה קבוצה, מאחר שהנזק האפשרי כתוצאה מהפסקת הטיפול התרופתי עולה על הנזק התאורטי הקטן לעובר.
"במרכז הירושלמי לייעוץ טרטולוגי (מרכז מידע בנוגע לחשיפות סביבתיות בהיריון) שמפעיל משרד הבריאות קיימת גם אפשרות למקרים מורכבים להגיע לייעוץ רפואי. יש שני מרכזים טרטולוגים נוספים, בבית החולים אסף הרופא ובבית החולים בילינסון.
"את הסינדרום שפוגע קשות בילדים כתוצאה משתיית אלכוהול בהיריון אפשר לאבחן בדרך כלל בגיל צעיר מאוד. לעומת זאת, לחשיפת העובר למינונים גבוהים של אלכוהול יכולה להיות גם השפעה על היכולת האינטלקטואלית ועל הפרעות התנהגות אצל הילד, ואת זה אפשר לאבחן רק בגיל כמה שנים. משרד הבריאות ער לכך ומתכנן לדון בנושא ולהביע את עמדתו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם