צפון קורע
יממה מול שידורי הטלוויזיה הצפון-קוריאנית
כבר שנים רבות שאני אוסף בשקיקה גרגירים של מידע על המדינה המסוגרת הזו, ואני שם לב שככל שאני יודע עליה יותר כך אני מבין כמה מעט אנחנו יודעים על הנעשה בה - מה שגורם לי להגיע למסקנה שבדרכה המשונה המדינה הזו פשוט עושה צחוק מהמערב. עצם זה ששום איש במערב אינו יכול להגיד בוודאות בן כמה בדיוק יורש העצר קים ג'ונג און מטריף את דעתי. איך יכול להיות שעם כל המודרניזציה והטכנולוגיזציה, אפילו את הפרט הבסיסי הזה אנחנו לא יודעים? לדעתי, אין מדינה שמורידה את העולם על הברכיים כמו צפון קוריאה. המדינה היחידה ש"אמריקה הגדולה" בחיים לא תעז להפציץ היא צפון קוריאה. עובדה שהם נמנעים מלעשות זאת כבר 65 שנה.
בנוסף לכך האמריקאים גם לא ממש מצליחים לנצח אותה באמצעות השיטה האהובה עליהם: חימוש מורדים פוטנציאליים והפלת המשטר מבפנים. את מה שמדינת ההמבורגר והצ'יפס הצליחה לעשות באפגניסטן, בניקרגואה, בגואטמלה, באיראן (בשנות החמישים) ובלוב ומה שנדמה שהיא מתחילה לעשות עכשיו בסוריה, היא מעולם לא עשתה בקוריאה הצפונית. ככל שאתה נובר יותר בנעשה במדינה הזו אתה מבין איזה מנגנון מטורף - וגאוני, יש לציין - מופעל שם וגורם לכך שחומת השתיקה שלה לא תיסדק ושחומות המשטר יישארו יציבות.
אני חושב שבמידה מסוימת אני גם נהנה לחקור את צפון קוריאה מכיוון שחקר המדינה הזו הוא בעצם חקר תולדות משפחת קים, המשפחה הפומבית היחידה שיותר מטורפת ממשפחת דיין. לעתים אני מוצא את עצמי ממש מתענג על מופעי הביזאר שהמשפחה הזו מייצרת, בידיעה שלעומת המשפחה הזו המשפחה שלי נראית כמו משפחת בריידי.
אני יכול להמשיך ולשפוך בפניכם את כל מה ידוע לי על המדינה הזו - אבל כדי להגיש לכם את צפון קוריאה כראוי, כל שאני צריך לעשות זה לחשוף בפניכם את יומן הטלוויזיה שלי מיום רביעי, 17 באפריל, יום שאותו הקדשתי לצפייה בטלוויזיה הצפון-קוריאנית (על ידי לינק אינטרנטי), יום שבמהלכו חייתי את צפון קוריאה ב-16 אינץ,' ושבדיעבד הבהיר לי את הלך הרוח בקוריאה הצפונית יותר מכל דבר שקראתי/ שמעתי/ ראיתי על המדינה בעבר.
לפני הכל, חשוב להבין כמה דברים על עולם הטלוויזיה בצפון קוריאה: מה שמכונה "שידורי טלוויזיה" בצפון קוריאה הם בעיקר השידורים של תחנת הטלוויזיה הממלכתית (KCTV) ששייכת למדינה, כלומר למפלגת הפועלים של קוריאה, כלומר לקים ג'ונג און, המזכיר הראשון של מפלגת הפועלים של קוריאה. התחנה משדרת מדי יום במשך שש שעות בלבד, משעה 17:00 עד 23:00. על פי נתונים של האו"ם רק ל-55 מתוך 1,000 צפון-קוריאנים יש מקלט טלוויזיה בבית.
על כל פנים, הנה לכם יומן הצפייה שלי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית של קוריאה הצפונית:
לונג שוט של היכל מהודר ששוכן מן הסתם בפיונגיאנג הבירה - שהיא בעצם המקום היחיד במדינה שבו תוכלו למצוא מבנים מהודרים מהסוג הזה. מיד אחר כך אפשר לראות את ההיכל מבפנים ואת התזמורת הפילהרמונית שנמצאת על הבמה. בתוך עשרים שניות מתחילת השוט אפשר לראות את כל הנוכחים בקהל (כמה אלפים) קמים ומוחאים כפיים לכבוד קים ג'ונג-און, "המנהיג הדגול" הנוכחי, שנכנס לאולם במין חיוך של זחיחות מעורבת בביישנות טבעית. לאורך כל הכניסה הדרמטית התזמורת מנגנת מארש חצי צבאי חצי רומנטי עד שהמנהיג מתיישב במרכז האולם, ולאחר מכן מתיישבים כל שאר הנוכחים בקהל.
עכשיו נכנסות לבמה עשרה עלמות חן מקומיות במין שמלות סינדרלה לבנות, נעמדות בשורה ומתחילות לשיר ביחד עם התזמורת מאחוריהן, שמתחילה לנגן.
התזמורת ממשיכה לנגן, ולפתע אפשר להבחין במסך ענקי מאחור שמקרין ברצף כל מיני קטעי וידאו "הירואיים" של המנהיג (קים ג'ונג און לוחץ ידיים לאזרחים נרגשים, קים ג'ונג און סוקר מצעד צבאי, קים ג'ונג און נמצא במין חדר ישיבות וכל מיני גנרלים סביבו מראים לו מצגות, קים ג'ונג און מבקר במפעל כלשהו, קים ג'ונג און עם חולצת כפתורים קצרה וכובע קש ביחד עם אשתו ליד איזה נהר). ההרגשה היא שנתקעת בערב "חיים שכאלה" שיצא משליטה.
עדיין באולם הקונצרטים. עכשיו יש על הבמה סולן וסולנית ששרים אופרה עם התזמורת, ומאחוריהם המסך מקרין תמונות קצרות של פאר היצירה האדריכלית הצפון-קוריאנית (כל הלוקיישנים הם בפיונגיאנג). שער הניצחון המפורסם, מגדל הג'וצה, אצטדיון 1 במאי, ארמון השמש העולה, הרכבת התחתית ופסלי הברונזה הענקיים של קים איל סונג וקים ג'ונג איל. כל מי שמכיר מעט את צפון קוריאה יודע שאין דבר יותר מגוחך מתצוגת התכלית האדריכלית הזו, שכן פיונגיאנג לא משקפת בשום צורה את המצב בצפון קוריאה מוכת העוני ודלת המשאבים. מה גם שבפיונגיאנג גרה רק העילית של המדינה, בכירי המפלגה והצבא.
לפתע אני שם לב לשני דברים מהותיים: האחד הוא השימוש המוגזם שעושים כאן במצלמות רחף ובתנועת מצלמה אופקית אטית במיוחד, מה שמעניק נופח טקסי גרנדיוזי לכל האירוע; השני הוא שהיחיד בקהל שהמצלמה מתמקדת בו הוא קים ג'ונג און, ואם מתמקדים באנשים אחרים בקהל זה רק כדי להראות אותם מוחאים לו כפיים ומכבדים אותו (אחרי שהוא נכנס או יוצא מהאולם או אחרי שמראים על המסך קטעי וידאו שלו).
השידור מאולם הקונצרטים מסתיים ועוברים לתחזית מזג האוויר, שמובאת באנימציה ירודה שמזכירה את הערוץ הראשון. אחרי התחזית מראים מין שוט של הדגל של מפלגת הפועלים הקוריאנית עם המגל והפטיש על רקע סאונד של שיר עממי, אחר כך צילומי טבע משונים ואז עוד קטעי וידאו הרואיים של הקימים (איל סונג, ג'ונג איל וג'ונג און). בנקודה זו אני מבין לראשונה שיש מין חוק יסוד בסיסי שמניע את השידורים: אחת לעשרים דקות צריך להראות קטע וידאו של אחד משושלת הרודנים.
עכשיו מתחיל מבזק חדשות. אישה בשנות הארבעים לחייה במקטורן ורוד מכוער מקריאה את החדשות מדף בטון אגרסיבי של רס"ר בצבא. אין קטעי וידאו ואין "כתבות מהשטח" - רק היא, מקריאה בטון מיליטריסטי את הכתוב. ככל שהמהדורה נמשכת אני מוצא את עצמי מתגעגע יותר לאיילה חסון. כאן גם המקום להבהיר, למקרה שחשבתם אחרת, שאינני יודע קוריאנית ואינני יכול להבין על מה היא מדברת. אלא שבמקרה הספציפי הזה זה לא ממש חשוב, כי אפשר בקלות לנחש שכל מה שנאמר שם סובב תמיד סביב אותו נושא: עוצמתה הבלתי נגמרת של הרפובליקה הצפון קוריאנית, עליבותן של ארה"ב ודרום קוריאה וגדולתם של הקימים.
מתחילים לשדר כל מיני שירים בליווי כתוביות (כנראה בשל החיבה העזה לקריוקי, שנפוצה מאוד במזרח הרחוק). בזמן שמושמע השיר על המסך אפשר לראות צילומי וידאו שמעידים על עוצמתה של המדינה (תוכנית החלל, יחידות צבא שונות, סכר עצום באחד הנהרות וכדומה) ועל עוצמתו וגדולתו של קים ג'ונג און (צילומים שלו עם אזרחים שמחבקים אותו וצילומי עבר שלו עם אביו, למשל). מפגן הווידאו קליפים נמשך כשעה.
קטע ספורט! שידור של משחק כדורעף נשים מקומי באולם ריק מאדם. יש אולי עשרה אנשים בקהל. סוף-סוף משהו שאיננו פרופגנדה טהורה. סוף-סוף משהו שבא עם נשים ומכנסיים מאוד קצרים. הידד. הריעו למנהיג הדגול שארגן לנו את החוויה האקסטטית הזו.
צילום של דגל צפון קוריאה מתנופף ושירת ההמנון ברקע, וזהו. תום השידורים. אני מכבה את המחשב ועושה את מה שאני עושה רק לעתים רחוקות: הולך לישון צהריים. יום קשה עבר על כוחותינו בפיונגיאנג.
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם