יש דין ויש להכשיר את עמונה
אחי נרצח בכפר ליד הבית, אבי חטף כדור בכתף והנהג שלקח אותי הביתה נורה למוות כשהביא סופגניות לילדים. את "יש דין" זה כנראה לא מעניין, הם דורשים מבג"ץ לתת פרס לשכנינו הערבים ולפנות את עמונה, גם אם רכשנו את הקרקעות בדין
גדלתי לצד הערבים בכפרים שלידנו, בתקופה שבה אף אחד לא הפריע לאחר. לאורך כל שנות ילדותי נהגנו לעבור דרך רמאללה בואכה עפרה-ירושלים. היינו נוהגים לעצור שם כדי לקחת סרטי וידאו, ואמא הצליחה לעבור את הטסט רק שם, עם המורה המקומי. לאבא היו עובדים מסילואד וממזרעה א-שרקייה. הוא רצה לנוח בשבת ולשכנים שלנו לא היה אכפת להרוויח קצת כסף באיסוף ביצים בלול שלו.
מיכאל ספרד, עורך הדין של "יש דין" היה אז אולי בגן, ודרור אטקס, חברו לארגון, בטח ישב על ברכי אביו ולמד היסטוריה (או יותר נכון, כנראה שרק חלק ממנה), ובכל מקרה - גם הם לא הפריעו. החיים בעפרה היו נורמליים לחלוטין.
עם הזמן הורגלנו ביריות ובאבנים, אבל גדלנו. באותם ימים, על כל פיגוע ירי או גילוי אלימות, הערבים לא היו מקבלים פרס. על כל יהודי שנהרג – הוקם יישוב חדש. רחלים, על שם רחלה דרוק, מצפה יאיר על שם יאיר הר-סיני, וכן על זה אם הדרך, בדיוק כפי שעשה בן גוריון. הרי כך הסברתי בהדרכות הטיולים שלי בצבא: כשראה ראש הממשלה הראשון שתושבי בית מחסיר וסריס היו כל כך אכזריים לנהגי השיירות שהעבירו אוכל לילדים הנצורים בירושלים הוא החליט ששם יקומו יישובים יהודיים - בית מאיר ושורש. אין מה לעשות, היו חייבים אז לשמור על הדרך.
גם עמונה נוספה לרשימה של הפרחת השממה. על הר טרשים קירח הונחו קרוואנים, ובאדמה התגלו ממצאים ארכיאולוגיים מעניינים. אלו לא היו של שכנינו הערבים, אלא של סבא של סבא שלי. מוחמד הנביא לא היה מרוצה מעדות כזו ליקבים ותעשיית יין ענפה. אני מצאתי את בחיר לבי, התחתנתי ובעמונה ילדתי את בני, דניאל.
החיים נמשכים, לפחות לחלקנו. לפני קצת יותר מעשר שנים, בכ"ו סיוון תשס"ב, נרצח אחי, ארז. הוא היה בדרכו הביתה חזרה מבחינה באזרחות. הכדור שהרג אותו הסתובב לו בבטן וגמר עליו תוך כמה שעות.
וזה לא נגמר בזה. ארבעה חודשים בלבד לאחר מכן אבא שלנו קיבל כדור בכתף, כמה סנטימטרים מהלב. הוא נורה באותו הכפר שאחי נהרג בו, רק כמה מאות מטרים מאותו מיקום מדויק.
למרות שלא בא לי לשאת ולתת עם אלו שירו בי ביד, בכתף או בלב, אני ואנשי היישוב שלי בולעים את הרוק ועושים זאת. אנחנו מוכנים לעשות כמעט הכל כדי להתיישב כאן ולהפריח את ההר הזה. לא מזמן רכשנו את הקרקעות כאן – וכעת ממתינים למדינה שתחליט האם היא מכירה בכך. אתם קולטים את האבסורד? יש לנו כאן חלק שרשום בטאבו על פי החוק. על פי החוק של וינשטיין. על פי החוק של גרוניס ועל פי החוק של הבדויים בנגב, אבל בג"ץ צריך לדון בזה, בעקבות עתירה של "יש דין".
כי כנראה שבעיני "יש דין" אני אזרחית סוג ד'. בעלי ואני שרתנו בצבא, אני משלמת מסים כחוק, עומדת בצפירה ושרה את "התקווה". אני מסתכלת על הרי הטרשים שלידנו - ולעומת זאת על הגפן ששתלנו פה לפני שבע שנים, ואני מחכה. מחכה ומצפה ש"יש דין" תבוא ותפתח את הפה, שתבוא ותגן גם עליי.
חלקכם ודאי חושבים שאני וחבריי הם עצם בגרון של כל אלו שרוצים לשיר את שיר לשלום. הגיע הזמן שתתעוררו! ההיסטוריה לימדה אותנו שתוכנית החלוקה כשלה - לא בגללנו, בגלל הצד השני. גם תוכנית ההתנתקות כשלה. אין שקט בדרום, רק שקט מתוח במקרה הטוב, או מטחי קסאמים במקרה השגרתי יותר. האם חשבתם, אולי, שאלו שהרגו את אח שלי, שרצחו את צבי קליין, שפצעו את אבא שלי, שיורים קאסמים, אולי הם לא רוצים שלום?
האמריקאים אולי חולמים שיהיה פה שקט, אבל להם קל להגיד מרחוק – ואז לתקוף בעיראק, באפגניסטן, או בסוריה כשהם חושבים לנכון. בעוד כמה ימים יחול יום הזיכרון של מבצע אנטבה שחל בדיוק ביום העצמאות של אמריקה הגדולה. אני מייחלת שראש ממשלתנו יזכור את הדרך הנכונה וישכיל להפנים את המסר של האח הגדול, שלו: "אני מאמין, שיהיה קשה מאוד לכפות עלינו תנאי שלום שאינם לרוחנו, ואני מקוה שלאמריקאים יהיה די שכל שלא לנסות לעשות זאת".
לצערנו, זו המציאות שלנו גם היום ואם יש דין – הוא צריך לקבע את היישוב בעמונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם