זיכרונות מהמוסד
לחברי הגאים, לכבוד ביטול החוק האמריקני נגד נישואים חד–מיניים
(חליל ג’ובראן)
תמיד אהבתי החלטות היסטוריות, אולי משום שיש כל כך מעט כאלה בהיסטוריה שלנו. באהבה, כמו בשלום, הבעיה היא בתהליך.
בשבוע האחרון של יוני חוקק בית המשפט העליון בוושינגטון חוק אמריקני חדש שהוא בעצם שלילת החוק המגדיר שנישואים הם רק בין גבר לאישה, כולל כל ההטבות וההכרה הציבורית. זהו עדיין לא חוק גורף על נישואים חד־מיניים, ובינתיים אפשר לעשות את זה רק ב־37 מתוך 50 מדינות ארצות הברית השוקקת דתיים פנאטיים ושמרנים רפובליקנים - שתי קבוצות שנאה החדורות בלהט הומופובי מסוכן.
ועכשיו, שאלת תם של סטרייט: אם קיבלתם שם באמריקה את כל ההטבות של זוג מוכר, למה לעזאזל כל כך דחוף לכם להתחתן? אני יודע, ויודע כל סטרייט עברי: אין מה שהורג אהבה מהר כל כך וביעילות כמו חתונה, ושיסלחו לי כל המוזמנים המכובדים.
אהבה ונישואים הם שני דברים שונים, הסותרים זה את זה. כבר במיתולוגיה של הרומאים העתיקים, שרבים מהם כידוע היו גאים, אין יריבות שונות זו מזו יותר משתי הפקאצות האלה: ונוס, אלת האהבה היפה וטובת המזג, ויונו, אלת הנישואים, ביצ’ית מכוערת וקטנונית.
אחיי הגאים, לפני שאתם נכנסים לזה תחשבו איך אתם יוצאים מזה. ואם אתם חושבים שנישואים הם בלגן, אתם עוד לא יודעים כמה מכאיבים ועלובים הם הגירושים. כשאתה מתחתן עם אהבת חייך אתה לעולם לא חושב שאולי יום אחד היא תהיה ערמומית, וכל אישה שמתחתנת צריכה קודם כל להכיר היטב את החתן הטרי ולשאול את עצמה: האם זה הגבר שאני רוצה להשאיר אצלו את הילדים שלי בסופי השבוע?
אחיכם הסטרייט המדוכא עבר טירונות וגם היה בקבע במוסד הנישואים. עשרים ושבע שנים של חיי נישואים, שהתחילו בתקופה שבה גברים התחתנו כשהם היו כל כך צעירים, כמעט ילדים, ותאמינו לי שלא חשבנו על זה הרבה, בקניית טי שירט עם הפרצוף של בוב מרלי השקענו יותר מחשבה וזמן.
איך שאתה לא מסתכל על זה, מוסד הנישואין הוא מוסד סגור, ואם באמת כל כך נפלא להתחתן, למה אנחנו מכירים כל כך מעט, אם בכלל, זוגות נשואים מאושרים? בכל פעם שהייתי שואל את אשתי הראשונה ורבת השנים אם היא מכירה איזה זוג נשוי מאושר ממגזר הזוגות הנשואים שהכרנו, היא הייתה נכנסת למחשבות עמוקות, כולל קמט משמעותי שנחרץ במצחה היפה, ובסוף אומרת "ענת וגידי". וכשהייתי שואל אם היא מכירה אולי עוד זוג מאושר, היא שוב שקעה במחשבה מעייפת ואחר כך אמרה: "כן, גידי וענת".
אנחנו מתחתנים דווקא עם אישה מסוימת אחת, שאליה אנחנו נמשכים יותר מלכל אישה אחרת מסיבה שהיא לגמרי אנתרופולוגית והורמונית: זאת כנראה האישה שאיתה נביא ילדים בריאים ונפלאים לעולם.
ולא להתנשא בבקשה, בעניין הזה אנחנו לא יותר חכמים מהשימפנזים או מהארנבים, שאני ממש לא מזלזל בהם, ולו בגלל שלא ראיתי עדיין שום ארנב שנרשם לרבנות או עורך חתונות עם בופה של גזר ממולא באיזה אולם שמחות מעציב ויקר להחריד.
אחרי שהילדים נולדו, שנים חולפות, ורק לעתים רחוקות האהבה הופכת למשהו אחר ויציב כמו שותפות או חברות אמיצה בין שני אנשים, ואהבה, בהגדרה שהכי אהובה עליי, היא לא לשבת עם אישה יפה באיזו מסעדה חשוכה עם נרות ויין, אלא לקום ולהסתכל יחד לאותו הכיוון.
לפעמים היא מוצלחת במיוחד, כמו במקרה הנדיר של גידי וענת, אבל רוב הגברים שאני מכיר לא שרדו את המוסד הזה, ואחרי שחוו עד כלות את חוויית חיי הנישואים בתוך אריזת המשפחה, הם הפכו לממורמרים או בוגדניים, שחיים חיי שעמום וקבלת הדין או שמחפשים שוב את האהבה שנעלמה ומנהלים חיים כפולים עם איזו מאהבת סודית שכולם יודעים עליה חוץ מהאישה החוקית, וזה בדיוק המקום לצטט את הקומיקאי והכנר האמריקני הני יאנגמן: "אני מאוהב באותה אישה כבר ארבעים שנה, אבל אל תגלו את זה לאשתי. היא תהרוג אותי".
ועדיין לא דיברנו על הזוגות האלימים. פעם בשבוע אתה קורא בעיתון על חיסול נשים בידי הבעלים המטורפים שלהן, כי במוסד הנישואין סגרו גם כל כך הרבה חולי נפש מסוכנים. אתה צריך לעבור טסט כדי להיות נהג, אבל הנישואים הם ההרפתקה היחידה שניתנת לכולם, בלי שאלות ובלי מבחנים, וגם, כמה חבל, אין שום ועדה שתאשר שאתם אכן מתאימים וכשרים לתפקד כהורים.
זה מוזר בעיניי שעדיין לא המציאו משהו ידידותי לסביבה יותר מקשר הנישואים, שבו בדרך כלל הטבעת כל כך כבדה שרק שניים יכולים לשאת אותה. ולפעמים שלושה.
ולכן, אחי הגאים, אני שמח בשמחתכם על חקיקת החוק החדש, ויכול להיות שבאמת לא אני הוא האיש שיכול להוות דוגמה אישית ומופת לבעל צייתן ונאמן, אבל אל תזלזלו בניסיון של אלפי שנים שבהן המוסד הזה מדשדש, ולעתים קרובות מאוד קורס ומכאיב לנו ולכל מי שמסביב.
ורבים מאיתנו, ההטרוסקסואלים הנשואים והגרושים, יגידו לכם שאם לנו הייתה האופציה לקבל את כל ההכרה המשפטית והזכויות כזוג מאוהב שמותר לו להתרבות, אני לא חושב שהיינו מתחתנים ונותנים לאיזה רב, רוצח סדרתי של אהבות, לחסל את אהבת חיינו עם איזה קשקוש בארמית.
אבל מה שלא יהיה, חבריי העליזים, גם אם העליזות שלכם תצטנן אחרי החתונה, אני מתפלל למענכם שתצליחו היכן שאנחנו די נכשלנו, וגם כנשואים חד־מיניים תהיו זוגות שאוהבים תמיד, בימים של גאות וגם בימים של שפל.
ומה שלא יהיה, אנחנו מודים לכם מעומק לבנו על השוויון בנטל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם