היכן היא המדינה
למען המוסר האוניברסלי על ישראל לשמור על קיומה, גם אם זה דורש מנטליות גטו פרנואידית
בינתיים דנקנר מת, והטור שלפני יום העצמאות הופקע לפרידה ואחר כך נכנס עוד אלמנט. השתתפתי בפאנל יום השואה בבית הלל באוניברסיטה העברית שהנחה חברי האהוב והמתוק אבישי בן חיים. חבריי לפאנל היו הרב משה גרילק, עורך העיתון החרדי "במשפחה", ואברום בורג, לשעבר יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. במהלך הדיון הסוער הצהרתי בפומפוזיות עם הרבה טקס בישבן שהציונות היא אחת המהפכות החשובות בהיסטוריה האנושית. בורג הגיב ואמר, ולא בפעם הראשונה, שישראל כמדינת הלאום היהודי סיימה את תפקידה ההיסטורי, ושהוא עצמו אינו ציוני. התלוצצנו שדומה הדבר להודעה של האפיפיור שהוא מתחתן, והמשכנו הלאה. בורג העלה מן האוב את הוויכוח בין הציונות המדינית של הרצל לציונות הרוחנית של אחד העם. בורג במחנה אחד העם. היה לי מה להגיד בעניין, אבל שתקתי בגלל כללי נימוס של משתתפי פאנלים. נמנעתי מלהביך את האדם שרק חצי שעה קודם לכן ישבתי איתו על קפה בחדר ההמתנה.
כשנסעתי בחזרה הביתה - כמו שאומרים הצרפתים: בחוכמת חדר המדרגות - דפקתי נאום קטגורי מרשים. רציתי להזכיר למר בורג הרוחני שאת הציונות הוא אולי נטש, אבל בזמנו היה לו מאוד קשה לנטוש את התנאים הפיזיים שהציונות מעניקה ומפנקת. זכרתי שהוא התעקש לקבל מהסוכנות היהודית ג’יפ ונהג גם לאחר שכבר לא כיהן בתפקיד היו"ר, ואף עתר בעניין לבית הדין האזורי לעבודה. אבל הדברים מטרידים מהצד המהותי. בראיון ב־2011 הגדיר עצמו בורג "פוסט־ציוני". הוא טען שהציונות הייתה פיגום שכעת צריך להסירו, ושיש להחליט אם אנחנו אומת תרבות כמו צרפת או אומת דם כמו גרמניה של הרייך.
בורג, שעמד בראש הגוף הקורא לכל יהודי העולם לעלות לישראל, הוציא דרכון זר (צרפתי) והמליץ לכל ישראלי לעשות כך. בשיא תקופת הפיגועים כתב ההומניסט הדגול בורג מאמר לניו יורק טיימס ובו הביע הבנה למניעי המתאבדים. סתירות לא זרות למר בורג. הוא חובש כיפה אך מצהיר שאינו מאמין באלוהים, הוא צמחוני מטעמי מצפון אך כחלק מפעילותו העסקית הוא נמנה עם הבעלים של חברה המגדלת תרנגולות לפיטום ולאכילה, והוא איש מצפוני מאוד ברוח אבל מעשי מאוד בפרקטיקה.
אחר כך התווכחנו על מסעות בני נוער לפולין. בורג כמובן מתנגד. לטעמו זהו מסע המעודד תרבות הסתגרות של גטו, של "העולם נגדנו", ויש בו חינוך מכוון מיליטריזם. הוא ציין לרעה את מטס האף־15 מעל אושוויץ, וגיחך על האמירה של אהוד ברק (הנמסיס שלו) שלפיה הגענו 60 שנה מאוחר מדי.
טיעון מקומם. הרי ברור שבכל תסריט "אילו" שלפיו מדינת ישראל הייתה קיימת בזמן השואה הרי שגם אם לא הייתה מנצחת את החיה הנאצית, היו גבולותיה פתוחים לכל יהודי מבקש מקלט. השמאל הישראלי, שמדבר על מנטאליות גטו פרנואידית, מתעלם מהעובדה שלפעמים גם לפרנואידים יש אויבים. הנה, לפרנויה היהודית החדשה יש על מה להסתמך. האיראנים מאיימים בהשמדה (וע"ע צפון קוריאה היום, שוו בנפשכם סיטואציה דומה עם איראן גרעינית), ובאירופה חבישת כיפה עלולה להפוך לסכנת חיים.
המאבק על קיום מדינה יהודית, שהיה נדמה שהוכרע, מתחדש היום ביתר שאת. השאלה אם יש זכות קיום למדינה יהודית נשאלת גם בתוכנו. מתקני עולם מצועפי עיניים נשבעים בשם ערכים אוניברסליים, ובזים לשאיפה הלאומית מתוך עמדה שהושגה בזכות הלחימה למען הריבונות הלאומית, מתוך הפריווילגיה השברירית של קיום יהודי עצמאי בארץ ישראל.
לטענת המבקרים הציונות היא אידאולוגיה גזענית, וחזרת היהודים לארצם ההיסטורית אינה אלא קולוניאליזם מדכא, ולפיכך קיומה של מדינת ישראל אינו מוסרי, מ.ש.ל. האומנם?
לפי תפיסת ההומניזם האוניברסלי, מוסר הוא יצירה אנושית. לפיכך הוא יחסי, ועומד במערכת הייררכית. רצח, יסכימו כולם, הוא הפגיעה המוסרית החמורה ביותר. אדם הגונב אקדח מאדם אחר משום שהוא יודע שהוא עומד לרצוח באמצעות האקדח עובר לכאורה על היגד מוסרי אחד - לא תגנוב - במטרה לקיים היגד מוסרי חשוב יותר - לא תרצח.
הטענה השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל מסתמכת על המוסר האוניברסלי (כמובן בלי לכפוף אליו את שכנינו המושלמים). אלא שכאן מתבקש היפוך קופרניקאי. לפי ההייררכיה המוסרית זכות קיומה של מדינת ישראל אינו תלוי בהתנהלותה המוסרית, אלא המוסר האוניברסלי תלוי בזכות קיומה של מדינת ישראל. "לא תרצח", כצו קטגורי ראשון, עומד לנצח לזכות קיומה של מדינה יהודית. מצפונו של העולם חייב את קיומה של מדינת היהודים, זהו צו מוסרי עליון.
אם צ’ילה תחדל להתקיים, לא קיים בדל חשש לשלומם של כלל דוברי הספרדית שדתם קתולית בעולם. לעומת זאת, אם מדינת הלאום היהודית תחדל להתקיים, הרי אין מי שיוכל להתחייב שלא עומדת בפני האומה היהודית סכנת מוות. קיומה של מדינת ישראל גובר על כל שיקול מוסרי אחר. עם זאת, ברור מתוך הייעוד היהודי של תיקון עולם ואור לגויים, שכאשר אפשר למנוע עוול מוסרי מבלי לסכן את קיום המדינה, חובה לפעול.
לפני כשבועיים אספתי את הלל (מס’ 3) מהגן, והגננת סיפרה לי שהיא שאלה את הילדים על משמעות העצמאות. הלל הצביע ואמר שעצמאות זה לנגב לבד את הטוסיק. אחרי שצחקתי, לא יכולתי שלא להתפעל מעומק הדימוי. סטיבן הוקינג, אחד האנשים החכמים בעולם ומי שעוסק בחשיפה תאורטית של סודות הבריאה, לא מסוגל לבצע את הפעולה הפשוטה והעלובה הזו, פעולה שאם אדם אחר נאלץ לעשות למענך אתה חש בושה, השפלה וחוסר אונים. אשרינו שזכינו בדור הזה שיש לנו עצמאות, גם אם כרוכה בפעולות לא נעימות ומסריחות.
בפסח ניהלתי שיחה עם חברי ינון, שמצא דמיון בין דור יוצאי מצרים לדור שלנו. דור המדבר ראה את הנסים הגדולים בהיסטוריה, וחיש קל עבר לתחרות קיטורים ארציים וגעגוע לסיר בשר דמיוני. בדורנו – שרק לפני 70 שנה היה עד לשואה וחורבן ומיד לאחריה לתקומה - רבים מייללים, מתאוננים ומבקרים את המדינה הרעה. אנשים מארגנים לעצמם פספורטים של מדינות שבהן יהודים נטבחו לתיאבון.
מבחינת רבי יהודה הלוי, המשורר הדגול ומחבר ספר הכוזרי, ההוכחה האלמותית לנכונות הדת היהודית היא מעמד הר סיני. אפשר להתווכח עם הטיעון ולחלוק על מהימנותו ההיסטורית, אבל אי אפשר להתעלם מהנרטיב. שעבוד מצרים, גאולה נסית וקבלת הייעוד במעמד הר סיני הם הסיפור היהודי. מבחינתי, מדינת ישראל אחרי חורבן השואה היא נס יציאת מצרים ומעמד הר סיני של זמננו.
בילקוט שמעוני יש ברייתא (משנה שלא נכנסה לסדר המשניות) המפרשת את הפסוק מתהילים "יענך ה’ ביום צרה": אב ובן שהיו מהלכין בדרך, נתייגע הבן אמר לאביו: אבא, היכן היא המדינה? (בלשון המשנה, כמו בערבית, מדינה היא עיר, א"ס). אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך הרי המדינה קרובה לך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם