טיפול אי–זוגי
הפרעה טורדנית–כפייתית אינה נחשבת להפרעה סקסית, אבל זה בהחלט יכול להשתנות
"שמע בן אדם, אתה משוגע, אתה חייב טיפול".
המונית ירדה לשוליים ואני יצאתי ממנה באמצע נתיבי איילון והתחלתי ללכת ברגל. לא הייתה לי ברירה. הנהג לא הסכים להעביר את הווליום של הרדיו למספר זוגי. הוא אמר שזה טיפשי מדי והוא לא מוכן לשתף פעולה עם השטות הזו, לכן הוא הולך להשאיר את הווליום על 11. לא הייתה לי ברירה. המקום שירדתי בו היה ליד היציאה למחלף ההלכה, ולמרות שחשבתי שזה הולך להיות סיפור מהתחת, תפסתי מונית נוספת די בקלות.
"איך הגעת לכאן?" שאל אותי הנהג המופתע. סיפרתי לו את האמת: שיש לי מין עניין כפייתי עם מספרים זוגיים: אני צריך שכל מכשיר אלקטרוני בסביבתי שיש לו איזה שהוא מנגנון שכולל ספרות - יהיה מכוון על מספר זוגי. במזגנים הטמפרטורה תמיד צריכה להיות זוגית, במיקרוגל זמן החימום חייב להיות זוגי, בשעון המעורר השעה שאני מכוון תמיד צריכה להיות זוגית, בטלוויזיה הווליום צריך להיות זוגי (ועדיף שהצפייה תהיה גם היא על ערוץ זוגי) ובמערכות שמע - זה הווליום. אם במקרה הווליום לא זוגי אני יכול להשתגע מזה (סליחה, מכיוון שלמעשה כבר מזמן, לפני שנים רבות, השתגעתי, אז אני רוצה לנסח את המשפט מחדש: אם במקרה הווליום לא זוגי אני יכול להשתגע עוד יותר ממה שכבר השתגעתי). "וזה בדיוק מה שקרה לי במונית הקודמת", סיכמתי בפני הנהג.
"אני לא יודע מה להגיד לך, אני לא פסיכיאטר. אבל רוצה שנסגור על המחיר של הנסיעה? מבטיח לך שזה יהיה מחיר עם מספר זוגי".
"לא, תפעיל מונה".
OCD, או הפרעה טורדנית־כפייתית, היא מסוג ההפרעות שאפשר להגיד עליהן שהן נמצאות בתחתית שרשרת המזון או ההייררכיה הפסיכיאטרית. כשהמשוגעים במחלקות מדברים ביניהם ואחד מהם נשאל מה הביא אותו לכאן, הוא לעולם לא ימנה "הפרעה טורדנית־כפייתית" ברשימת הדיאגנוזות שניתנו לו. זה משום ש־OCD, לפחות בעיני המשתגעים במחלקות הסגורות והפתוחות, נתפסת יותר בתור הלצה פסיכיאטרית, לא בתור הפרעה ראויה.
אני חושש שבסופו של דבר זה עניין תדמיתי. הבעיה המרכזית היא שאין שום אישיות משמעותית שאפשר לשייך אותה ישירות להפרעה הספציפית הזו. המינגווי לא התאבד בגלל OCD, ואן־גוך לא חתך את האוזן בגלל OCD ובגין לא הסתגר בביתו בגלל OCD. OCD היא הפרעה בלי דובר. אין ספק שהסרט "הכי טוב שיש" בכיכובו של ג'ק ניקולוסון היה התחלה מסוימת בהעלאת הסקס־אפיל של ההפרעה, אבל זה לא מספיק. נכון לעכשיו אני מעריך שכדי למקם את ההפרעה על המפה צריך שיוצר בסדר גודל של בוב דילן יכתוב שיר על הנושא, שיר שייקרא "בלוז ל־OCD" או משהו בסגנון. או שלחילופין אנג'לינה תתיישב לכתוב עוד מאמר לניו יורק טיימס ובו היא תסביר שהיא סובלת מהפרעה
טורדנית־כפייתית.
הדבר הכי מצער כאן הוא שאני יודע שמעמדי אינו כזה שאני יכול להזיז משהו במאמר הזה, שעד סיומו יהיה ברור לכל מי שקורא אותו כי כותב שורות אלו סובל מהפרעה טורדנית־כפייתית ברמה זו או אחרת. אינני האיש שיביא את גאולת היח"צ להפרעה, אך אני מאמין שאולי אני יכול ליצור איזושהי נקודת התחלה, איזשהו ניצוץ שאולי יוביל להצתה - זאת בהנחה שאולי מישהו כפייתי וחשוב באמת יקרא את המילים האלו ויחליט לצאת מהארון הפסיכיאטרי.
אז נתחיל? חוץ מהעניין של המספרים הזוגיים יש עוד כמה "חוקים" מהתחום הכפייתי שאני מציית להם: בכל פעם שאני מוריד את הנעליים (לא משנה איפה ואילו נעליים) אני צריך להניח אותן פונות לכיוון מערב, והנעל השמאלית – אם הן מונחות על הרצפה או על כל משטח ישר אחר – צריכה לחרוג שתי סנטימטר קדימה מהנעל הימנית. כשאני הולך לישון אני תמיד מוודא שהפתח של הציפה נמצא בצד השמאלי. כשאני נכנס למושב האחורי של כלי רכב אני דואג תמיד לשבת במושב שמאחורי הנהג, כלומר המושב השמאלי (ואל תשאלו אותי אפילו מה אני עושה כשאני נמצא באנגליה, זה נושא רגיש ומסובך בשבילי).
החוק הזה תקף לא רק למכוניות: אפילו כשאני מזמין טיסה אני דואג לבחור לי מראש מקום ישיבה שיהיה בצד השמאלי של המטוס. כשאני יוצא מהבית אני בודק שש פעמים שהבית נעול כמו שצריך. כשאני ניגש לשלוח אימייל אני תמיד מציית לחוקים ספציפיים: בסיום המייל יש לקחת מרווח של שתי שורות, ואז אני כותב "תודה רבה", "שלך", "בהערכה" או מה שזה לא יהיה, ואז את שמי כשהוא מודגש. כשאני מתעורר ופותח את היום שלי אני מוכרח לקפל את השמיכה כך שהקיפול יפנה לצד ימין, ולהניחה על המיטה כשהצד שבו נמצאת התווית (עם הוראות הכביסה וכו') בצד שמאל.
פעם קראתי במין מדריך לסיווג הפרעות פסיכיאטריות (לא ה־DSM) שאחד המאפיינים שבעזרתם אפשר לסווג מישהו כסובל מהפרעה כפייתית־טורדנית הוא באמצעות השאלה אם הוא מבזבז יותר משעה ביום על הטקסים שלו. במקרה שלי התשובה היא כן, למרות שזה לא גולש לרמות שאינני עושה דבר פרט לטקסים שלי.
אבל בואו נחזור רגע לעניין המספרים הזוגיים, שכן מכל הטקסים זה הטקס המשמעותי ביותר בשבילי, ומרוב שהוא משמעותי הוא גולש גם למחוזות נוספים. כלומר, זה לא רק הווליום של הטלוויזיה, אלא גם דברים כמו השנה הלועזית שבה אני נמצא. תמיד כשאני נמצא בשנה לועזית אי־זוגית אני בפאניקה, אך למזלי זה תמיד מתקזז עם זה שתמיד - בתור יליד מרץ 1983 - בשנים האי־זוגיות הגיל שלי הוא מספר זוגי. זה בדיוק מה שקורה עכשיו: אנחנו נמצאים בשנה אי־זוגית (2013) אבל הגיל שלי (30) זוגי, ומבחינתי האחד מחפה על האחר. התקופה המפחידה ביותר בשבילי היא בשנים אי־זוגיות בין 1 בינואר עד ליום הולדתי ב־17 במרץ - שכן בזמן זה גם השנה וגם הגיל שלי אי־זוגיים. מבחינתי אלו הם ה"ימים הנוראיים" האמיתיים.
דרך אגב, אני חושב שאם מסתכלים על זה מנקודת המבט הטורדנית־כפייתית, תאריך הלידה הכל כך אי־זוגי שלי (17.3.1983) יכול להסביר בצורה מסוימת את כמויות השנאה העצמית שלי. זה העניין ב־OCD, הוא מסדר לך ראיית עולם מסודרת ופשוטה מאוד: קל מאוד להסתכל על העולם ועל מה שמתרחש בחייך דרך השאלה אם הוא התרחש בשנה זוגית או אי־זוגית. בעולם הטורדני־כפייתי הכל מתנקז והכל מוסבר דרך חוקי המשחק שהמוטרד הכפייתי קובע לעצמו. והרבה יותר קל להביט ככה על העולם.
רוצים דוגמה? לא מזמן הגעתי לפגישה חשובה בעניין מקצועי. בפגישה עצמה כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. הסיבה שזה קרה, כך אני מאמין, היא שבנסיעתי לפגישה ישבתי בצד הימני (ולא השמאלי) של המושב האחורי של המונית שבה הגעתי לפגישה. והרבה יותר קל לי להסתכל על הדברים ככה מאשר להתחיל לנבור עמוק בתוך תוכי ולנסות להבין מדוע הם התרחשו. כך שבמובנים מסוימים אפשר להגיד שה־OCD הוא גלגל הצלה לאנשים כמוני. אבל הוא גם גלגל הצלה שבגללו אתה מבזבז המון זמן מדי יום, ולעתים זהו גם גלגל הצלה אשר מונע ממך להתעמת עם שאלות חשובות בחייך. זו הבעיה.
"רגע, אז ממה בעצם אתה מפחד?" שאל אותי נהג המונית, "מה יקרה אם נניח הווליום של הרדיו יהיה על אי־זוגי?"
תמיד בסופו של דבר אני נשאל את השאלה הזו. בסוף הכל תמיד מתנקז לשאלה הזו.
"אין לי תשובה מדויקת בשבילך, אני רק יודע באופן ודאי ומוחלט שאם לא אעשה את זה יהיה רע. דברים רעים יקרו. זה משהו שאני יותר מרגיש אותו מאשר יודע אותו. וברור לי שאין לזה שום היגיון ואני יודע שכל זה נראה מטורף לחלוטין, אבל אני פשוט לא יכול לעצור את זה".
המונית עצרה. "כמה יצא בסוף?" שאלתי.
"32 שקל".
"מצוין".
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם