50 גוונים של אדום
בזמן שאובמה מתמודד עם הקו האדום ששרטט בנושא הנשק הכימי בסוריה, נדמה שנשכח הקו של נתניהו בעניין הגרעין האיראני. הוא לא נשכח
הקו האדום הישראלי הוצג באו"ם בספטמבר 2012. מאז האיראנים כבר היו יכולים, טכנית, להגיע בקלות לכמות האורניום שראש הממשלה קבע כעילה לעימות. הכמות היא כ-250 ק"ג. הם עומדים היום על 170 ק"ג בערך, ומדי פעם ממירים חלק מהאורניום המועשר למוטות דלק גרעיני, כנראה כדי להימנע מהגעה אל הסף שנקבע על ידי ישראל. בישראל מעריכים כי ייתכן שהאיראנים יגיעו עד כדי 200 ק"ג וייעצרו שם.
מעריכים ומקווים. הקו האדום האמריקאי הוצג פעמים רבות, אך הפעם המחויבות הגדולה ביותר הייתה בירושלים בסוף מרס האחרון, במסיבת העיתונאים שבה הצהיר אובמה כי ארצות הברית תגיב באורח יוצא דופן לשימוש בנשק כימי ופקפק באפשרות שהמורדים השתמשו, או יכולים להשתמש, בנשק כימי. בסמוך להצהרת הקו האדום האמריקאי, כנראה עוד לפני אבל ייתכן שגם אחרי, נעשה שימוש בנשק כימי בסוריה.
הנשיא האמריקאי אמר זאת בבירור השבוע. האמריקאים נקלעו למבוכה קשה אחרי שראש חטיבת מחקר באמ"ן דיבר על שימוש בנשק כימי כעובדה; ההצהרה של איתי ברון לא תואמה עם גורמים מדיניים, שחלקם תהו השבוע מדוע קצין בכיר בצה"ל מדבר על שתיקת הקהילייה הבינלאומית. הם העירו, בצדק רב, שצה"ל הוא לא ארגון זכויות אדם וקצין מודיעין איננו דיפלומט.
אבל השד יצא מהבקבוק. העובדה הונחה בפני כולם. הקו האדום של אמריקה, של אובמה, נחצה. עכשיו, אומרים משקיפים בוושינגטון, ממשל אובמה "לא ימהר להגיע לפעולה" - שזו הדרך לומר שהבית הלבן יעשה הכל כדי להימנע ממעורבות נוספת בסכסוך המדמם ביותר במזרח התיכון. האמריקאים היו רוצים למעשה ליצור כאן קו אדום חדש; לומר לסורים: זה אולי קרה פעם-פעמיים, אבל לא עוד.
אין פה הרבה מקום לפרשנות. האולטימטום הישראלי היה אפקטיבי במידה מסוימת; או שהאיראנים הפסיקו להעשיר בקצב המהיר הקודם משום שחששו ממתקפה ישראלית או שהפסיקו בשל הלחץ הבינלאומי (שנובע מהחשש ממלחמה במזרח התיכון, שתתחיל במתקפת פתע ישראלית). אך השורה התחתונה היא שזה עובד, לעת עתה. במקביל כמובן, כפי שציין השבוע עמוס ידלין, האיראנים מרחיבים את יכולות תשתית ההעשרה שלהם. המשמעות היא שיכולותיהם לבצע "פריצה" (BREAK OUT) לעבר פצצה הפכו מהירות יותר. עם יותר צנטריפוגות, שעובדות מהר יותר, משעה שהמנהיג הרוחני חמינאי יקבל החלטה - היכולת לרוץ אל הפצצה השתפרה וממשיכה להשתפר משמעותית.
לעומתו, האולטימטום האמריקאי התפורר. המזרח התיכון צופה עכשיו בוושינגטון מתפתלת. שורה של תנאי סף חדשים הוצגו - נניח שימוש סדרתי, או הוכחות שאסד עצמו הורה על עצם השימוש בנשק. הרפובליקנים לוחצים על ממשל אובמה לפעול, ובממשל עצמו מתכוונים להיכנע ללחץ ולשגר נשק למורדים הסורים. אף ששורה של תחקירים הראו כיצד הנשק שסיפקו המדינות האירופיות זולג בעקביות לארגוני המורדים הג'יהאדיסטים והאל-קאעידיסטים שמתרבים בסוריה עצמה.
מה המסקנה? "המסקנה היא שהאיראנים מביטים טוב-טוב במה שהאמריקאים אומרים ועושים לאחר מכן", אומר גורם ישראלי בחזית המאבק נגד הגרעין האיראני. "האיראנים מקפידים לא לחצות את הקו האדום הישראלי, אך משטר אסד חצה בהחלט את הקו האדום האמריקאי. אמינות האיום האמריקאי עשויה להישחק". אלה מילים שקולות.
מי שחושב שהאפשרות של תקיפה ישראלית באיראן ירדה מהפרק טועה טעות גדולה. בישראל ממתינים להחלטתו של המנהיג הרוחני חמינאי. התחושה היא שאיראן פורקת עול, עוברת להתנהלות פראית - כולל הנחיית חיזבאללה לפעולות טרור נרחבות באירופה. "שרוטים", כלשונו המעודכנת של מקבל החלטות אחד.
אם המנהיג הרוחני יתפשר עם המערב, גם בעסקה דיפלומטית שישראל תופסת כבעייתית, ירושלים תיאלץ לחרוק שיניים. אך אם לאחר הבחירות באיראן יתברר שחמינאי ממשיך להאיץ את הרחבת תשתית הצנטריפוגות ומתקדם לעבר הקו האדום - גם בלי לחצות אותו ממש - מקבלי ההחלטות יעמדו שוב בפני הדילמה של תקיפה. זה נמצא על הפרק, וזה לא ירד מהפרק, וזה עומד לחזור לאג'נדה האזורית אם לא תהיה התפתחות חיובית מפתיעה בחודשים הקרובים.
לאדם כנתניהו, שהוביל את הקו לבלימת איראן, אין כוונה להותיר את האזור במצב של "20 או 50 אחוז צפון קוריאות". למקבלי ההחלטות אין כל תחושת ודאות שאובמה יפעל בקרוב; במילים אחרות, כל האגדות שלפיהן יש סיכום עם האמריקאים הן, בפשטות, אגדות. ומה עם התחושה שהאיום הצבאי הישראלי נשחק? התשובה: "אין לנו בעיה שהאיראנים יעריכו שהאופציה הצבאית לא על הפרק. אפילו יותר טוב. אבל היא על הפרק".
זמן קצר לפני ביקור אובמה שאלתי את השגריר האמריקאי דן שפירו (בכנס הרצליה) לגבי המחלוקת העקרונית בין ישראל ובין ארצות הברית - ההבדל בין ההצהרה של אובמה ש"איראן לא תהיה גרעינית" ובין הקביעה הישראלית שהמשך המצב הנוכחי הוא לא בר-קיימא. ההבדל הזה הוא במהות הדיאלוג בין הצדדים; הרי אובמה רק מבטיח שאיראן לא תחזיק בפצצה, אבל עבור ירושלים גם הליכה של טהרן על הסף היא מסוכנת מאוד (לפי פרסומים זרים, גם ישראל היא באורח פורמלי רק מדינת סף גרעינית; מה שמפריד בינה ובין הפצצה הוא סיבוב של בורג או עניין טכני לא משמעותי). תשובתו של שפירו הייתה מלאכת מחשבת של דיפלומטיה ידידותית. הוא פחות או יותר הבהיר שאין כל פער בין הצדדים. למרבה הצער, יש ויש; הישראלים טרם השתכנעו וההתנהלות של וושינגטון, גם בהקשר הסורי, לא מסייעת.
ובינתיים באיראן, מערכת בחירות. נפרדים מאחמדינג'אד בתחושת הקלה; גם הציבור הכללי, כנראה, וגם המנהיג הרוחני שהתעמת בגלוי ובאורח חסר תקדים עם הנשיא האיראני בשנתיים האחרונות. המועמדים רבים, ביניהם חתנו של חמינאי, ועדיין לא לגמרי ברור היכן מונחת תמיכתו של האחרון. הפרשנים במערב מזהים את ההחלטה שלו ככזו שתסמל אם איראן עושה דרכה לעימות משמעותי עם המערב או לפשרה.
אספנדיאר רחים משאי הוא אולי המעניין מבין המתמודדים; נאמנו הקרוב של אחמדינג'אד נחשב מנהיג "הזרם הסוטה", כפי שהוא מכונה בבוז על ידי כוהני הדת. סוטה ממה? מהרעיון שאיראן היא בראש וראשונה ישות אסלאמית. לטענת האייתוללות, משאי מנסה לחזק תפיסות לאומניות על חשבון הדתיות. אלה מילים גדולות, אבל השורה התחתונה היא שהנשיא האיראני, וגם מועמדו החדש, אינם כוהני דת בעצמם, וכוחם איננו נובע רק מהממסד הדתי; זה מאיים על הדומיננטיות של כוהני הדת.
ככלל, החלפתו של אחמדינג'אד גורמת נזק לאינטרסים הישראליים בשתי רמות. ברמה הראשונה, כל תהליך הבחירות וכניסת הנשיא החדש צפויים לעכב במידה ניכרת את ההתמודדות הגלובלית עם האיום האיראני. העולם לא ירצה להפעיל לחץ מסיבי מהיר על נשיא חדש, אלא לתת לו ימי חסד, כאלה שיאפשרו לו בעתיד לגלות גמישות והתפשרות. זהו ממד הזמן. בממד הפוליטי, אחמדינג'אד היה נכס הסברתי לא מבוטל לעמדות הישראליות. הישראלים אולי שכחו, אבל בתקופת רפסנג' אני או חאתמי, מנהיגים מתונים וסולידיים בהרבה מאחמדינג'אד, התוכנית הגרעינית התפתחה באותה מידה. למעשה, חלק מניסויי קבוצת הנשק נעשו בתקופת חאתמי, הרפורמיסט ותומך זכויות האדם.
המסקנה פשוטה: כפי שבישראל דימונה היא קונצנזוס לאומי, כך גם באיראן אין הבדל משמעותי בין רפורמיסטים לשמרנים בענייני הגרעין. נכון, חלק מהמערכת הפוליטית מעוניין בהתמקחות עם המערב בשל מחירי הסנקציות, אבל כל הצדדים (בהנחה שהם מקבלים את מהות הרפובליקה, שהיא משטר אסלאמי) היו רוצים לראות יכולות גרעיניות.
השבוע ראינו סנוניות ראשונות של משמעות החלפת אחמדינג'אד, עם ההתבטאויות של שורת מועמדים שמתחו ביקורת חריפה על הכחשת השואה של הנשיא המכהן. הכחשת השואה, מעבר לנבזיותה המוחלטת, היא טעות טקטית קשה של המנהיגות האיראנית. היא המחישה את מהות הסכנה שמציב משטר האייתוללות למערב והוסיפה רשמית את מוטיב האנטישמיות לרדיקליות השיעית.
המועמדים החדשים מבינים את הטעות הזו, בין אם טקטית ובין אם מהותית, ומושכים ידיהם מפרויקט הכחשת השואה. זו חדשה מצוינת עבור ההגינות האנושית, אבל היא ממחישה גם שהדמוניות הבנאלית שייצג אחמדינג' אד מסתיימת. המנהיגות האיראנית החדשה, החל מחודש יוני, כבר לא תיראה כמו קריקטורה של טיפשות, רשעות ושנאה. שוב, אלה חדשות טובות עבור משפחת העמים, אך חדשות פחות טובות למי שרוצה לגייס את העולם נגד תוכנית הגרעין, שהיא החלטה אסטרטגית איראנית ולא הבלחה של רשעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם