העיקר שיש תקווה

כמו ג'ון קרי, כל מדינאי שמגיע למזרח התיכון מצהיר כי יש "התקדמות אמיתית". בינתיים בשטח הם נעים במסלול מעגלי שלא מוביל לשום מקום

אורי אליצור | 1/7/2013 8:58 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
"אני שמח להודיע שעשינו התקדמות אמיתית במסע הזה. עם קצת עבודה נוספת תחילת המשא ומתן בהישג יד. התחלנו עם פערים ענקיים וצמצמנו אותם. יש כמה פרטים, אך אני בטוח שאנחנו על המסלול הנכון", זה מה שאמר אתמול ג'ון קרי רגע לפני שעזב את הארץ בידיים ריקות.

"אצל כולם הייתה התקדמות אמיתית". ג'ון קרי בישראל צילום: איי-פי
זה כמעט מילה במילה מה שאמרו לפניו השליח האמריקאי ג' ורג' מיטשל, השליח המיוחד ג'יימס רובין, מזכירת המדינה קונדוליסה רייס, השליח למזרח התיכון דיוויד סתרפילד, שרת החוץ מדלן אולברייט, דניס רוס הבלתי נלאה וג'יימס בייקר הקשוח.

ובין אמריקאי לאמריקאי יצאו ובאו ודילגו בין רמאללה לירושלים גם קתרין אשטון וטוני בלייר וחבייר סולנה וקופי אנאן ואו טאנט, ואני מבקש סליחה מכל מי ששכחתי. אצל כולם הייתה התקדמות אמיתית, וכולם היו על המסלול הנכון. כולם התחילו עם פערים ענקיים וצמצמו אותם, וכולם קיימו מסיבות עיתונאים למרגלות כבש המטוס והמריאו בחזרה כשהצוות שלהם נשאר פה לסגור את הפרטים הקטנים שנשארו.

מרבית קודמיו של ג'ון קרי היו בטוחים שהם מתרוצצים פה כדי לסיים את המשא ומתן, ואילו קרי מדלג על ההרים כדי לפתוח את המשא ומתן. אבל בואו לא נהיה קטנוניים. לפתוח, לסגור, לא משנה. העיקר הוא שיש אופק מדיני, כי בלי אופק מדיני אין תקווה ובדיוק עכשיו נפתח חלון הזדמנויות מיוחד.

אולי זה יימשך ככה לנצח. כיוון ששחקני החוץ כל הזמן מתחלפים, פעם בייקר פעם קרי היום אובמה אתמול קלינטון, וכיוון שהדילוגים האלה ממשיכים למשוך עיתונאים וצלמים ולעשות כותרות, יכול להיות שלעולם הם לא יודו שאין שום חלון ושום הזדמנויות, והריטואל הזה חוזר על עצמו במעגל ולא מוביל לשום מקום.
משחק ישן

ובכל זאת יש רושם שזה מתחיל להימאס על השחקנים בזירה. גם החדשים. אובמה שולח לחזית את ג'ון קרי, ויוצא בעצמו לסייר באפריקה. לא נראה שהוא מקדיש יותר מדי תשומת לב לגורל השליח שלו ולתוצאות מאמציו. גם אירופה כבר לא מתלהבת להשתתף בהצגה.

אפילו משחק ה"מי אשם" משעמם את התקשורת העולמית. סרבנותו של אבו מאזן כבר כל כך בולטת לעין, שצריך לעשות ממש שמיניות באוויר כדי להאשים את נתניהו. ואם נתניהו לא אשם, הסיפור כבר לא מעניין. המשחק הישן הזה עומד כנראה לגווע.

בינתיים אבו מאזן מנסה להרוויח עוד כמה נקודות במשחק הישן. הוא לא מתכוון להגיע לשום הסכם. האסטרטגיה שלו היא לקבל מדינה מהאו"ם בלי הסכם עם ישראל ובלי שום ויתור. לא על גושי ההתיישבות, לא על זכות השיבה ולא על הזכות להתחמש ולהקים צבא ולהמשיך את הסכסוך עם ישראל. אבל ברגעים האחרונים שהמשחק הישן עוד מתקיים הוא מנסה לסחוט ללא תמורה שחרור אסירים והקפאת בנייה. ביישובים, בגושים ובירושלים.

אם נתניהו יסרב ליפול למלכודת הפתאים הזו, נדמה שהעולם כבר מוכן נפשית לקבל את זה ולהבין אותו, בתנאי שהוא יקבל גיבוי פנים-ישראלי רחב של התקשורת הישראלית, של האופוזיציה ושל נשיא המדינה. אבל ספק אם הגורמים האלה יצליחו להתגבר על היצר ולתרום את התרומה הזו לטובת המדינה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אורי אליצור

צילום:

זוכה פרס סוקולוב למפעל חיים בתחום העיתונאות הכתובה, עורך משנה של "מקור ראשון"

לכל הטורים של אורי אליצור

עוד ב''דעות''

פייסבוק