שבוע הבושה העברית
(בדרך לגאווה עוצרים ברבין וחושבים על רוסיה)
כמו ביום הזיכרון ויום העצמאות שאוחזים זה בזנבו של זה, והאזרחים לא יודעים אם לבכות או לעלוז, גם בשני האירועים האלה יש וקטור של אנשים אמיצים ולא כנועים מול חבורת האביונים שמקבלים חצי שקל על כל ספר שהם כתבו, ורוב הספרים אכן לא שווים יותר מזה.
תראו את בני הקהילה הגאה ובצדק, צועדים בהתרסה פרובוקטיבית ובלי מורא עם דגל מרהיב בכל צבעי הקשת, ואז הרכינו מבט אל הסופרים הקטנים, הבודדים והנשדדים בכיכר רבין, בלי דגל, בלי קשת ובלי מורשת.
עם כל הצער והכאב על מותם של שני הצעירים בבר־נוער, הבר הזה הוא הבסטיליה של הקהילה הגאה, מלחמת העצמאות שלה, וכן, זה לגמרי נכון שלא כובשים הר בלי שיהיה קבר במדרון.
אתה צריך להרגיז מישהו מאוד כדי שישנאו אותך, וההומופוביה עדיין מבעבעת ומסוכנת, אבל איש לא טורח לשנוא סופרים ומשוררים ועד כה עדיין לא קיים אצלנו המונח "משוררפוביה". אתם רואים מישהו נכנס ל"תולעת ספרים" עם עוזי ומנסה לרסס את המשורר צ'יקי ארד? האם מישהו פלש לפני שבוע באישון לילה למחלקה באיכילוב וניתק את יורם קניוק מהמכשירים?
במחוזות הספרות שלנו אף אחד לא רוצה להרגיז אף אחד, ואת הפרסים הספרותיים היוקרתיים תמיד יקבלו מי שיכתבו על האתוס הציוני או מסביבו או מסיבות פוליטיות אחרות. הספר היחיד שדקר בנשמתי בשנתיים האחרונות היה "ויקטור ומאשה" של אלונה קמחי אהובתי, המוכשרת והאמיצה, כי את מי מעניין מה קורה לאח ולאחות שנפלטו מברית המועצות לתוך הנורמליות של הקריות, בלי שום התייחסות לשואה או לסכסוך באזורנו?
וזה שהיא גם כתבה פזמון קשה על אטימות החיילים הציוניים הכובשים והחלישה את העם! הספר המרתק הזה אפילו לא היה מועמד לפרס, כי זה יחליש את השלטון ויוריד את המורל של הבולשביקים.
אני קורא את הספר "לימונוב", אחד משלושת הספרים שאולי כדאי לכם לרכוש השנה במחיר מלא. הביוגרפיה של אדוארד לימונוב נקראת כמו רומן מתח על משורר דקדנטי מאוקראינה שבודק גבולות, שיכור חסר מעצורים ואחר כך גם חסר בית, אליל האנדרגראונד הסובייטי, שיהגר לניו יורק ויהיה הומו לשבוע, ואחרי שיהיה סופר נחשב בפריז, יחליט לחזור ולהקים מפלגת צעירים נואשים קיקיונית, גיבור ומנוול, אבל לא פוחד לרגע להשמיע את דעתו על כל משטר בכל מקום ובכל גיל.
הספר הזה החזיר אותי בן לילה לשנות ה־50, לילדות שלי ולסבתא דבורה שלי, האחות הרביעית של צ'כוב, שלא היה רגע בחיי החלוצה הדיכאוניים שלה בנהלל שבו לא צעקה ללא קול "למוסקבה!" וכשכולם העריצו את ברל כצנלסון ואת א"ד גורדון, היא לא הפסיקה להתעדכן בכל מה שקשור למשוררים הנרדפים שלה בברית המועצות של אחרי מלחמת העולם השנייה.
"עם פסטרנק אני גמרתי!" היא הודיעה לי נחרצות בימים שבהם נרדפו גדולי משוררי המולדת שלה ובוריס נהנה ממנעמי השלטון האכזר.
ועד אז לא עלה בדעתי שמישהו יכול לשנוא או לאהוב כל כך משוררים וסופרים. ולך תדע, אולי רק בגלל זה התחלתי לכתוב שירים כילד בעייתי, בתקווה שגם בי ישקיעו רגשות עזים כל כך.
"וא־נו תראה מה שהוא עשה למרינה!" סבתא דבורה התרתחה יותר מהתה בסמובר שלה, והתכוונה כמובן לאהובתו הדחויה של פסטרנק, מרינה צבטייבה הרדופה והמסויטת, מנודה ונשלחת לגולאג לשמונה שנים, וכשהיא יוצאת משם חסרת כל וחצי מטורפת היא מאבדת את עצמה לדעת.
"סטלין הרוצח!" סבתא נבחה, "היא נעלמה, ממש כמו שאוסיפ שלנו נעלם פתאום!" אוסיפ מנדלשטם, מגדולי המשוררים של רוסיה, נעצר בגלל שיר אחד נגד סטאלין: "אנחנו חיים בלי להרגיש את הארץ שמתחת לרגלינו... המילים שלנו הן דממה... והכל בגלל השפם השמוט כמחושי תיקן מתחת לאפו".
הג'וק הזה היה כמובן סטאלין, והשיר הזה שלח את המשורר למחנה אסירים במזרח הרחוק ושיריו הנפלאים הושתקו בארצו ליותר מחמישים שנה!
ותחשבו גם על זה בבקשה: במלחמת העולם השנייה, שהרוסים קראו לה "המלחמה הפטריוטית הגדולה", נהרגו ברוסיה עשרים מיליון פטריוטים ועוד עשרים מיליון נטבחו בשנות הטיהור של סטלין, ועדיין הרודן רוצח ההמונים מפחד ממשוררים, אבל העם הרוסי המתאבל בין החורבות בעוני משפיל, כולל סבתא דבורה, לא מוצא נחמה גדולה יותר משירי המשוררים המוחרמים.
אחרי מלחמת העולם השנייה מוחרמים גם השירים הנפלאים של אנה אחמטובה, והיא שורפת את השירים שלה מרוב ייאוש, כולל שיר של שתי שורות: "היום ברוסיה יש רק שני סוגים של בני אדם – מי שהלשינו ומי שהלשינו עליהם".
גם המעריץ הנלהב של אחמטובה, המשורר יוסף ברודסקי הצעיר, כותב מאוד לא יפה על המשטר, ומאושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. שם מנקבים אותו בזריקות גופרית, ואחרי שהוא משוחרר הוא נעצר שוב בעוון "פרזיטיות חברית", והפרוטוקול של המשפט מודלף במחתרת:
"השופט: מי נתן לך את הרישיון להיות משורר?"
ברודסקי: ומי נתן לי רישיון להיות בן אדם?... אלוהים, אולי?"
גם בשנים המסוכנות והנוראיות של הקומוניזם הבריוני המצנזר, העולם האינטלקטואלי דאג לשכפל את החומרים האסורים ולהפיץ אותם, באופן שהיה אולי "ספר שלישי ברובל" בימים החשוכים ההם. "פאמיזדאט" היה השם הרוסי להוצאה עצמית מסוכנת של כתבים אסורים. מישהו היה מקבל את העותק המקורי ומעתיק אותו בניירות פחם בלויים בכמה עותקים, וכל מי שקיבל עותק שכפל אותו בעוד כמה עותקים.
אם הם לא היו עושים את זה, אולי לעולם לא היינו קוראים את "האמן ומרגריטה" של בולגקוב, שנכתב ב־1940 אבל יצא לאור באופן חוקי רק בשנות ה־80, שבהן הורשה לקוראים הסוציאליסטים לראות מה קורה כשהשטן מגיע למוסקבה, אבל עדיין היה מוקדם לחשוף את הקומראדים לספר המופת "מוסקבה־פטושקי" מאת ונדיקט ירוסייב, ואיש לא היה מכיר את הנוסע ברכבת הסוריאליסטית, הצורך כמויות מסחררות של אלכוהול שמשחררות אצלו ביקורות נלוזות על ברית המועצות, אם אנשים לא היו מעתיקים את הספר הזה שוב ושוב ומפיצים אותו עוד ועוד.
אני אוהב את המשוררים האלה מאז שהייתי ילד שכותב שירים במקום לעבוד במשק הקולחוז כמו שאר הילדים החרוצים.
הם יחיו בלבי לנצח כגיבורי ילדות, באסירות תודה ובאהבה.
ובדמיון הפואטי שלי הם יצעדו אצלי לנצח במצעד הגאווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם