כל אונס הוא רצח
העונש החריג שקיבל האנס מגן העיר בתל אביב מעיד שמערכת המשפט עוסקת בתרחיש במקום באירוע עצמו. אונס הוא אונס, לא משנה אם התרחש בשירותים ציבוריים על ידי פלסטיני או בסיומו של דייט מוצלח על ידי אדם מוכר
אולם, באותה הנשימה מלווה אותי חשש לא מבוטל מפני המסר הבעייתי שעשוי להשתקף מהפסיקה. הכוונה איננה להחמרת יתר עם הנאשם, שכן אני מתקשה לחשוב על עונש שהיה חמור מדי נוכח המעשים המתוארים. הבעיה היא חריגותה של הפסיקה בנוף המקל כל כך של עולם עבירות המין, ומדויק אף יותר יהיה לומר – הפער בין פסיקה זו לסטטיסטיקות הענישה על עבירות מין.
לאורכו של פסק הדין, וכמשתקף מתוך סיקורו התקשורתי הנרחב, עולים יותר מכל זעזוע ותדהמה עמוקים נוכח הברוטאליות של הנאשם. אם להיות גרפיים לרגע, התמונה ששורטטה כמעט בכל מוח שצפה בכותרות, סרט אימה שגם גדול הפסיכופטים לא היה מביים, עשתה את שלה: הלילה, החניון, תא השירותים המבחיל, האנס הזר, האקטים האלימים, זעקות השבר וניסיונות ההתנגדות האינטנסיביים מצד הקרבנות לא הותירו מקום לספק: מדובר באירוע חמור שיש להוקיע, ובקול הכי חזק שאפשר – ב-30 שנות מאסר.
על מנת לתמוך בהחלטה, מוזכרות בפסק הדין הרשעות נוספות שבהן החליט בית המשפט להטיל בגין אונס עונש של מאסר ממושך. קשה שלא להבחין בקו המקשר בין ששת המקרים: כולם מתוארים באופן כמעט זהה – תרחיש אלים וקיצוני, דמות אנס מפלצתית מבעיתה. אם לקרוא לילד בשמו: ככה אנחנו מדמיינים אונס.
אבל מרבית מקרי האונס לא נראים כך והם עדיין אונס. הם מתרחשים בין קרובים, ביחסי אמון או מרות, בבית, בעבודה ואפילו בבילוי זוגי. האנס (אותו אחד שברצוננו לקעקע, שהורס את חיי הקורבן עד כמעט אובדן שלהם, זוכרים?) רחוק במרבית המקרים מדמות הזר המאיים. הוא יכול להיות התלמיד המצטיין, המוזיקאי המחונן ואפילו המדריך בתנועה. לא תמיד הקורבן מצליחה להתנגד, ומחקרים אמפיריים מראים דווקא על תגובה פיזית של אלם וקיפאון מצד נשים רבות בסיטואציות מעין אלה. ולא, זה לא הופך את הסיוט שלהן לגרוע פחות.
למה זה חשוב? כי דווקא במקרים האלה, הפוקדים באופן שגרתי הרבה יותר את אולמות הדיון, הפסיקה מקלה יותר. על פי נתונים שאספה הכנסת, בשנת 2006 עמד המאסר הניתן בגין מעשי אונס על ארבע שנים וחצי, וככלל, הגם שניתנו וניתנים מאסרים גבוהים יותר, הם ודאי לא בטווח שניתן אמש במחוזי בתל אביב.
"מעשי הנאשם פגעו פגיעה נוראה ואנושה בערכים הקשורים לכבוד האדם", אמרה השופטת, ואכן אין ספק כי זכויות הקורבנות הופרו לאין שיעור. אולם האם אין זה בדיוק מה שקורה בכל אונס? מדוע במקרים אלה זעקת הקורבן נשמעת לנו חזקה יותר? האם רף הגירוי שלנו, בחברה הניזונה מתרבות ריאליטי חסרת גבולות, הוקהה עד כדי כך ש"רק" במקרים מעין אלה נשברים כל הכללים? או שזה פשוט הקושי שלנו להכיר בכך שגם דמויות נורמטיביות שהן חלק אינטגרלי מאיתנו כופות את כוחן על אחר?
בהבחנה החדה כל כך בין מקרי אונס "קיצוניים" לבין יתר מקרי האונס המתרחשים בספירת חיינו מגולמת משמעות נורמטיבית בעייתית במיוחד, שלפיה יש צורה לאונס וכל מה שלא נראה כך הוא רק "מיני אונס", "טיוטה לאונס" ואולי בכלל סתם פער בהבנה בין הצדדים.
אם ברצוננו לעקור מהשורש את התופעה האיומה הזו עלינו לייצר אמירה נורמטיבית קשה וחזקה כלפי כלל עבירות המין, ולא רק כלפי אלה שמזעזעות את אמות הספים שלנו, וש-30 השנים שניתנו אתמול לא יהיו מפתיעות, כי אם שגרתיות. "שקול לרצח", אמרה השופטת. אז אם זה רצח – באמת ראוי לו מאסר עולם.
הכותבת היא סטודנטית למשפטים באוניברסיטה העברית ועיתונאית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם