"אנו חיילים עם נשק, משרתים בתור ליצנים של הפלסטינים"
לידי מעריב הגיעו עשרות עדויות של חיילים בסדיר ובמילואים שמתארות מציאות של חוסר אונים מול פקודות מעורפלות ועמומות בכל הנוגע להתמודדות עם האלימות בשטחים. המפקדים מזהירים: "אי אפשר להגן על החיילים, אנחנו מאבדים את ההרתעה"
עדותו של ש' היא אחת מעשרות עדויות שהגיעו למוסף "סופשבוע" של מעריב בשבועות האחרונים. העדים, לוחמים בסדיר ובמילואים. כולם שירתו בחודשים האחרונים בשטחי יהודה ושומרון. חלקם משרת שם בימים אלה. בפי כולם אותו סיפור. בעשרות אירועים של הפרות סדר, יידוי אבנים והשלכות בקבוקי תבערה לעבר חיילים, הם טוענים, היחס של צה"ל הוא שתיקה, התעלמות, התחפרות ובריחה.
"אתה פשוט עומד ורואה את האבנים עפות", מתאר ש'. הוא בן 40. מרעננה . עושה מילואים בגזרת רמאללה. "אתה אומר'יאללה, זה יפגע בי, זה כמעט פגע בי, זה לא פגע. טוטו'".
ואתה מגיב?
"אתה לא יכול להגיב. אין לך מחסה. אתה על הכביש. לימדו אותנו להיות לוחמים. לא לימדו אותנו לבוא ולהיות ברווזים. אתה עומד מאחורי הג'יפ ומתחבא".
העדויות נגבו בהקפדה יתרה. הן הוצלבו. החלטנו להעלות אותן על הכתב, רק אחרי שווידאנו שלא מדובר רק בקומץ אנשים, אלה בתופעה. העדים מייצגים קשת רחבה באוכלוסייה הישראלית. יש בהם חיילים מכל קצות הארץ. הם משרתים בגזרות שונות, ובחטיבות שונות. צעיר העדים, בן 19, לוחם בשירות חובה.
המבוגר, בן 44. כולם נדרשו לספר על מקרה שקרה להם. אירועים שחוו בעצמם. לא מדובר בעדות שמיעה. כשהתבקשו לתאר את מה שעבר עליהם במהלך הקו, השתמשו כמעט כולם באותם ביטויים: "השפלה", " בושה", " סירוס", " אימפוטנציה" ו"חוסר אונים".
בגלוי סיפרו על סיטואציות שבהן ברחו מהפלסטינים, או התחבאו. "אין חתירה למגע", העידו . מ', בן 28, מפקד מחלקה מרחובות, סיפר: "יצאנו לעשות חסם, בידוק, בין שני כפרים באיזה לילה. אחרי 15 דקות בשטח, התחלנו לשמוע שריקות מהכפר השכן. הבנו שהם הולכים להפרת סדר. היינו שמונה אנשים בסך הכל.
אני המפקד. ידעתי שייקח זמן אם נבקש תגבורת. אמרתי'זה לא מתאים'. ישר התקפלנו והלכנו, פשוט נעלמנו משם. ברחנו. אני כבר אומר חופשי את המילה'בריחה'".
מ' מספר על אירוע נוסף: "חייל אצלנו נפל ונפצע. הוא היה בוואדי עם עוד כמה לוחמים. זרקו עליהם אבנים, גם קרשים עם מסמרים. אני הייתי חמישים-מאה מטר משם עם החיילים שלי. לא היה לנו שום אמצעי להגן עליהם ולמנוע את זה. ביקשתי אישור לירי חי, מהברכיים ומטה, רק קלעים. לא אישרו לנו. חיכינו. הדגשתי שאלה מסיתים שזורקים אבנים. לא קיבלו שום החלטה. אחר כך התחלנו לחלץ את הכוח לאחור. היינו כמו ברווזים במטווח. עם הזנב בין הרגליים. חוטפים אבנים ושותקים. עד שברחנו משם. באתי למג"ד, שאלתי אותו למה לא קיבלנו הוראות בשטח, למה לא ידענו מה קורה, ואיפה הפקודות - קיבלנו פקודות מעורפלות גם שם - ואיפה הייתה'החמרת מצב'".
מה הוא ענה?
"הוא אמר לי' זה לא לבנון פה, בסדר?', 'וגם מלבנון יצאנו עם פצועים'. כאילו ,'זה לא סיפור גדול'".
הוראות הפתיחה באש שקיימות היום בשטח, טוענים העדים, מעורפלות, עמומות, לא מובנות ולא ברורות. לדבריהם ההוראות לא מאפשרות להם לטפל בהפרות סדר, יידוי אבנים וזריקת בקבוקי תבערה. קצינים בכירים גורסים שהוראות הפתיחה באש אינן בעייתיות, אלא שיש פער בכל הנוגע להבנה שלהן בקרב הקצונה הזוטרה והלוחמים בשטח. תדריכים שעוברים הלוחמים לפני העלייה לקו, לא נותנים מענה לבעיה.
"המדיניות היא הבלגה, קוראים לזה הכלה", מסביר ל', קצין שריון שהשתחרר לאחרונה מצה"ל. "מכבסת מילים, חארטה. אנחנו מנוטרלים לגמרי. אנחנו חיילים עם נשק, חמש מחסניות והידיים שלנו אזוקות מאחור. אנחנו לא מורשים להגן על עצמנו ברמה הכי בסיסית. איזה מן דבר זה, שמישהו מרים יד על חייל צה"ל ועוד נשאר לעמוד לחייך? אבל זאת האווירה כרגע".
ל' מתאר את הסיטואציה הכי משפילה שחווה: "זורקים עליי אבנים, ואנחנו עומדים ומסתכלים והם יודעים
שלא נעשה כלום. ואז מישהו פשוט הוריד את המכנסיים שלו, מול הפרצוף שלי, והתחיל לנענע באיבר שלו מולנו. אתה מבין שהוא משתין עליך. אתה כלום בשבילו. בן אדם שעושה לך דבר כזה מול הפרצוף, התגובה צריכה להיות תקיפה. אבל אתה חייל, אתה לא יכול לעשות את זה. אז אתה פשוט עומד שם ומסתכל ואתה אומר'בחייאת רבאק, מה אני עושה פה?'. הוא אמור להירתע ממך, והוא פשוט מראה לך בדיוק מה הוא מרגיש כלפיך".
ע' שב ממילואים לפני פחות משבוע. בן 29, מתל אביב. "חזרנו עם שלושה פצועים קל", הוא מסכם. "אחד בחזה, שניים ברגליים. זו רק שאלה של זמן עד שיקרה שם אסון. אתה עושה מילואים בתור ליצן של הפלסטינים. זה מקומם. זה משפיל".
קצין בכיר בפיקוד המרכז שנחשף לחלק מהעדויות שמפורסמות בכתבה אמר ש"נלמד את האירועים החריגים ונטפל בהם". תגובת הקצין הבכיר מובאת בהרחבה גם היא במוסף "סופשבוע" מחר. "נשפר את האופן שבו אנחנו מעבירים את הדברים, בעיקר למפקדים הזוטרים. הוראות הפתיחה באש שאנחנו נותנים מאפשרות לבצע את המשימות באיו"ש. אין סיבה מקצועית, לא ברוח הדברים ולא בפרשנות שלהם, להגיע למצבים שבהם חיילי צה"ל צריכים לברוח או להרגיש שאין להם יכולת להגיב. טענות על חוסר יכולת תגובה נובעות מבעיה מקצועית ומחוסר הבנה ולא מפגם מהותי בהוראות עצמן, ועדיין אני לא מתנער מאחריות. האחריות היא עלינו. צריך להסביר טוב יותר את הוראות הפתיחה באש. לא לשנות באותן. בעיקר צריך לתרגל אותן. ההסבר לא תמיד מובן".
בדובר צה"ל הגיבו: "כוחות צה"ל הפועלים במרחב יהודה ושומרון מתמודדים באופן יומיומי עם מציאות מורכבת ואתגרים הדורשים מקצועיות ונחישות לצד הפעלת שיקול דעת. הוראות הפתיחה באש באיו"ש מאפשרות טווח תגובה מתאים למגוון רחב של איומים מולם מתמודדים כוחות צה"ל והן נבחנות מעת לעת בהתאם להערכת מצב. יש להדגיש כי נקיטת פעילות מידתית נגד מפרי סדר ופעילי טרור עממי אינה סותרת פעולה נחושה ואפקטיבית וביסודה עומדת ההבנה כי מספר נפגעים מצומצם ככל הניתן יסייע בשמירה על היציבות הביטחונית באזור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם