חולם, לא שהיד
מוחמד עסאף, המנצח הגדול של "ערב איידול", הוא לא סמל המאבק הפלסטיני. הוא רצה לשיר, לא לירות; הוא פנטז על תהילה, לא על מוות
רגע לפני שהוא התחיל לשיר באודישן הוא נראה נבוך ומבוהל. אבל כשהוא פתח את הפה כל החומות נפלו. הילד הזה התאבד על הבמה וקרע את הנשמה של השופטים. הוא הבין שכאן אין מקום לטעויות, שיש הזדמנות אחת. והוא הסתער עליה.
כך הוא הגיע ל"ערב איידול" כמתמודד. בתוכנית הוא נתן את כל מה שיש לו, ופתאום, מילד מבוהל ושברירי הוא הפך לכריזמטי וכובש. כמו שקורה להרבה מאוד מתמודדים אחרים בריאליטי-שירה ולא משנה לאיזו דת הם שייכים. כמו שקורה למי שמוצא את המקום שלו ברגע אחד. והקהל אהב אותו. העולם הערבי חיבק בחום את הבחור הזה. מאתמול מוחמד עסאף הוא לא רק הזוכה הגדול של "ערב איידול" אלא גם סמל: סמל למי שלא מוותר, שלא נותן לאף גדר או חומה לעצור אותו.
בנאום שלאחר ההכתרה הוא הקדיש את זכייתו לשהידים הפלסטינים והאסירים. זה, בתוספת העובדה שהוא התעטף בדגל פלסטין, הפכה אותו בעיני הציבור הישראלי לאויב אכזר. הנה הם שוב משבחים ומקדשים את המאבק המזוין, הנה הפלסטינים צמאי הדם. היו מי שכתבו בטוקבקים שככה הם מחנכים את ילדיהם, הפלסטינים, לשנוא ולרצוח.
אבל מוחמד עסאף הוא ממש לא סמל המאבק הפלסטיני. הוא לא חלם להיות שהיד, לא התעטף בדגל חמאס, לא הצטרף לשום ארגון ולא נהג באלימות. להפך, הוא חלם לצאת מחאן יונס ולהגיע רחוק, לשיר ולא לירות. הוא חלם על כסף ותהילה וחיים טובים ולא על מוות. הוא שר ליד בחורות חשופות ומאופרות. הוא השתתף בתוכנית שנותנות החסות העיקריות שלה הן פפסי וקנטאקי פרייד צ'יקן, סמל האמריקניזציה שנואת נפשם של הקיצוניים המוסלמים. התוכנית היא קונספט מערבי שהעולם הערבי אימץ. מה לבחור הזה ולאסלאם קיצוני בדיוק?
עסאף למד בבית ספר של אונר"א. מה שהוא מכיר זה חבילות סיוע והיעדר חשמל. הוא מעולם לא עבד בישראל או נתקל ביהודים שאינם חיילים. למי רצה הציבור הישראלי שהוא יקדיש את הניצחון, ללפיד?
אבל גם אנחנו וגם הצד השני כבר כל כך שבויים בעצמנו שאין לנו כוח יותר להסתכל ולראות אנשים שחולמים ורוצים, פשוט כדי לחלום ולרצות. חוסר אמון, שנאה, עייפות והמון כאב מאפיינים את השיח והתגובות לניצחונו של מוחמד עסאף ב"כוכב נולד" הערבי. חלומות שאנחנו כבר מזמן לא מסוגלים לראות, שלא לדבר על מציאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם