אנחנו לא לבד
מאות העדויות על גברים תוקפנים שמתייחסים לאישה כאל חפץ מראות שלא מדובר על עוד תופעה אלא על מגפה של ממש
נשים ממשיכות להפנים כי הן אינן לבד. כי כל אישה באשר היא כזו, התמודדה לפחות פעם בחייה עם הטרדה מינית. מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית פועלים לפי הנתונים בארה"ב שלפיהם כל אישה שלישית הותקפה מינית, כל אישה חמישית נאנסה, וכל אישה שביעית היא נפגעת גילוי עריות. ואין לשכוח כאן את הילדים והגברים, שגם הם נתונים לתרבות של אונס, ועל כן נפגעים. כי כל ילד שביעי הוא נפגע תקיפה מינית וכל ילד עשירי הוא נפגע התעללות מינית משפחתית. הנתונים כאמור לקוחים מארה"ב, כי בישראל עדיין מתקיים תת-דיווח, ויש להדגיש בעיקר מגברים, זאת בשל הסטיגמה החברתית המשתיקה, לפיה גבר שהותקף מינית או נאנס, הוא "הומו", הוא "נשי" רחמנא ליצלן, והוא בטח הפך בעצמו לתוקפן מיני.
אז הבנו זה מכבר שהאישי הוא פוליטי, ואם כל אישה באשר היא כזו נחשפת תדירות לפלישה מינית בדמות הטרדה, תקיפה או גילוי עריות, הרי שכבר לא ניתן דבר על "מקרים" כאלה, כעל החריג, כעל יוצא הדופן מהיום-יום החברתי.
אנו כבר מבינים ומבינות שאם האישי הנורא הזה מתרחש על כל אישה, הרי שהמדובר בתופעה פוליטית, להלן מגיפה, ועל כן יש לאתר ולחקור מה מביא חברה שלמה לפשוע נגד ילדות וילדים, נערות, בחורים ובחורות, ונשים. ואת זה אנו כבר מדברות מאז הגל השני של הפמיניזם, עת ישבו קבוצות העלאת תודעה של נשים ומתוך מה שכל אחת סיפרה על עצמה, התגלתה התופעה - שהיא ממש לא לבד, ולצדה יושבות נשים שהנה, כל אחת מספרת על הפגיעה המינית, שלפני אך דקה חשבה שרק היא ממנה נפגעה.
אלא שיש משהו חסר, משהו שבולט במיוחד בחשיפה האמיצה של נשים את פגיעתן. כי אכן הגענו ונמשיך בתהליך מהפכני, לגלות את הסוד, לחשוף את התוקף. ומהלכי האיום המוטלים על נשים, שמא יגלו החוצה את שמם של התוקפנים, יוצרים עדיין סיפור שמסופר רק בחלקו, מגלה החוצה עוד ועוד את הנשים שנפגעו, אך עדיין נשאיר את התוקפן מוגן ובטוח בחייו, מוגן ובטוח בתוך סודו.
יש להבין לחלוטין את הנשים שלא רוצות לספר מיהו זה שתקף את גופן ונפשן. אין ספק כי אותו איום מוביל לכך שאנו ממשיכות לחיות כשבתוך סביבתנו הקרובה או הרחוקה, ממשיכים לחיות להם ללא הפרעה אלו שפלשו ונותרים נטולי האשמה.
נשים פוחדות, ובצדק רב, לחשוף את שמם של הפושעים. כי ביחסי הכוחות החברתיים הידועים, לרוב יש לתוקפן הרבה יותר אמצעים להגן לכאורה על "שמו הטוב", לעומת מי שנפגעה ממנו. ומי מאיתנו באמת רוצה, מעבר להתמודדותה עם הטראומה והטראומות שחוותה, גם להתמודד ישירות עם מי שפשע בה, כי הרי כך זה מצריך כוחות נפש אדירים, שאכן עדיף להשקיעם בגילוי הפגיעה מאשר ב"מלחמה" חשופה אל מול המטריד ו/או האנס.
רבות מאיתנו יודעות את המחיר של חשיפת שמו של התוקף: פיטורים, הרחקה מתפקיד, השמצות ציבוריות, מבט ציבורי חשדני - וכל שיש לזכור זה את אורלי, הידועה כא' מבית הנשיא, כדי להבין את המחיר שמשלמות נשים אשר מעזות באומץ מעורר הערצה, לגלות את שמו וזהותו של התוקפן.
וכל זאת בידיעה כי מי שתחשוף הן את פגיעתה והן את זהותו של זה שפשע בגופה, תתויג כנראה לעולם, אפילו מצד אלה שתומכות ותומכים בה, כ"מסכנה", "חסרת אונים", "נפש פצועה", ועוד מיני תארים, שלכאורה מחזקים אך בעצם מחלישים ומותירים אותה רק עם זהות אחת, זהות של נפגעת אלימות מינית, שבחברה שלנו אינה יכולה כמעט להתקיים לצד זהויות אחרות, במיוחד אם מחוזקות.
אז הנה אני, נפגעת גילוי עריות על ידי אבי, גיליתי את שמו זה מכבר, אך למרות שכל האמור בי ידוע זה מכבר, עדיין בכל פעם כאשר אני חושפת את שמו ופשעיו, חוששת אני שמא שוב אתויג, לכאורה מרצון יפה ועדין, כמי שהיא, אבוי - מסכנה, בלבד.
אז אני, דורית אברמוביץ' - נפגעת גילוי עריות על ידי אבי - שלמה אברמוביץ', ובה בעת אני קמפיינרית, מרצה, כותבת, מניעה מאבקים ציבוריים פמיניסטים רבי השפעה. ונראה אתכן ואתכם הקוראות והקוראים מכילים פנימה זהות מורכבת, שיש בה פגיעות ועוצמה בו זמנית.
אקו"ם