ליל תיקון שבועות: כשאני לעצמי, מה אני?
היהדות בישראל שאינה מחיה וחיה את הערכים החברתיים- דתיים של החג היא יהדות שמסתתרת מייעודה. זו לא התנשאות, זו עובדה מצערת
אני קש וגבבה, שריטה על קלקר, אבל עמנואל קאנט, אבי ביקורת התבונה הטהורה, אמר שכל ניסיון להמעיט בערכו של התנ"ך הוא פשע נגד האנושות. ועתה, צורמת העובדה כי עבור נוער ישראלי התנ"ך הוא המקצוע השנוא ביותר. זהו עלבון מר וכישלון אדיר של מערכת החינוך.
אפשר להתנחם בשבועות. חוצן, לו היה נוחת בתיקון ליל שבועות בירושלים או בתל אביב, היה משתומם נוכח הלמדנות העצומה והעמלנית ברחובות. כי זה מכבר ידוע שליל שבועות ירושלמי הוא מסע כומתה עיוני. רבבות אנשים מדלגים בין מאות הרצאות ושיעורים במגוון עצום עד אקלקטי של כל הזרמים, כל ההשקפות, וארון הספרים היהודי פתוח בפני כל רעב.
אמנם חלק הארי של המשתתפים דתי, אולם יש יותר ויותר יהודים שאינם שומרי מצוות הלוקחים חלק מרכזי בלילה המתוק. זה לא מספיק. מרבית הציבור היהודי, המסורתי והחילוני, לא בא במגע עם הלימוד. הם מנוגבים מידע אלמנטרי.
"אתעקש ואומר שהעברים עשו למען הציוויליזציה יותר מאשר כל אומה אחרת", כתב במכתב לידיד ג' ון אדמס, נשיאה השני של ארה"ב ואחד ממחברי הצהרת העצמאות. "גם אם הייתי אתיאיסט המאמין בגורל נצחי עיוור, הייתי מוסיף ומאמין שהגורל הועיד את היהודים להיות הכלי המהותי והמרכזי להפיץ תרבות בין האומות. וגם אם הייתי אתיאיסט מהכת האחרת, המאמין או מעמיד פנים כמאמין שהקיום הינו מקרי, הייתי מוסיף ומאמין כי המקרה הועיד את היהודים לשמור ולהפיץ באנושות את ההשקפה על כוח עליון תבוני, על השליט הכל יכול של היקום, עיקרון מהותי שאני מאמין שהוא העומד בלב המוסר והאנושיות".
ואנחנו צאצאיהם של אותם עברים קדמונים שעליהם התפייט אדמס. האם הם גאים בנו?
אני חייב להודות שבעת כתיבת הדברים מכרסם בי החשש שאני קצת פתטי. על מי אני עושה רושם? מי יקרא את הדברים? מה כוחי מול מפעלות "האח הגדול"? מי זה ג'ון אדמס לעומת יורם זק? בואו נודה על האמת, רוב הציבור הישראלי לא ממש מודע למשבר הזהות. הוא אולי חש בו, אבל לא מסוגל לתת בו סימנים מושכלים.
מערכת החינוך הממלכתית - באימתה מפני דיון ערכי בעולם של תקינות פוליטית, וחששה מאקדמיה שמבחירה קעקעה את הזהות הלאומית - מגדלת דור על גבי דור של תלמידים בורים. דור האבות האפיקורסי ידע מה צורתו של דף גמרא, ואילו דור הנכדים יניח שתנאים הם סעיפים בחוזה ואמוראים הם עם עתיק. זו לא התנשאות, זו עובדה מצערת.
השנה חג השבועות נופל על זמן מוזר. זמן לבירורים. רעש אפור מערפל את החושים. כאוס ערכי ובלבול זהותי מתגלגלים לקטטות רחוב אידיאולוגיות. פה נשות הכותל, שם שוויון בנטל, ובתווך מחאה חברתית נרגנת, רוטנת, בכיינית אבל צודקת. משהו תקוע לנו בגרון כמו בחילה שלא מבשילה לכלום.
בפרקי אבות, המשניות העוסקות באתיקה, קובע הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי" (פרק א', משנה י"ד).
חלקה הראשון של המשנה הוא המוכר יותר. אין קואצ'ר מרעננה ועד טימבוקטו שלא לעס את המוטו הנדוש. אולם במנותק מהממד האישי, בממד הלאומי, "אם אין אני לי מי לי" הוא אבן הראשה של מדינת ישראל, הקוד הגנטי של הציונות המעשית. המהפכה הציונית התנערה מהפסיביות הגלומה בגולה לכדי פעולה. העם היהודי לקח את גורלו בידיו וחזר להיסטוריה.
העברים הקדומים של ג'ון אדמס היו גאים בנו מאוד. מחורבן ושמד חידשנו את הריבונות על ארצנו העתיקה, לקחנו את גורלנו בידינו. אבל האם אנו עומדים בייעודנו הרוחני להפיץ אור בגויים? ואיך עושים זאת בכלל בתוך השסעים והכאבים הישנים? משום שכעת, לאחר שהמשימה החומרית הושלמה, צפה ועולה שאלת הזהות. "וכשאני לעצמי, מה אני? " והשעה דוחקת. מי אנחנו, מה ייעודנו המשותף, אם בכלל? ואם לא עכשיו, אימתי?
חג השבועות, כאמור, מתאים לבירור. במהלך הדורות והתהפוכות שעברו על העם היהודי, חג השבועות עבר שינוי מחג חקלאי בעיקרו, דהיינו קציר חטים וביכורים כפי שמצווה עלינו התורה לחג שבמרכזו מתן תורה. משעה שבית המקדש חרב ועם ישראל גלה מארצו ומזהותו כעם חקלאי, בסיס הקיום היהודי עבר לספר, לתלמוד תורה.
עם ישראל שרד בזכות התורה, בזכות האינטלקט. אחרי 2,000 שנה, עם חזרתנו לארץ, באה הציונות ובמנהרת זמן החזירה את הפן החקלאי של שבועות. מתן תורה ניטש לחלוטין. דוד בן-גוריון, ללא ספק דמות תנ"כית, דילג מעל 2,000 שנות תורה שבעל-פה אל ארץ התנ"ך.
חג השבועות בישראל הצעירה והחילונית היה תהלוכות ביכורים בקיבוץ. עד היום גני הילדים משמרים את הנוהג, גם אם מתוך רפלקס מותנה. העובדה שהביכורים נועדו לבית המקדש נעלמה. לעומת זאת בצד האורתודוקסי, בוודאי החרדי אך גם הדתילאומי, התורה נותרה בדד כגיבורת החג.
את הדיסוננס חשתי היטב בשנים שהורדתי את הכיפה. כילד דתי, שבועות היה חוויה של לימוד לילי והליכה השכם בבוקר לתפילה המונית בכותל. אחר כך עשור של סתמיות. לאחר שהתחתנתי, נהגנו לנסוע לצפות בתהלוכת הביכורים המסורתית בקיבוץ של אשתי.
האם יש אפשרות לסינתזה מחודשת? לכאורה בוודאי. הצד החקלאי ראוי לדיון ערכי ולחגיגה. בין אם בהזדהות עם החקלאי העברי, בין אם בעיסוק בסביבה או בצדק חברתי. הרי עונת הקציר נכרכת בצדקה, חמלה וחסד, ע"ע לקט, שכחה ופאה. אינספור הזדמנויות לפאנלים טרחניים, אבל גם לחינוך ערכי ומעשי בבתי הספר.
אולם לא פחות מהשבטים החילוניים, גם הצד האורתודוקסי, בעיקר החרדי, זקוק לרענון זיכרון קצר. השבוע פתחנו את ספר במדבר המכונה גם "חומש הפקודים" בשל המפקדים הרבים המופיעים בו. בפירושו לספר שואל הנצי"ב מוולוז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) מדוע כונה ספר במדבר "חומש הפקודים"? וכי לא היו אירועים משמעותיים יותר בספר, כגון חטא המרגלים או קורח ועדתו? ועונה שיש שני מפקדים עיקריים בספר. האחד בפרשת במדבר, כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים וכל הקיום שלהם נסי בלבד, והשני בפרשת פנחס, כשבני ישראל עומדים להיכנס לארץ ומכאן ואילך המים, האוכל, המלחמות והקיום יהיו תלויים בהם עצמם והם לא יקבלו יותר מתנות מהשמיים.
ספר במדבר מתאר את השינוי שעובר עם ישראל מתלות לעצמאות, וחג השבועות מסמל את תחילת קבלת האחריות עם הבאת הביכורים שלך - שאתה גידלת במו ידיך!
יהדות בארץ ישראל שאינה מחיה וחיה את הערכים החברתיים-דתיים של חג השבועות היא יהדות חסרה, היא יהדות המסתתרת מייעודה, יהדות שגופה במזרח ולבה במערב. ואין יותר סמל לעיוות מאשר נושא הגיור.
בשבועות אנו קוראים את מגילת רות האומרת לנעמי חמותה: "אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה יהוה לי וכה יסיף כי המוות יפריד ביני ובינך".
ומי אומרת את הדברים? אישה בת לעם אויב, עם בזוי שמוצאו מגילוי עריות. ונינה של אותה אישה יהיה גדול מלכי ישראל, דוד המלך, שמצאצאיו המשיח (אגב, גם הלל הזקן מצאצאיה).
משעה שאדם קשר את גורלו בגורל העם היהודי, ובשפתה של רות "עמך עמי", הוא על המדרגה הראשונה. השלב השני הוא אלוהיך אלוהיי. מי שבחר לחיות במדינת ישראל, שלח את ילדיו לצה"ל, התגייס בעצמו והפך שותף באקטיביזם היהודי, עבר את המדרגה הראשונה. הגיעה השעה שמכוני הגיור, בתי הדין לגיור, יאפשרו למי שרוצה בכך להמשיך ל"אלוהיך אלוהיי". לא להקשות, לא להשפיל.
אדם שיודע באופן כללי מהי שבת, כשרות, ברכות ואורח חיים יהודי וירצה להיות שותף לאורח החיים היהודי, אין צורך לחפש אותו במקומות מכשילים. צריך למצוא אותו ולהקל עליו להיכנס לתוך העם היהודי.
יש מאות תשובות הלכתיות ממאות שנים המתארות שכך התנהל הגיור. באחד השו"ת של הרמב"ם מובא מקרה של אדם שברור שאינו הולך להצטרף לישיבת פוניבז', ודיינים אצל הרמב"ם לא הסכימו לגייר אותו. הרמב"ם שואל: "מה אתם רוצים, להכשיל או לבנות? מוטב שיאכל את הרוטב מאשר שיאכל את השומן עצמו".
מה בעצם אומר הרמב"ם? בואו נוריד קצת את הרף ונכניס אותו פנימה, העיקר שלא נפסיד אותו לגמרי. 300,000 ישראלים עומדים בבסיס הדיון שלנו, האלטרנטיבה היא לאבד אותם.
וכדאי לא להיבהל מאיומי החרדים על ספרי שושלות. הם קיימים כבר. גם ככה הסיכוי של חוזר בתשובה להתחתן עם חרדית כשרה מבית הוא רק אם מדובר בפיסחת עם אפילפסיה ואקנה כרוני. אנו זקוקים ליהדות ארץ ישראלית עם תודעה של אחריות היסטורית.
כזו שתאמר לאותו יהודי למחצה, שסבו היה יהודי: אנחנו אחראים. אנחנו רוצים לעזור לך. לא נחייב אותך להתגייר, אבל אם תבקש לעשות זאת, נעשה כל מאמץ אפשרי לסייע לך לעבור גיור יהודי אורתודוקסי. אתה תלמד מהי מסורת, מהי שבת, מהי כשרות, מהי ההיסטוריה של העם. אם תרצה, תוכל להתחבר באופן שלם להוויה היהודית הישראלית. יחכה לך בית דין כשר למהדרין שלא יחפש להכשיל אותך. עמנו עמך, אלוהינו אלוהיך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם