"לממשל אין זכות לקבוע למי מותר לשאת נשק"
אמנם בארה"ב מספר הרוגי ירי גבוה במיוחד, אך ראש ארגון "בעלי כלי הנשק של אמריקה", מי שלימד את נכדו לירות בגיל 7, לא מוריד האצבע מההדק
יום קודם לכן רשמו פראט וחבריו הקיצוניים ב"איגוד הרובאים הלאומי", NRA, הישג חשוב מבחינתם, כשהצליחו לסכל רפורמה שהייתה אמורה להגביר את מערך הבידוק לרוכשי כלי נשק מקומיים. על ציר תעשיית כלי הנשק המקומית מדובר היה ברפורמה מינורית, שולית ביחס ליד החופשית שממנה היו אמורים להמשיך ליהנות סוחרי כלי הנשק האמריקאים: לא מגבלה על כמות כלי הנשק שיכול כל אדם לרכוש; לא מגבלה על סוג כלי הנשק שרשאים האזרחים להחזיק בביתם או קיבולת המחסנית; בסך הכל כללה הרפורמה המוצעת החלה של בדיקות הרקע הנוכחיות גם על מכירת כלי נשק באינטרנט, ואצל סוחרים פרטיים בירידי כלי הנשק השונים שנערכים כמעט כל סוף שבוע בעיר אחרת בארצות הברית.
כאמור, שולי. יש יאמרו אפילו מתבקש. אלא שעבור פראט מדובר היה בלא פחות מניסיון הפיכה בחסות הממשל, צעד ראשון במדרון חלקלק שתחילתו בבדיקת רקע וסופו בלא פחות ממשטר דיקטטורי. 46 סנאטורים מתוך מאה בסך הכל סברו גם כן כי מדובר בהצעה מסוכנת והבטיחו את הורדתה מסדר היום, לאחר שתומכיה נכשלו בגיוס 60 הקולות הנחוצים להעברת הרפורמה לבית הנבחרים.
פחות מ-24 שעות לאחר מכן, ובבוקר יום שישי האחרון, אני מקבל את הבשורה המרה. ויקי איסקוב, שסיפורה הובא מעל דפי העיתון ביום שני האחרון, נרצחה. את איסקוב פגשתי לפני כמה חודשים בבית הכנסת בג'רזי סיטי. כמו שקורה לא פעם לשני ישראלים שנפגשים בארצות הברית, הרקע המשותף משך אותנו מיד לשיחה ערה בעברית, משל היינו מכרים ותיקים. ביום ראשון הקרוב היא הייתה אמורה להינשא לאדם וייס, שאותו הכרתי היטב: חבר קבוע בבית הכנסת השכונתי שבו כולם הכירו את כולם, ועורך דין בשנות ה-40 לחייו שנכח בברית המילה של בני לפני קצת יותר משנה. איסקוב בת ה-45 נרצחה על ידי בעלה לשעבר, שלו היסטוריה של אלימות, בעת שהייתה בדרכה לסלון הכלות בפילדלפיה למדידות אחרונות. הוא חסם את רכבה, יצא מהאוטו וירה בה מטווח אפס בנוכחות בתה שישבה לצדה. החתונה הפכה ללוויה. החגיגה - לטרגדיה.
בספר דברי הימים של האלימות האמריקאית, המקרה של איסקוב הוא לא הערת שוליים, הוא אפילו לא הערה. מעבר לדיווח קצר של כמה שורות בעיתונות המקומית של פילדלפיה לא היה לרצח שום אזכור בכלי התקשורת הארציים שמזמן הפסיקו להתרגש ממקרי רצח בודדים. ככה זה במדינה שיש בה 32 אלף הרוגים בשנה כתוצאה מכלי נשק, מתוכם 15,953, נכון לשנת 2011, כתוצאה ממקרי רצח. ממוצע של קצת יותר מ-40 קורבנות רצח ביום. שיעור הגבוה פי 20 מממוצע קורבנות הירי במדינות המערב.
אני מנסה להבין מה כל כך רע בבדיקת רקע, שבסופו של דבר אמורה לוודא שאדם מעורער בנפשו או בעל רקע עברייני לא יוכל לשים את ידיו על רובה אוטומטי?
"השטן הוא בפרטים הקטנים, והשטן במקרה הזה הוא אותם אנשים שעושים את בדיקת הרקע. כרגע יש שני חוקים פדרליים שקובעים באופן מפורש שאסור לממשלה לבצע פיקוח למי יש כלי נשק. למעשה, יש חוק שאומר שברגע שמתבצעת בדיקת רקע, הם חייבים להשמיד בתוך 24 שעות את השם, הכתובת ושאר הפרטים של רוכש כלי הנשק. אלא שהיום, כשסוחר כלי נשק מבצע בדיקת רקע, הוא מקבל הודעה שאומרת שכל המידע שהוא הכניס למערכת הופך למידע ממשלתי, בניגוד לחוק".
ולמה שלממשל לא יהיה מעקב אחרי כמה כלי נשק יש לכל אחד, בדיוק כמו שלמשרד הרישוי יש מעקב על איזה רכב רשום על שם מי?
"זה ממשל שתקף ורצח חבורה של עשרות אנשים דתיים בווייקו (מתקפת סוכני הממשל בשנת 1993 על אנשי הכת של דיוויד כורש בעיר וייקו שהובילה לשריפה קטלנית שגבתה את חייהם של 75 בני אדם, צ"י), וזה הממשל שנתן כלי נשק לברוני הסמים של מקסיקו שהובילו לרציחתם של לפחות 400 מקסיקנים וכמה סוכני ממשל אמריקאים (מבצע חשאי שזכה לשם "מהיר ועצבני", שבמסגרתו אישר הממשל בין השנים 2006 ל-2011 מכירה של מאות כלי נשק לקרטלי הסמים של מקסיקו בניסיון להתחקות אחר פעילותם, צ"י), וזה הממשל שבא וטוען שיש לו יכולת השיפוט המוסרית לקבוע אם לאמריקאים יש זכות לשאת כלי נשק או לא? אנחנו לא חושבים כך".
אבל אנחנו הרי לא מדברים פה על שיפוט אלא על עובדות. מטרת החוק שנפסל היא לא לאפשר מכירת נשק לאנשים בעלי עבר פלילי או רקע מוכח של בעיות נפשיות.
"אנחנו כן מדברים פה על שיפוט, כי לא פעם אותם אנשים שנתפסים ככאלה שסובלים מהפרעה נפשית לא הובאו בפני שופט, לא נכלאו, לא הושמו במוסד סגור. כך שיש פה הרבה מקום לשיפוט. בנוסף, אנחנו יודעים על שמונה אחוזים מסך כל האנשים שעוברים בדיקת רקע שמעמדם תלוי באוויר. כאלה שלא מאושרים ולא נדחים. כאלה שמספיק שהשם שלהם דומה לשמו של עבריין אחר כדי שהבקשה שלהם תשכב בלי סוף בלי שיטפלו בה. שמונה אחוזים מהאנשים שנשללת מהם הזכות הבסיסית לשאת כלי נשק על ידי הממשל, שאין לו שום זכות מוסרית לקבוע למי מותר ולמי לא".
אז איך אתה בכל זאת מונע מעבריין אלים או אדם מופרע נפשית לרכוש רובה? מי צריך לקבוע אם אדם כשיר לשאת נשק או לא?
"תגיד לי אתה, הרי בישראל הטרוריסטים תמיד מצליחים לשים את הידיים שלהם על כל מה שצריך כדי לבצע דברים איומים. בסופו של דבר, אנשים רעים תמיד ימצאו את הדרכים להרוג אנשים אחרים, כי זה מה שאנשים רעים עושים. אז למה שנגביל אנשים טובים מלשאת כלי נשק רק כדי שנרגיש טוב עם עצמנו?"
אבל אנחנו לא מדברים על "אנשים טובים", אלא על עבריינים ואנשים בעלי הפרעות נפשיות.
"בשורש השיטה הממשלתית שלנו, אם מישהו נתפס כסכנה לעצמו או לסובבים אותו, אנחנו חייבים לקחת אותו לבית המשפט, ואז לשים אותו בכלא או במוסד נפשי. אבל אל תשאירו אותו ברחוב ותגידו לו שהוא לא יכול לשאת כלי נשק כדי שאנשים רעים יוכלו להחזיק כלי נשק ולפגוע בו".
זה למעלה ממאתיים שנה ארצות הברית מנהלת רומן עם תעשיית הנשק. בשנים האחרונות נראה שהרומן הפך לסטייה. כמה נתונים כדי לסבר את האוזן: מספר כלי הנשק בארצות הברית עומד על 88.8 כלי נשק לכל מאה אנשים, המספר הגבוה ביותר בעולם, בפער אדיר על פני כל מדינה מערבית והרבה לפני המדינה שעומדת במקום השני: תימן, עם 54.8 כלי נשק על כל מאה אנשים. גם מקומות לרכוש בהם כלי נשק לא חסרים. לפי נתונים רשמיים של הממשל, קיימים היום 130 אלף סוחרי נשק מורשים, ולא פחות מ-51 אלף חנויות לממכר כלי נשק, מספר הגבוה בהרבה מ-37 אלף חנויות המכולת השכונתיות ו-14 אלף סניפי המקדונלד'ס שיש ברחבי ארצות הברית. זאת ועוד, בניגוד לדברים של פראט על שמונה אחוזים שתלויים באוויר, הרי שנתוני ממשל רשמיים מצביעים על כך שמתוך 16.5 מיליון בדיקות הרקע שנערכו לרוכשי כלי נשק פוטנציאליים בשנה שעברה, לא פחות מ-99.5 אחוז קיבלו אישור.
כשמדברים על בדיקת רקע, מונח מרשים על פניו, חשוב להדגיש כי מדובר בלא יותר מחמש דקות, כפי שהדגישו בפניי כמה סוחרים בתערוכת הנשק בפילדלפיה שבה ביקרתי לפני ארבעה חודשים. הצגת רישיון נהיגה, שיחת טלפון אחת ובזה זה נגמר. יותר מהר מלרכוש גלולה למניעת היריון, יותר פשוט מכדור נגד אלרגיה.
אלא שבשנתיים האחרונות עברה ארצות הברית תהליך התפכחות, שנכפה עליה מכורח המציאות הטרגית שגבתה מחיר דמים שגם בארצות הברית לא היו רגילים אליו. זה התחיל עם ניסיון ההתנקשות בחייה של חברת בית הנבחרים גבריאל גיפורדס בראשית שנת 2011, ניסיון שגיפורדס שרדה לאחר פגיעת כדור בראשה, ושעלה בחייהם של שישה בני אדם נוספים. בהמשך הגיע הטבח בבית הקולנוע באורורה שבקולורדו - יציר מוחו המעוות של סטודנט מופרע בשם ג'יימס הולמס, שביולי 2012 הגיע להקרנת הבכורה של הסרט החדש מסדרת סרטי "באטמן" בשיער אדום, אפוד מגן ורובה אוטומטי ופתח באש לכל עבר. 12 אנשים נהרגו ו-58 נפגעו באירוע שנחשב אז שיא חדש של רוע.
אלא שאם יש דבר שהחודשים האחרונים הוכיחו, זה שמתחת לכל קו אדום של אלימות מסתתר קו אדום יותר, נמוך יותר, אכזרי יותר - במקרה הזה, הטבח שביצע אדם לנזה ב-20 תלמידים בכיתות א' וב', וששת אנשי סגל בית הספר היסודי סנדי הוק שבניוטאון, קונטיקט, בחודש דצמבר האחרון.
בכל אחד מהמקרים, חשוב להדגיש, נרכשו כלי הנשק ששימשו לטבח ברשות, לאור היום. אקדחים חצי אוטומטיים, רובים אוטומטיים, מחסניות בקיבולת של מאה כדורים, ארסנל תחמושת שכולל אלפי כדורים וכמה רובים שחשבון הבנק יכול להרשות. בלי מגבלות וללא מכסות. הכל כלול.
פראט, בהקשר הזה, הוא אולי מייצגה הבוטה והקיצוני ביותר של תרבות הנשק המקומית. הדברים שלו קשים לעיכול, במידה רבה מקוממים. קל לפטור אותו כמטורף תמהוני מהשוליים, אלמלא העובדה שבקולו הקיצוני הוא מייצג מיליוני אמריקאים ששותפים לתפיסת עולמו ולנטייתו לאיסוף אובססיבי של כלי נשק.
אז אני רוצה להבין, אין לך בעיה עם כך שאדם בעל רקורד אלים, שאיים לרצוח את השכן, דפק מכות לאישה ואיים על המורה - ילך וירכוש כלי נשק ברגע שהוא משתחרר מהכלא?
"אני לא אוהב את הרעיון שיהיה לו אקדח, אבל הוא ישיג אחד בכל מקרה. אנחנו משלים את עצמנו אם אנחנו חושבים שהוא לא ישיג אקדח, ואם לא בחנות - אז הוא ישיג את זה במקום אחר. הבעיה שלי היא עם מצב שבו אנחנו אומרים לאנשים טובים שהם לא יוכלו להגן על עצמם. הבעיה היא שהממשל מנצל את החוקים כדי לעקוב אחרי האזרחים שלו, לדעת למי יש אקדחים ולמי לא, וזה לא מקובל עלינו בארצות הברית. איך אפשר להטיל מגבלות על אנשים שרוצים לרכוש כלי נשק כשהממשלה שלנו נתנה כלי נשק לאנשים רעים? אנחנו פשוט לא סומכים על הממשל שלנו, שהיה מעורב ברצח בעצמו".
אם אנחנו מדברים על הגנה עצמית, למה אישה כמו ננסי לנזה, אמא של אדם לנזה, מבצע הטבח בניוטאון, צריכה להחזיק בבית שישה כלי נשק, מתוכם ארבעה רובי תקיפה?
"אל תכניס לשיחה את המטורף מקונטיקט שאני מעדיף לא להשתמש בשמו, ואל תערב את אמא שלו כי היא נרצחה, והוא גנב ממנה את הרובה ורצח אותה, וככה בדיוק עבריינים משיגים את הרובים שלהם. אין לזה שום קשר לכמה רובים היו לגברת לנזה, זה קשור לכך שהוא רצה לרצוח, וזה בדיוק מה שהוא עשה".
אז אין לך בעיה עם כך שבחור צעיר כמו ג'יימס הולמס, מבצע הטבח בקולורדו, רכש בחודשים שלפני הטבח כמה כלי נשק ו-6,300 כדורים?
"אתה לא מבין. קבענו את החוקים הללו כדי שהממשל שלנו לא יוכל להשליט דיקטטורה על האזרחים. קבענו את התיקון השני לחוקה כדי לאפשר לאזרחים להתגונן מפני הממשל. אתה לא יכול להבין את זה כי הישראלים באו מאירופה. אצלנו, כשהבריטים פתחו באש עלינו, נתיני המשטר, ירינו עליהם בחזרה. לכן החוקה קבעה ששמורה לנו הזכות לשאת כלי ירייה כדי שנוכל להגן על עצמנו מפני עריצות השלטון. הממשל הוא לא הבוס באמריקה, העם הוא הבוס שמעסיק את הממשל".
אבל הממשל הוא כן הבוס. הוא אומר לך כמה מהר אתה יכול לנסוע בכביש, כמה מותר לך לשתות לפני שאתה עולה על ההגה, מאיזה גיל מותר לך לקבל רישיון נהיגה.
"לא, לא, לא. אל תשנה את הנושא. אנחנו לא מדברים על נהיגה ברכב, אלא על שאלת המשילות. בארצות הברית אנחנו הבוס של הממשלה, והמחשבה שהממשלה תגיד לנו כמה כלי נשק לשאת היא בלתי נתפסת. על זה בדיוק הייתה ההצבעה בסנאט, וזה מה שהציבור אמר לסנאטורים: אל תפקחו כמה כלי נשק יש לנו, ואם אתם מתכוונים להצביע בעד זה - כדאי שתחפשו לעצמכם עבודה חדשה".
אבל תסכים איתי שלארצות הברית יש בעיית אלימות קשה. שיעור הרצח הוא הגבוה בעולם המערבי, כש-15 מתוך 25 מקרי הרצח ההמוני הקשים ביותר ב-50 השנה האחרונות אירעו בארצות הברית.
"רוב האלימות באמריקה היא במקומות שבהם קיימים החוקים הנוקשים ביותר נגד נשיאת כלי נשק. ניו יורק, שיקגו, לוס אנג'לס, וושינגטון הבירה. המקומות שבהם זה בלתי אפשרי לשאת כלי נשק, אלה המקומות שבהם האלימות היא הגדולה ביותר. אני לא יודע מה קורה במקומות אחרים בעולם. אני יודע מה קורה בארצות הברית, ופה, במדינות שבהן אנשים יכולים לשאת נשק באופן חופשי, כמעט שאין לך מקרים של ירי המוני".
כמה כלי נשק יש לך בבית?
"אני אפילו לא יודע".
יש לך ילדים?
"ארבעה ילדים ו-21 נכדים".
בן כמה היה הנכד הצעיר ביותר שלקחת לירות?
"שבע. הוא צריך ללמוד איך לירות באקדח".
אולי הוא לא צריך לדעת את זה בגיל שבע.
"זאת ההחלטה שלי וזאת ההחלטה של ההורים שלו. אתה לא תגיד לי שהם לא צריכים לדעת את זה. אנחנו אמריקאים. בדיוק כמו שהוא צריך לדעת מגיל צעיר את ההבדל בין טוב לרע ואיך לאכול באופן מנומס ליד השולחן, הוא צריך ללמוד הרבה דברים מגיל צעיר, וחלק מזה זה גם לדעת איך לירות באקדח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם